חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

העיקר, כבודה של תורה - שהוא יותר מלימודה!

שיחת הגה"צ רבי ישראל אליהו ווינטרויב שליט"א כהכנה לקראת מתן תורה.

 

בהיות שהימים הללו הם לפני מתן תורה נדבר על ההכנה הנפשית והשקפה הנכונה שצריך בן תורה לחיות בזה כדי להשתייך לעצמותה של תורה.

 

נתחיל משורש הדברים, ביום ו' למעשה בראשית נברא אדם הראשון בחיר כל היצורים, שתפקידו היה, שאע"פ שנמצא בעולם של חמריות מכל מקום יכיר את השאיפה האמיתית שצריך להתגלות ברחבי כל הבריאה - והוא השאיפה להכיר אלקותו ית' גם במחיצת החמריות ואז )לפני חטא עה"ד( היה באמת כך, שהוא הוביל את הברואים להשתחוות לד' והכניס בהם הכרה שאלקותו ית"ש שולטת שליטה גמורה גם בתחתונים, זהו צורת החיים שלו לפני שחטא.

 

ובהיות החטא של עץ הדעת ביום ו' למעשה בראשית, שהם ימים של יצירה, לפיכך לא היה החטא מכשול סתמי, רק נכנס במסגרת כח היצירה, ואח"כ אדם הראשון נשאר יצור שונה לגמרי. נסביר את הדברים. כתוב בתורה ותפקחנה עיני שניהם וכו', ושואלים חז"ל איך יתכן שמחמת החטא יתוסף להם פקחות? ותירצו שהפקחות המדוברת כאן הוא שנפקחו עיניהם לראות שטותא דהאי עלמא. זאת אומרת שכל מבט החיים נשתנה אצלו שמעתה ראה פירוש חדש להחיים )שלהשכל שלו מקודם, היה זה אבסורד( שגם מה שהוא שטותא )טובת והנאת הגשמיות והחמריות( נהפך למציאות של חיים ]וכאילו יש מה לקחת ממנו[. וזהו צורת האדם אחר החטא. נגדיר איכותה של ירידה זו עפ"י מה שאמרו בפסחים קיז כשאמר לו הקב"ה לאדם הראשון וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה וכו' זלגו עיניו דמעות אמר אני וחמורי נאכל באיבוס אחד, אמר לו הקב"ה כיון שזלגו עיניך דמעות, בזיעת אפיך תאכל לחם, פירוש הדברים, שהאדם שלאחר החטא ירד לגמרי לדרגת חיי החמור. זאת אומרת שהאדם שלאחר החטא הוא מציאות ויצור חדש. )על כן לא הועילה תשובתו לחזור למה שהיה קודם כי אין בכח חמור להתהפך לאדם( ויעו"ש בפסחים שמקללת ואכלת את עשב השדה עדין לא פלטי מינה הגם שנאמר בזיעת אפיך תאכל לחם. זוהי הירידה, אבל עדיין יש להגדיר את החטא שהורידו לדרגת אני וחמורי.

 

