התבוננות - למען יעמדו ימים רבים

כל אדם עובר מדי פעם את התחושה של איבוד דבר. מחפשים ומחפשים אחרי הדבר האבוד בכל פנות הבית. במצב כזה, יש הרגשת תסכול ואפי' כמעט יאוש.

 

תחושה זו נוגעת לאבדן חפץ.

 

הרגשה דומה לזו, מצויה גם לגבי אבדן רעיון שאדם שמע מפי מגיד השיעור שלו, או מדרשן, או מחברו או אפילו ממה שהוא בעצמו חידש. דברים אלו היו ראויים להיות רכוש שלו ע"י כח הזכרון. בסיטואציה זו, מנסים בכל כח לזהות ולהזכר בדברים החשובים, המתוקים והעמוקים. איך בונים מחדש את כל זה? מדוע אז הזכרון מוגבל כל כך, ומה חבל שכל רכוש עתה לא בידינו.

 

ואם כן, איך מתקנים חסרון זה? איך מביאים לזכרון דברים אלו שלמדנו, ששמענו, שחידשנו ושהיו כל כך קרובים ללבנו?

 

חכמינו ז"ל נתנו לנו דרך לזכירת דברים אלו. כולנו נסכים שרק ע"י רשימת וכתיבת דברים אלו נזכור אותם. ע"י הכתיבה יכולים להשריש במוח ענינים שחשובים לנו.

 

כבר ידועים דברי המהרש"א על דברי חז"ל "שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" )ב"ב י:(, וז"ל: יש לפרש כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד, אשר על כן נקראו החכמים סופרים.

 

עוד כתוב: "יהושע בן פרחיה אומר, עשה לך רב וקנה לך חבר" )אבות א, ו(. ומפרש רבי עובדיה מברטנורא: "וקנה לך חבר" - ואפילו אתה צריך לקנותו בדמים יקרים ולפזר עליו ממון כדי שיקנה אהבתו. פירוש זה כבר ידוע לציבור.

 

אבל בסידורו של האריז"ל יש פירוש נוסף על דברי אבות "וקנה לך חבר":

 

אל תקרי "וקנה", אלא "וקנה" לך חבר, היינו הקולמוס שנקרא קנה, כי עיקר זכירת האדם כשכותב מה שלמד, כמרומז בפסוק משלי "קשרם על אצבעותיך, קשרם על לוח לבך" )משלי ז, ג(.

 

רואים מכאן שע"י כתיבת דברים אין שוכחים כל רעיון שלמדנו, ששמענו ושחידשנו, והרי הם "כמונח בקופסא". כשמעלים את הדברים על הכתב, הם יעמדו לזכרון לימים רבים ולבל יהפכו חלילה לדבר האבד.

 

בספר "פלא יועץ" תחת הכותרת "כתיבה" )אות כ'( נמצאת הדרכה חשובה בענין "כתיבה" בכלל. כדאי ללמוד גם את דבריו לגבי מעלת כתיבת החידושים שאדם מחדש.

 

"הנה מי שחננו ד' דעת ושם חלקו מיושבי בית המדרש, מה טוב שירשום בכתב כל אשר חננו ד' לחדש דבר קטן ודבר גדול, ואל יתרשל, שכבר אמרו )ספר חסידים סי' תקל, ועי"ש בברית עולם(, שעתיד אדם ליתן את הדין על אשר לא כתב בספר כל אשר גילו לו מן השמים חידושי תורה, ועוד אמרו )שם( שהכותב חידושי תורה, מעלים עליו כאילו הקריב קרבנות. ועל ידי הכתיבה מתגלה הדבר, והרי הוא כאלו דרשו בתוך רבבות אלפי ישראל, כמו שכתב הרמב"ם.

 

מדברי ה"פלא יועץ" לגבי ענין הכתיבה אנו לומדים כמה כללים:

 

1. חוב קדוש לרשום בכתב כל מה שחננו ד' לחדש. עתיד אדם ליתן את הדין על אשר לא כתב בספר כל אשר חננו ד' לחדש. כלומר, חובה לרשום בכתב חידושי תורה שלמדנו, וששמענו מרבותינו ומחברינו וממה שחידשנו בעצמנו.

 

מן הנסיון למדנו שאין צריכים לרשום ולכתוב דברי תורה בסגנון של כל מלה ומלה לפרטיה. די לרשום במחברת את עיקר הרעיון, המקור, מי אמר את הדברים, ובאיזה תאריך כל זה בא לידינו.

