ולשינוי סדרי העדיפויות - מ"מעגל העבודה" ל"מעגל התורה"

מהדורה חדשה של ספר שכתב גאון ומקובל ומפורסם מחכמי ארם צובא, ובו הוא קורא לבצר מעמד וכבוד התורה ולחזק ידי לומדיה, כדי שלא יצטרכו ח"ו לעזוב תלמודה * "והרבה שפרשו לעבודה, חזרו בהשפעתו ללמוד תורה" *

 

 

מהדורה חדשה של ספר שנכתב לפני כתשעים שנה, רואה אור בימים אלו, כאשר החיבור המקורי ותוכנו, מקבלים משמעות אקטואלית ברורה.

 

הספר "שלום לעם" - "הדורש לכבוד התורה ולומדיה, והמחזיקים בה ותומכיה" - מאת הגאון המקובל רבי שלום הדאיה זצ"ל ראש ישיבת המקובלים "בית א-ל" ומגדולי חכמי ארם צובא )חלב שבסוריה(, נכתב על ידו במסירות נפש, כאשר לקה בראייתו ונשקפה לו סכנת עיוורון. למרות זאת התמסר בכל כוחו לכתיבת הספר, בראותו בו מפעל חייו ושליחות חשובה ממדרגה ראשונה, כאשר מגמתו להאדיר התורה בעיני ההמון.

 

את הספר הביא לדפוס לפני כתשעים שנה, בשנת תרנ"ה, בשנות מגוריו בארם-צובא. הוא מסביר את מטרתו של הספר: כדי לקיים מצוה שניה בסדר המצוות, המנויה על-ידי הרמב"ם בספר המצוות "ואהבת את ד' אלקיך". ומכלל מצוה זאת, לעורר בני האדם לאהבתו לעובדו. הוא חוזר ומדגיש, "כי כל-דברי הספר הזה דברי שלום ואמת, לא לחכמים אשר בארץ המה, כי לא נעלם מהם כל-סתום, והכל גלוי וצפוי לפניהם, אך לתועלת ההמון כקטני ערך שכמוני, כי לא רבים יחכמו, כי לזאת יחרש לבי: כל-המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ובזכות זכוי הרבים הוא מביע תקוה: "אז תמצא מרגוע לנפשי, בעשותה אחת מני מצוות ד' אשר תעשינה".

 

באותם ימים, גם יהודים מאמינים ויראי ד', לא העריכו את עמלי התורה, המקדישים חייהם להתעלות רוחנית. רבי שלום הדאיה זצ"ל חזה בכאב כיצד ת"ח מתייסרים בקשיי פרנסה ולעיתים נאלצים לעזוב את תלמודם כי אין להם פרוטה לפורטה, ואז החליט לצאת בקריאה נרגשת לכלל הציבור לעסוק בהחזקת התורה, כך שאלו המקדישים חייהם ללימוד התורה, יוכלו לעסוק בה בצלילות הדעת ובשלוות נפש, ולא ייאלצו להסתובב בשווקים למצוא מחייתם.

 

המחבר מדגיש בפתח דבריו, כי ראה צורך גדול לחבר ספר מיוחד בענין זה, כי ראה שעשירים רבים בזמנו אינם יודעים את ערכה של מצוה זו, ואינם תומכים בלומדי התורה - "ועל כן אזרתי חלצי דווקא בזמן זה, להוציא לאור זה הספר הנותן אמרי שפר, כדי לחזק לב העשירים שיפתחו ידיהם להחזקת התורה ולומדיה, @3ובפרט בזמן הזה, שאויבים ואורבים עלינו מבית ומחוץ ברוחניות ובגשמיות, אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ד' אלהינו נזכיר".

 

ובאמת יודעי דבר מספרים, שיהודי חאלב שבאר"ץ החלו ללמוד ספר זה, ואז התחולל שם שינוי משמעותי, והעשירים פתחו את לבם לחיזוק התורה, עד ימינו אנו.

 

 

@9

 

בספר הוא דן בדבריו של הרמב"ם, בדבר פרנסתם של תלמידי חכמים, והוא מביא דברי גדולי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, על החובה המוטלת על הצבור לכבד תלמידי חכמים ולפרנסם בדרך כבוד. עוד בימי התנאים האמוראים והגאונים היתה "קופה מיוחדת לישיבות, ומכל-הקהלות היו משלחים ממון קצוב לראשי ישיבות ותלמידיהן". והוא מצטט מסדר רבי עמרם גאון על תרומה שנתקבלה לישיבה. "מנהגם של ישראל תורה היא" - מדגיש המחבר, וכל-שכן כשהדברים מפורשים בתלמוד ובמדרשים. ומוסיף "ונראה שהחכם עצמו יכול לתבוע חלקו".