הנה מבואר בפסוק שפיתוי הנחש לחוה היה והייתם כאלוקים )אם יאכלו( יודעי טוב ורע ופרש"י שם שהפיתוי היה שיהיה ח"ו שני אלוקות ויהי' ב' רשויות, יעוי"ש, ענין הב' רשויות יסודו וסופו הוא הפקעת האדם מהאידיאל האלוקי להתקרב לד'. מעתה כל החיים החמריים נפתחים לפניו כי הוא כאלוה בתחתונים, כי כאן הוא הרשות שהוא שולט בה )מבלעדי ד' כאילו(. ואמרו חז"ל על הפסוק ששאל הקב"ה את אדם הראשון איכה, שפירושו הוא - "אתמול היית לדעתי והיום לדעתו של נחש". כלומר שהיום הוא חושב וכל צורת ההשקפה שלו - במהלך דעת והשקפת הנחש. ומאז התחילו הדורות לבוא דור אחר דור והתברר תוקף אחיזתם בהשקפה זו: דור אנוש חידש עבודה זרה )שזהו ב' רשויות( אח"כ דור המבול בעטו מרוב שפע "ואמרו לק-ל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו" כמ"ש חז"ל שזהו העמקת הניתוק, אח"כ הגיע 'ההפלגה' שהיה השיא של דרדור זה, ובשלב הזה פיזר הקב"ה את מציאות האדם לע' חלקים, ושלחם מעל פניו לגמרי. והגם דרש"י פירש שם שהיו במרידה כלפי מעלה יעוי"ש, מ"מ המוביל לכ"ז היה מה שכתוב שם "אשר בנו בני האדם" ופרש"י שם מחז"ל "וכי בני חמריא וגמליא היו?" ומהו ההדגשה כאן בני האדם, ותירצו שהיו ההפלגה כפויי טובה כאדם הראשון )שאמר האישה אשר נתת עימדי וכו' וכפר במה שרצה הקב"ה להטיב לו אישה בציור עזר( רואים מזה שכפיות טובה הוא לא חסרון פרטי בהקומה אלא כל מהלך החסד נהי' מופרך על ידי כך, והחסד הוא המידה שעליה הושתת העולם כמ"ש עולם חסד יבנה, ]עניינו, ששלימות החסד הוא לא רק עובדת הנתינה בעצמה כי אז היתה הבריאה מחולקת כי הנותן הי' רק נותן והמקבל רק מקבל ואין זה ציור האחדות -שבו הכל כביכול משתווה, על כן מחייבת מידת החסד שהמקבל יהפך ג"כ לנותן שזה סוד כל עבודתינו להקב"ה שתוכנה היא נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. ועי"ז יש כביכול השואה ביניהם והשוים נדבקים זה בזה[. ההפלגה שבקשו לקרוע את הבריאה מן הבורא, נטיה זו הושרשה בהם ע"י כפיות טובה, ובפגיעה בהיסוד נהרס בחיר היצורים )אדם כנ"ל( והתפוצץ לע' חלקים. הפך יעודו האמיתי לעשות איחוד אמיתי בכל חלקי הבריאה שזה היה יעודו הראשון לפני החטא.

 

והנה באותו הדור גדל הגדול בענקים הוא אברהם אבינו שהאידיאל שלו הפליג מעל ומעבר נטיית הגופניות )היצה"ר הוא בגופו של אדם דווקא כמ"ש בשבת קג: על הפסוק לא יהי' בך אל זר יעו"ש( ונרמז תחילת התפתחות ענקית זו בתיבת ויצאו מאור כשדים וכו' )יעוי"ש ברמב"ן( שרמז על המסירות נפש על האידיאל שלו עד כדי ביטול הגוף לגמרי. כאן התחיל להתנוצץ היציאה מהאני וחמורי נאכל באיבוס אחד לחזור לגובה החיים שהיו לאדם הראשון לפני הכשלון שלו. מגדול בענקים זה הי' צריך להתפתח אומה )תקופת ההפלגה הי' זמן היצור - למהלך אומות( שהיא כלל ישראל שעיקר האופי שלה הוא לחיות באידיאל של אין עוד מלבדו ית"ש ושם רמיסת כל נטית הגוף, כי אין עוד מלבדו כתיב. על כן ביום היצירה של האומה הזו )שיעור קומה של ס' ריבוא( שהיה זה בט"ו ניסן )שאז התחדש יציאתם ממצרים שבה היו כעובר בבטן בהמה - ועובר ירך אימו א"כ עד היציאה היו עדיין מובלעים בתוך השקפת מצרים, ע"י יחזקאל פ"כ ברש"י ותבין(. כשנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם, ביום זה, התגלה בהם דרגה מופלאה: - דאף ש"צידה לא עשו להם" יצאו כולם למדבר שממה אחרי דיברו של משה, בלי שום התלבטותיות, אולי מסוכן ענין היציאה, ואע"פ שלפי שכל האנושי ציבור בסדר גודל כזה למדבר שממה זה מופרך. רק הגביהו עוף וחיו חיים עליונים באוירת נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה. זהו הבוצין בוצין מכתפיה ידע דאומה זו. ויעוי"ש ברש"י שכתב, דעל דבר זה כתיב "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר" וכו'. אופי זה הוא הראשית והתשתית של בנין אומה חדשה זו. וברש"י שם שע"ז גם כתוב קדש ישראל לה' ראשית תבואתו. ראשית פירושו מובחר מכל התבואה, וגם מתפרש שזהו הראשית של כלל ישראל, וציורו קדש ישראל לד'.

 

החסד של הגאולה דאז, חייב תגובה בחזרה, בדרגת איכות החסד ההוא. ומה התגובה שהיתה? "אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר", וכל זאת הוא חסד נעוריך, זהו מה שדברנו לעיל כי שלימות החסד מחייבת החזרת החסד.