 

מסופר על הגאון הגדול רבי מיכל יהודה ליפקוביץ שליט"א )ראש ישיבת פוניבז' לצעירים(, שתמיד היה אומר לו מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל לכתוב כל הערה שמתעוררת לו בלימוד התורה. והוסיף, מה נקרא חידושי תורה? כל דבר שהיה לו קשה, ולא הבין, ואח"כ נתברר לו. ופעם אחת כשהיה אצלו, טיפס מרן הגאון רבי איסר זלמן זצוק"ל על הסולם והוריד משם ספר עבה, שקרא לזה "טאג בוך", שבו היה כותב כל יום את ההערות שלו, ואמר לו שמזה יצא אח"כ הספר "אבן האזל" המפורסם.

 

2. אין הבדל אם החידוש דבר קטן או דבר גדול. כבר למדנו שבתורה אין הבדל בין דבר קטן לגדול, ובאמת, מי יכול להעריך מה זה גדול ומה זה קטן?

 

3. אל יתרשל לכתוב את החומר מפני שכבר אמרו. כל אחד מאתנו יודע שאכן יש רשלנות מסוימת בנוגע לכתיבת דברים. יש הרבה סיבות לתרץ למה עכשיו לא הזמן לרשום. אנו אומרים לעצמנו: עכשיו אין פנאי לזה, מחר או בעוד כמה ימים אתפנה לכך, ועל זה אמרו חז"ל: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה" )אבות ב, ה(. אחר כך, שוכחים מן הענין, ומאבדים את ההזדמנות, ואולי את הענין בעצמו.

 

יש פתגם ביידיש שמתאר ענין זה: "אין אלץ מאכן די מענטשען שולדיג די צייט" - בכל דבר רגילים בני אדם להאשים את גורם "הזמן". כדוגמה לכך, הרבה פעמים כשנשאל אדם למה לא עשה מעשה מסוים, הוא עונה: לא היה לי "פנאי".

 

מענין שבעל "אורחות צדיקים" מדגיש רעיון זה של "זריזות" לגבי כתיבת דברי תורה, וז"ל: "וצריך זריזות לכתוב ספרים אשר הוא צריך ללמוד מהם, או כשיראה או כשישמע דבר חידוש, יהיה זריז לכתבו, ולא ימתין עד שישכח מלבו" )ספר ארחות צדיקים, "שער הזריזות"(.

 

4. על ידי הכתיבה מתגלה ]מתפרסם[ הדבר, והרי הוא כאילו דרשו בתוך רבבות אלפי ישראל.

 

ידוע לכל שהכתיבה, אפילו בקיצור, דורשת מחשבה בהירה ולכן בודאי ע"י כתיבה מתגלים לכותב עוד ענינים, עוד מקורות, עוד הסברים הקשורים לענין זה.

 

יש עוד תועלת בפעולה זאת. כשהאדם עובר על ענינים אלו זמן-מה אחרי שנכתבו, עולות בדעתו הערות נוספות על הענין. הוא יכול לדמות את הענין שנכתב לחידוש נוסף שעלה בדעתו מאז.

 

יש עוד נקודה בענין, והיא הסיפוק שאנחנו מרויחים ע"י כתיבת דברי תורה. אינני יכול לשכוח מאורע שקרה פעם אחת, כשעברתי על פרשת השבוע עם נכדי היקר שיחי', בהיותו בגיל 11.

 

למדנו ביחד פרשת שמות והגענו לפסוק "ותרא )בת פרעה( את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה" )שמות ב, ח(. ואז הגענו לדברי רש"י: והם דרשו את "אמתה" - את ידה )לקחת את הילד משה(, שנשתרבבה אמתה אמות הרבה".

 

אמרתי לנכד: אולי אתה זוכר עוד מקומות ברש"י שהמלה "נשתרבב" מופיעה בהם? מצאנו עוד שני מקומות. האחד אצל יוסף: "בן פורת יוסף בן פרת עלי עין" )בראשית מט, כא(, שם מפרש רש"י: "אמר יוסף, רשע הזה )עשו( עינו רעה, שמא יתן עיניו באמי )רחל(, יצא לפניה @1ושרבב@2 קומתו לכסותה וכו'".