 

 

בן היתר הוא מברר גם באופן יסודי ומקיף את ענין החזקת לומדי תורה, על יסוד הסכם הדדי בין "יששכר וזבולון", כשהוא דן מבחינת ההלכה, על מה תחול העסקה שביניהם, )"קנין בדבר שאין בו ממש ודבר שאינו מסוים"(. הוא מאריך להוכיח, שמלבד מצות צדקה וחסד, יש ענין מיוחד בהחזקת לומדי תורה, ובין היתר הוא מביא גם דעת הפוסקים, שעל נתינה להחזקת תורה אין את הכלל "אל יבזבז יותר מחומש".

 

דברים רבים המובאים בספר זה, נראים אקטואליים והולמים לתקופתנו. כך למשל הוא מביא את דברי הזוה"ק, כי בגלות האחרון ישלטו ה"ערב רב", אשר כל מגמתם לפגוע בקיומם החומרי של לומדי התורה, אשר נחשבים בעיניהם ככלבים רח"ל ועל כך נאמר: "בנים המסולאים בפז, איכה נחשבו לנבלי חרש בראש כל חוצות". הוא מביא גם את דברי הזוה"ק שבגלות זו יתקיים בעשירים רבים "נרפים אתם נרפים", שיהיו נרפים הן בלימוד התורה והן בכך שלא יחזיקו ידי לומדי תורה.

 

זאת ועוד, חובת החזקת התורה, קבע, אינה רק למי שהתברך בנכסים רבים ובעושר מופלג, אלא הכל חייבים בכך - "ואין שום צד מנוס ופטור כלל, לכל העם, מקטון ועד גדול". מי שלא התברך בעושר, מחוייב לצמצם בהוצאותיו להחזקת התורה, כי כולם חייבים בהחזקת התורה, "יחד עשיר ואביון, קטון וגדול שם הוא, ליהנות מזיו כבודו כבוד התורה, עשיר ורש נפגשו יחדיו יהיו".

 

הוא הזהיר כבר אז מפני מצב שבו יהודים העסוקים בפרנסתם בזים לעמלי התורה והזכיר בענין זה את אזהרות חז"ל על מבזי התורה. בספרו זה הביא, כי להלכה הכריעו גדולי הפוסקים, כי "מידת חסידות הוא בזמן הזה להטיל עצמו הת"ח על הציבור, כדי לקבוע עצמו על התורה, וגם החכם נוטל מעצמו הראוי לו, ותובע בפה מלא לאמר צורבא מרבנן אנא, שרו לי תגרי ברישא. ואין בו משום יוהרא ולא משום 'חלקם שאלו בפיהם', שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, כי זה חפץ ד', לא זולת"!

 

"ומי זה אשר ירום לבבו לדבר סרה על התלמידי חכמים אשר בימיו הקובעים עצמם על התורה ונהנים מן הציבור, אשר זה הוא רצון ד' וחפצו, משום עת לעשות"!

 

הוא מכה על קדקדם של אלה הטוענים, כי עסקיהם אינם מצליחים כראוי, ובמצב כלכלי זה אי אפשר לתמוך בתורה. המחבר מביא, כי אדרבה, על האדם לעשות חשבון נפש כי הירידה בהכנסותיו נובעת מדין שמים עקב ירידתו הרוחנית, ורק צדקה עם הלומדים תחזיר לו את ברכת השפע. זאת ועוד: הירידה הכלכלית של העשירים נובעת מכך שהם מזלזלים בלומדי התורה ומתייחסים אליהם בקרירות-לב.

 

יצויין, כי אחרי הכל הוא מדגיש, שגם מחזיקי תורה חייבים לעסוק בתורה בשעה שהם פנויים ממלאכתם, "ואל ידמו כי באמצעות התלמידי חכמים הלומדים בזכותם הותרה הרצועה להם לאבד זמנם... וכשם שתלמידי חכמים, אם יש בידם יכולת להחזיק - חייבים להחזיק לומדי תורה אחרים, הוא הדין האיש העוזר לאחרים, אם יש לו זמן פנוי - חייב ללמוד ולא ימוש ספר התורה מפיו".

 

 

@9

 

יש לציין, כי המחבר לא הסתפק בחיבורו, ופעל במעשים רבים להקמת עולה של תורה. כאמור, בתקופה ההיא היו לומדי בית המדרש בארם צובא מתפרנסים בדוחק ובעניות, כבוד לומדי התורה היה בשפל המדרגה, ובחורי חמד בראותם את חיי הדחקות והתנאים הקשים השרויים במעונם של תלמידי חכמים, היו מעדיפים לעבור לחיי המסחר. המחבר טיכס עצה כיצד להרבות פעלים להאדרת התורה, ובראש ובראשונה הציע לכונן למענם ישיבות מפוארות".