 

כללות הגאולה התראה בג' שלבים, א. נגלה עליהם מלך מלכי המלכים ב. על הים שכתוב שם ויאמינו בד' ובמשה עבדו, זאת אומרת שהתחדש משהו באמונתם כאן. ג. מתן תורה עצמה שזהו גמר ההבטחה של בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה.

 

נסביר את הג' שלבים כי עיקרם בא להפקיע את שפת הנחש, שהפגין שיטת ב' רשויות. הא', מה שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, היה להבהיר כי על גבי הכל יש מצוי אחד שכל השלטון )על כל גווניו וסוגיו( שבעולם נמצאים בהחלט רק תחת ידו )הממליך מלכים ולו המלוכה( זה היה תחילת נתיצת שיטת ב' רשויות, על כן התעורר שם בכנסת ישראל רמת החיים שלפני החטא כנ"ל. הב', על הים, שם התחדש עוד העמקה בזה, דהגם שכתוב אני ד' אוהב משפט מ"מ הכניס לפני ולפנים הנהגת יחודו האמיתי שאינו משועבד למהלכי וכללי המשפט, והוא הופעת הנהגת כל יכלתו בגילוי )כי מצד דרכי המשפט היה הדין בבי"ד שלמעלה שיהיו שניהם טובעים כמש"כ רש"י, רק הנהגה יותר פנימית הי' באפשרותה לגלות שלהמשפט יש פנימיות יותר עמוקה ומשם הופיע הצלת ישראל(. נתגלה להם פירוש חדש בהנהגת מלכו של עולם בגיווני היכולת שלו שהוא כל יכול. כאן התעמק נתיצת דעתו של נחש בעומק יותר. אבל עדין לא התברר להם מוחשית איך שהמשפט והנהגת כל יכול אינם סותרות זה את זה. וכאן בא השלב הג', הוא מתן תורה, הסוגר כל פרשה זו שהי' עניינה אז וידעת היום והשבות אל לבביך כי הוי"ה הוא האלוקים אין עוד. כאן ראו את השילוב בין הוי"ה )השם המורה על עצם המצאו והיא מצידו ית' כמ"ש בטוא"ח סי' ה' ובבהגר"א שם ועצמותו הוא כל יכול( לאלוקי"ם שפירושו דין ודיין ומידה כנגד מידה וכל זאת משולב ביחד ולא סותרות זה את זה. כאן פסקה זוהמתן משום שהושלמה נתיצת דעתו של נחש, וכאן נגמר העולם חסד יבנה בציור שלימות כי במתן תורה, שאז נעשו בנ"י לעבדי ד', ממילא מכאן ולהבא יצמח מתוך זה עבודה בציור הכרת טובה.

 

@5הקרבת העומר

 

והנה הגם שציירנו את האידאל של כנס"י ברום גובהה בהימים שמפסח לעצרת, מ"מ מצאנו פנים הפכיים בזה והוא ענין הקרבת העומר. העומר הי' בא מן השעורים דוקא ורק הוא ומנחת סוטה באים מן השעורים. שם פירשו חז"ל דהטעם, משום דשעורים הוא מאכל בהמה ובהיות שסוטה עשתה מעשה בהמה תהא קרבנה מאכל בהמה. מנחתה היתה בירור אם עשתה מעשה בהמה. א"כ ברור הוא שעד"ז יש להבין ולהעמיק בגדר מנחת העומר מהו ענין השעורים שלה. בכל התורה מכונה עבודה זרה בשם זנות. הפירוש בזה יובן עפ"י דברי רש"י בפרשה ב' דקריאת שמע על הפסוק השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם וכו' וכתב דכיון שהאדם פורש מהתורה מיד הוא הולך ומזדווג לעבודה זרה, יעוי"ש. והפירוש בדבריו דהתורה היא הגילוי המוחלט של סוגית אין עוד מלבדו בהאופן הכי בהיר, כנס"י קיבלה זה במתן תורה בלבוש של חתונה כביכול בין הקב"ה לכנס"י כמ"ש חז"ל כמה מקומות וכאן שציור היחס בין הקב"ה לכנס"י הוא כיחס בין בעל לאשתו. הפניה לע"ז הוא מעשה סוטה. ולכן היא מכונה בתורה בלשון זנות. והנה, במצרים היו ישראל שקועים בעבודה זרה כידוע )יחזקאל פ"כ ובר"ם פ"א מע"ז( אמנם ביום ט"ו ניסן פתאום התגלה שבמעמקים נטוע בהם אפיו של אברהם אבינו על ידי העובדא דחסד נעורייך שהתפרץ מפנימיותם חוצה אז. ועי"ז התברר שאינם שייכים למעשה סוטה. על כן בא העומר ביום השני לברר בירור זה )העומר התיר חדש בגבולים ז"א שהתאפשר על ידו לחם להאדם. והלחם הוא מאכל אדם, ז"א שיש כאן תכונת אדם(. כל הספירה דימי העומר הוא תוצאת הקרבת העומר לכולם הם בירורים בנושא זה, האם שייך כאן מעשה בהמה או כבר פירש מזה. כי האדם הורכב מנשמת חיים ועפר מן האדמה, מצד הנשמ"ח שנופח בו כביכול מפיו ית"ש יש אצלו השאיפה לאידיאל מרומם, ואילו מצד גופו יש לו משיכה להחמריות שכללות האידיאל שלו הוא השיפלות של העפר. א"כ מורכב בימי העומר ב' הנהגות א. להגביה את האידיאל של רמת החיים לחיי רוממות. ב. להשתלט על הנטייה של העפר מן האדמה ולהכניסו לשמש את גובה החיים.