 

והמקום השלישי: "וימתו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ד'" )במדבר יד, לז(. כאן רש"י מפרש: "באותה מיתה ההגונה להם מדה כנגד מדה, הם חטאו בלשון @1ונשתרבב@2 לשונם עד טבורם וכו'".

 

הצעתי לנכד לרשום על גבי נייר ג' מקומות אלו שבהם רש"י משתמש במלה "נשתרבב". הוא קבל את דברי, ואח"כ שמעתי שרשימה זו היתה תחובה כסדר בכיסו. היתה לו שמחה כשהראה לרבו שבחדר את הפתק שבו הרשימה, ללא פרטים נוספים, זאת מתוך הנחה, שיהיה די ברשימת הג' מקומות בכדי לזכור את דברינו.

 

אחרי זמן מה, היתה מסיבה של בני המשפחה, בה דברנו על הענין של החשיבות בכתיבה. פתאום הוציא הנכד את הרשימה של ג' מקורות אלו להמסובין בסעודה. אצלי היה זה פלא, איך הוא מעריך את דבר התורה שרשם. ונקוה שזה יביא אותו לרשום ולכתוב הרבה דברי תורה.

 

מעבר לנושא החשוב של כתיבת חידושי תורה, יש נושא נוסף שהיה מן הראוי לדון אודותיו - רשימות אודות המשפחה. והלא יש הרבה מה ללמוד מבני הדור הקודם, מהנסיונות, מההתמודדויות, מהבטחון הרב שהיה להם בהשם יתברך, ונסיו וחסדיו המרובים.

 

עכשיו, נותרה השאלה איך כל אחד מסדר בכתב את אלו הדברים.

 

נתחיל בהצעה איך לרשום דברי תורה שבנויים על תנ"ך. כדאי לרשום במחברת כותרות לפי שמות כל פרשיות התורה ופרקי הנביאים והכתובים. על כל דף כותבים בצורת רשימה את החומר שלמדנו ושחידשנו.

 

צריכים לזכור שאין חיוב לכתוב את כל דברי התורה במלואם. די לרשום בפרשה את מספר הפרק והפסוק וחומר שמספיק לעזור לנו לזכור את כל כל הענין. כמו כן, יש לרשום חידושי תורה בש"ס ובפוסקים, סיכום של סוגיה וכדומה.

 

כדאי לרשום ממי נשמע כל רעיון, באיזה אופן זה הגיע לידינו ולהוסיף את התאריך שבו שמענו ענין זה.

 

כל אחד ואחד צריך למצוא איך לסדר את החומר שלו. הסוד כאן הוא שאתגר זה תלוי בכל יחיד, ע"י איזה סדר וע"י איזה כותרות לענינים ימצא בקלות את הענין המבוקש?

 

אברך אחד מספר איך התחיל לכתוב את השיעורים של הרבי שלו. כל ההתחלות קשות, וע"י עמל, מצא לבסוף את הדרך בכתיבה שהיה מתאים לכשרונו.

 

ואלו דבריו:

 

כשהייתי בחור בן 31, למדתי בישיבה קטנה, והיה לי חברותא שהיה חוזר אתי על השיעורים. רציתי לכתוב, אבל לא ידעתי איך. רק את המפרשים שמודפסים כבר, כמו מהרש"א ופני יהושע, הייתי מעתיק בערך, אבל את שאר ההוספות שהוסיף מגיד השיעור בעל פה לא ידעתי איך לכתוב. הייתי שואל את החברותא מה לכתוב, והוא היה אומר לי באיזה נוסח לכתוב, עד שלמדתי בערך את הצורה איך כותבים.

 

כשנכנסתי לישיבה גדולה, הייתי כותב בשעת השיעור על פתק, ואחרי השיעור כתבתי שוב במחברת. פעם אחת עבר לידי מגיד השיעור ]שכיום הוא אחד מגדולי ראשי הישיבות שבדור[ כשהלך למקומו במזרח ]כמדומני לפני תפילת מנחה[ וראה שאני כותב, וישב לידי ושאל אותי מה אני כותב. אמרתי לו שאני כותב את השיעורים, ואמר לי שזה חשוב מאד, והוסיף שאולי פעם הוא ירצה להסתכל בזה, מפני שהוא בעצמו אין לו הרבה זמן לכתוב, וזה נתן לי מאד הרבה עידוד לכתוב.

 

אח"כ כבר היו השיעורים יותר קשים ועמוקים ולא תמיד הבנתי את כוונת מגיד השיעור, וגם אחרי ששאלתי אותו אחרי השיעור עדיין לא ידעתי איך לכתוב ולנסח ולסדר את מהלך השיעור.