 

"עם לבבי אשיחה, מני אז נתמעטה קצבת הת"ח בקרייתנו פה צובה המעטירה, נתמעטו גם רפו דורשי החכמה, חכמת התורה, וכמעט אין עוד מי שיחפוץ לדרוש להיות עמל בתורה, כי הכל יטענו יחקרו כיצד תתקיים חכמת התלמוד הנעים, בלתי סמך, הא כיצד יתפרנס בלתי תמך, הא כיצד יהיה לבו נכון לשקוד על דלתי התורה והחכמה בלתי עזר, הא כיצד ימלא פיו קול תורה בקול צהלה, ובבית אביו אין לחם ואין שמלה, הלא האב מצפה לרגעים, מתי ישלים הבן חוקו ולימודו בבית הספר כדי שיעזור לו במלאכתו על פת לחם..."

 

הוא קרא להקים קרן להחזקת לומדי תורה, שבה תהיה ברכה גם לגבירי הקהילה - "ומי יתן והיה בלב כל חכם לב בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, להיות חברה גדולה בגשם מטרות עוז נדבותם, להפרות ולהרבות המפעל הלאה, כי כאשר יתמכו ביד הלומדים כראוי, בוודאי אז יתרבו העמלים בתורה ותרבה החכמה, ויהיו כל העדה כולם קדושים כולם לימודי ד'. וכאשר תרבה התורה והחכמה, כן ירבה השפע ואושר המסחר, וגם הבעלי בתים יתנו לב ללמוד, בהיותם שמחים וטובי לב, ויתמכו במעוז חברה זו שתרים נס להתנוסס, ותגדל שמחתם בהיות להם בן ת"ח, כי הכל יודעים כי האדם כפרא לימוד מדבר יחשב, בלתי מבין בתורה אם מעט ואם הרבה".

 

"החיוב זה ילכו יונקותיו משורש אילן הגדול ממצות עשה דאורייתא, ולא לבד החוב ההוא לתפוס במעוז יד גאוני ורבני היושבים בראש על כסא ההוראה, ותופשי ישיבות, אלא החיוב מוטל ג"כ להפרות ולהרבות בתורה, לתמוך ולהחזיק ביד כל מי שעמלו בתורה. זקנים עם נערים לזונם ולפרנסם בכבוד כאשר יאותה".

 

"והאושר הטוב, הפעולה הזאת, יסודותיה כהררי קודש מימות רז"ל בעלי התלמוד דור אחר דור, גם בדורות האחרונים שבכל תפוצות הגולה עדת אחינו הספרדים יצ"ו, ואוזן שמעה ביותר את אחינו האשכנזים יצ"ו, יראו זרע יאריכו ימים אמן, אשר עשו חיל לכן חבורות חבורות אנשי מעשה לפי המקום ולפי המצב, כל קהל כפי אשר תשיג ידו, בעבור להעמיד דגל דתנו הקדושה ולהרבות תורה חיים ברכה ושלום בעולם, וצא ולמד מהישיבה המפוארה אשר כוננו מעשה ידי אומן, מורנו גאוננו הגאון הגדול, נר ישראל, עמוד הימיני, ימין משה בעל חתם סופר זצללה"ה זיע"א, ויסד יסוד חזק 'פרעסבורג', אשר כמה רבנים רבתה, כמה אלופים גידלה, כמה גאונים הוציאה, ועד היום הזה הוא מתנוססת לנס עמים, וזל מים מדליה, על יד כבוד הגאון רבינו שמחה, מי יתן, והיה להעמיד בכל מדינה ומדינה ועיר ועיר ישיבה כזאת או לפחות בכל כרך וכרך, שאז בלתי ספק התורה תגדל ותפרח פרי קודש הילולים, רבנים חכמים וגדולים וממנה תוצאות חיים, חיי הנפש, רוחני וגשמי, ויתרבה השפע וכל טוב, וזה חפץ ד' ומאוויו, לפרות ולרבות התורה ולהשפיע רק טוב לבית ישראל"

 

כך פעל גם בהיותו בירושלים, כאשר חשש שמא לומדים יעזבו את כותלי ביהמ"ד כדי לחפש מקורות מחיה לפרנסתם. וכפי שמעיד בנו רבי עובדיה: "השתדל להוסיף כסף לתלמידי חכמים צנועים זקוקים, כדי שיקבעו עצמם לתורה, ולא יצטרכו למלאכה, והרבה שפרשו לעבודה, חזרו בהשפעתו ללמוד תורה, וכיום משמשים רבנים במקומות שונים".

 

@9

 

כאמור, ספר זה שהינו בעל משמעות מעשית ואקטואלית רבה, נדפס עתה מחדש ע"י נכדו, הרב שלום מרדכי חיים הדאיה שליט"א, ובעריכת נינו הרב רפאל הדאיה שליט"א, במהדורה מפוארת ומהודרת, עם מפתחות וקונטרס תולדות המחבר.