 

נבאר את הענין בפרטות איך ומה.

 

@5כולנו יודעי שמך

 

בברכת התורה הנוסח הוא כולנו יודעי שמך ולומדי תורתיך לשמה. הלשון "לומדי תורתיך לשמה" מובן שמקומו בברכה זו, אבל מהו הפירוש במטבע "יודעי שמך" בברכה זו.

 

הסברת הדברים יבואר עפ"י דברי הגמ' במגילה דף ג. שהסתפקו שם מקרא מגילה ותלמוד תורה הי מנייהו עדיף )פי' מי קודם( ורצו לפשוט מהא דתנן אין מועד בפני תלמיד חכם )הספד ת"ח בפניו( וכל שכן חנוכה ופורים. וחזינן מזה דתלמוד תורה יהא עדיף מפורים, ודוחה הגמ' כבוד התורה קאמרת )הספד( כבוד התורה דיחיד חמיר תלמוד תורה דיחיד קיל, ע"כ. מפורש כאן שכבודה של תורה הוא למעלה מלימודה. פירוש, כי התשתית של המצאות התורה בעולמינו הוא רק לפי ערך כבודה כאן )ע' בשע"ת שער ג' שדיבר בזה באריכות( ובספרי אמר והיו הדברים האלה וכו' - שתעשם עיקר ואל תעשם טפילה וכל דיבורך לא יהא אלא בהם ולא בדברים בטלים. ענין זה הוא כבודה של תורה בעיקר. כי מהותה של תורה הוא כמו שכתב ברמב"ן בהקדמת ספר בראשית כי התורה היא שמו הגדול ית' יעוי"ש פירוש, שמהותה של תורה הוא הוא הגילוי דאין עוד מלבדו, בהלימוד של תורה מוקף האדם )באמת( תוך אוירת החיים של אין עוד מלבדו ית"ש. והוא אוירת שם הוי"ה המתייחס רק לו ית"ש )לא כשאר הכינויים(. כאן הוא הבקשה שנהיה יודעי שמך ולומדי תורתיך לשמה. יודעי שמך פירוש, שהוא קשור אל רמת החיים הנמצא בחזון של אין עוד מלבדו, ומתוך השקפה זו נהיה לומדי תורתיך לשמה, פירוש דביקות בתורה מצד רוממותה על הכל. וזהו אל תעשה אותם טפל אלא עיקר.

 

 

@5תורה תבלין

 

אמרו חז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. פירוש, שהיצר יכול לשמש כעבד להנשמת חיים על דרך מה שאמרו ואהבת בכל לבבך בשני יצריך. ואם זה נמצא בלימודה של תורה בן בנו של ק"ו שנמצא בכבודה של תורה. וכנ"ל, א"כ הרפואה האמיתית למחלת היצר )השאיפה אל הגוש עפר( הוא הכרת ערכה של תורה והיותה בגדר אין עוד מלבדה כלפי הכל.