 

לכן לקחתי מתלמיד אחר את מחברתו. הוא היה כותב מצויין והייתי מעתיק ממנו. בתחילה העתקתי בדיוק מה שהוא כתב, ואח"כ התחלתי לשנות דברים ולכתוב נוסח משלי.

 

פעם אחת, אותו תלמיד היה חולה לתקופה ממושכת ולא היה לי ממי להעתיק, ונאלצתי לשאול ולברר את השיעורים אצל תלמידים אחרים, וברוך השם היתה להם סבלנות והסבירו לי עד שהבנתי היטב, והצלחתי לכתוב בלי להעתיק.

 

בסייעתא דשמיא, המשכתי לכתוב והתרגלתי יותר ויותר לכתוב כל שיעור ושיעור ששמעתי ]וגם הלכתי לשמוע שיעורים מחוץ לישיבה בהלכה, וכתבתי אותם[.

 

אח"כ זכיתי לשמוע שיעורים מראש ישיבה גדול, שאמנם היה קשה להבינם אבל המשכתי לברר כל דבר שאמר בשיעור ולכתוב הרבה ספרים שיצאו לאור עולם. ע"כ.

 

לעתים יש הפתעה, ומהחומר שאדם כותב ואוסף במשך שנים מתהוה ספר חדש. לדוגמא, בעולם התורה נמצא ספר בשם "ספר אוצר הידיעות" )בן 717 עמודים( שנכתב ע"י הרב גרשון מענדל אייזנברגר משיקגו, ארה"ב. ספר זה מכיל אוצר ידיעות ומקורות בעיננים בלתי שכיחים בהלכה, אגדה ומנהגים. מהם דברים שאינם ידועים להמון, ומהם דברים שנלקטו מספרים שאינם מצויים אצל כל אדם.

 

"אוצר הידיעות" מלוקט מתלמוד בבלי, ירושלמי, מדרשים וספרי מנהגים, מספרי הלכה, ספרי שאלות ותשובות מזמן הגאונים עד גדולי דורנו, בהלכה ובאגדה.

 

כיצד הרב אייזנברגר הגיע לכל זה? איך קרה שהצליח להוציא כזה ספר לדפוס?

 

כדאי לצטט מדברי מחבר זה, שנמצאו בהקדמה לספרו. כאן הוא מגלה לנו בדיוק מה היתה דרכו בכתיבה ובאיסוף החומר שלו. לומדים מכאן שכל איש ואיש רושם בסגנון שלו דברים שקרובים ללבו. אין סגנון אחד בכל פעולה זו.

 

"ספר זה כולל עבודה של כמעט עשרים וחמש שנים רצופות. בעודי יושב בין כותלי בית המדרש של המקום המרכזי של תורה באמריקה, בית מדרש גבוה של לייקווד תחת נשיאותו של מורנו הרה"ג ר' שניאור קוטלר זצ"ל, התחלתי לאסוף את האוצר הזה.

 

ואלה תולדות ספרי זה, הנה תוך לומדי או בעוברי בין בתרי ספרים שונים, ראיתי דברים שהיו מעונינים לי, מהם בדבר הלכה ומהם בדבר אגדה ומהם ידיעות נחוצות. ואמרתי בלבי, מאחר שהשכחה שכיחא, אפשר אם לא ארשום הדברים שראיתי, אשכח אותם.

 

והיה לי חבר אחד בישיבה באותה תקופה, שראיתי, שדברים שעשו עליו רושם והיה לו רצון לזכור אותם, רשם אותם על כרטיסים, ואת הכרטיסים הניח בקופסא. ובראותי זאת, אמרתי לנפשי שעצה טובה קא משמע לן בזה, והתחלתי אני לרשום כל מאמרי חז"ל או דברי ראשונים ואחרונים ואחרוני אחרונים, מאיזה ספר שיהיה, או מה ששמעתי, על הכרטיסים ולאספם כעמיר גורנה ולהניחם בסדר אלף בית בקופסא מיוחדת כדי שיעמדו ימים רבים".

 

דבריו הנפלאים של הרב איזנברגר, מוכיחים את התועלת הרבה שבכתיבת דברים המתחדשים, בשמירתם על גבי הכתב, ונותנים כיוון ודרך כיצד לשמרם, שאכן יועילו ויעמדו ימים רבים.