 

וכאן אנו מגיעים לימי העומר. אמרו חז"ל ביבמות סב כ"ד אלף תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו כבוד זב"ז. המדובר בכאן אינו על יחס סתמי בין אדם לחבירו אלא על כבודה של תורה, ובהימים הללו שעניינם הוא ההכנה למת"ת נתבע ביותר כבודה של תורה. נסביר דברינו, באבות ריש פ"ד אמר בן זומא איזהו חכם הלומד מכל אדם. ויעוי"ש בר"י שהאריך בזה וקיצור דבריו הוא שהשתוקקות לחכמה הוא החפצא שנקרא חכמה אבל בעל ידיעות בחכמה ואינו משתוקק ומעריך החכמה הוא טיפש יעוי"ש. מבואר מכאן שההשתוקקות לחכמה, שהוא ביטוי הערכה שיש לו אליה זהו החפצא דחכמה, כאן הונח סודה של כבוד התורה כי הכבוד אליה הוא עצמות התורה יותר מהלימוד בה. וההשתוקקות אליה מעמיד את כל החיים כשולי וכסובב להחכמה, וכאן הוא התבלין להגוש עפר הנ"ל, וזה קורע אותו מהשפלות שלו. איתא בחינוך מצות ספירת העומר, שהמצב של כלל ישראל כשיצאו ממצרים, בכל אחד מימי העומר, היה השתוקקות עצומה להגיע אל מתן תורה. וכל יום ויום ספרו לעצמם שאנו מתקרבים עוד יום אחד למתן תורה זה הבעיר את השתוקקותם עד אין שיעור יעוי"ש בחינוך. מבואר שהימים נועדו להיות ימים של בנין ערך התורה בעיני כלל ישראל. במצב זה משולבות הרממות דיצי"מ עם עבודת זיכוך הגוש עפר.

 

 

הדבר שדורינו סובל ממנו במיוחד הוא השפלת ערכה של תורה )והדברים ידועים( גישה למתן תורה בלי הכרת ערכה של תורה זהו כעין מש"כ הר"י ז"ל הנ"ל שחכם בלי השתוקקות לחכמה הוא טיפש, והשתוקקות אליה, מבטא את הערך והכבוד שיש לחכמה זו בעיניו, ומידת קבלת כל אחד חלקו בתורה מסיני מותנית בשיעור הערכתו לתורה. כלל ישראל ראו ערכה של תורה בהר סיני כשהוא הופיעה בלהבות אש וכו' וכו'. כשמכירים שאין דבר שוה לה אז יקבל דברי תורה שהם שמחים כנתינתן, והוא הוא חלקו המיוחד לו בתורה.

 

 

@1)השיחה נאמרה בבית הכנסת המרכזי בשכונת משכנות יעקב בני ברק בליל שביעי של פסח(

 

 

@5 מפורש כאן שכבודה של תורה הוא למעלה מלימודה. פירוש, כי התשתית של המצאות התורה בעולמינו הוא רק לפי ערך כבודה כאן

 

@5"יודעי שמך" פירוש, שהוא קשור אל רמת החיים הנמצא בחזון של אין עוד מלבדו, ומתוך השקפה זו נהיה לומדי תורתיך לשמה, פירוש דביקות בתורה מצד רוממותה על הכל. וזהו אל תעשה אותם טפל אלא עיקר.

 

 

@5הרפואה האמיתית למחלת היצר )השאיפה אל הגוש עפר( הוא הכרת ערכה של תורה והיותה בגדר אין עוד מלבדה כלפי הכל. וכאן אנו מגיעים לימי העומר.

 

@5 ההשתוקקות לחכמה הוא החפצא שנקרא חכמה אבל בעל ידיעות בחכמה ואינו משתוקק ומעריך החכמה הוא טיפש יעוי"ש. מבו' מכאן שההשתוקקות לחכמה, שהוא ביטוי הערכה שיש לו אליה זהו החפצא דחכמה, כאן הונח סודה של כבוד התורה כי הכבוד אליה הוא עצמות התורה יותר מהלימוד בה. וההשתוקקות אליה מעמיד את כל החיים כשולי וכסובב להחכמה, והוא התבלין להגוש עפר.

 

@5 הימים של ספירת העומר נועדו להיות ימים של בנין ערך התורה בעיני כלל ישראל. במצב זה משולבות הרממות דיצי"מ עם עבודת זיכוך הגוש עפר.

 

 

טיזר!!: הדבר שדורינו סובל ממנו במיוחד הוא השפלת ערכה של תורה )והדברים ידועים( גישה למתן תורה בלי הכרת ערכה של תורה זהו כעין מש"כ הר"י ז"ל הנ"ל שחכם בלי השתוקקות לחכמה הוא טיפש והשתוקקות אליה הוא מבטא את הערך והכבוד שיש לחכמה זו בעיניו, ומידת קבלת כ"א חלקו בתורה מסיני מותנה בשיעור הערכתו לתורה.

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד