חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

חשיבות "בראשית" ומעלתו אחר החגים

בימים אלו שעם ישראל התחיל ללמוד את התורה "מבראשית", ובתחילת הזמן של לימוד התורה בהיכלי התורה הקד', ראוי וחשוב להכיר ולדעת את חשיבותה של "ההתחלה", כי ככל שההתחלה תהיה ראויה בכובד ראש ובמחשבה רצינית בלימודים, בתיקון המידות, ובעבודת התפילה, כן יושפע ויצליח בהמשך בבחינת )קהלת ז' ח'( "טוב אחרית דבר מראשיתו".

 

וכן העיתוי שבו התחלנו את "הבראשית" של לימוד התורה, אחרי הימים הנוראים וחג הסוכות, הושע"ר וש"ת, הוא זמן ראוי ומתאים, שאין לך אדם מן היישוב שלא עלה ונתעלה והושפע מימים האלו, כל אחד לפי דרגתו, רצונו ורצינותו, בבחינת )שבת ק"ד ע"א( "הבא לטהר מסייעין אותו", ועד כמה "שבא ליטהר", כך יהיה "מסייעין אותו", והם הקדמה ובסיס איתן וחזק להתחיל את הבראשית כפי שצריך וראוי.

 

ובאמת כל חג שעובר עלינו לטובה, צריכים אנו להמשיך את ההארה הברכה השמחה והשפע שהיה בו, גם אחרי סיום החג, להמשך הימים, כפי שאנו מבקשים ומתפללים כל יום בתפלת המוסף בחג, "והשיאנו ד' אלוקינו את ברכת מועדיך לחיים ולשלום לשמחה ולששון". מה טיבה של מילת "והשיאנו?"

 

ביאר באבודרהם, שמשמעותה "הטעיננו את ברכת מועדיך, מלשון משא בני קהת", דהיינו, שאנו מבקשים מהקב"ה שיסייע לנו להטעין ולהמשיך עלינו את יופי והארת המועד שאנו נמצאים בו גם אחרי המועדים.

 

ובספר תפארת שלמה ביאר, דהוא מלשון "נשואין". כמו שבנשואין טקס החתונה נמשך זמן קצר בלבד, אבל הנשואין אינם מסתיימים אחרי השבע ברכות, אלא נמשכים עמו"ע, כך גם בקשתנו על המועדים שיהיו עלינו כנישואין וימשכו ההארה הברכה והשמחה שהיו בהם, גם אחרי המועד.

 

כתוב בתהלים )מ"ט כ"א(: "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו", מובא ביאור, אם לאדם בא לו איזה דבר יקר, כגון הארה חיזוק או התעלות בתויר"ש, וכן הארה ושפע שהיה לו בחגים, ואינו מלין ולוקח את זה לעצמו להמשך הימים, אלא אחרי זמן קצר שוכח מכך, הרי "כבהמות נדמו".

 

***

 

איתא במס' חגיגה )כ"ו ע"ב( "מלמד שמגביהין את לחם הפנים ומראים בו לעולי רגלים ואומרים להם, ראו חיבתכם לפני המקום, כדברי ריב"ל. דאמר ריב"ל, נס גדול נעשה בלחם הפנים, כסידורו כן סילוקו, וכתב שם רש"י "שסילוקו לשבת הבאה חם כיום סידורו".

 

צריך להבין מה הביאור והקשר שע"י זה אמרו לישראל, "ראו חיבתכם לפני המקום", ועוד הרי בביהמ"ק היו עוד נסים כמו דאיתא במס' אבות )ה' ה'( "עשרה נסים נעשו לאבותינו בביהמ"ק", א"כ למה הדגישו והראו דוקא נס זה.

 

ונראה דבשעה שעלו בנ"י ברגלים לירושלים ולביהמ"ק, ראו וספגו משם שפע של קדושה וטהרה ויר"ש וכו', כפי שכתב תוס' במס' ב"ב )כ"א ע"א( בד"ה "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוין לבו יותר ליר"ש וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי "למען תלמד ליראה" וכו', גדול מע"ש שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מע"ש שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליר"ש ועוסק בתורה ע"כ, ובספר הכתב והקבלה כתב ג"כ על הלימוד הגדול והחיזוק שהיה לישראל בימי הרגל בירושלים ובביהמ"ק וכך כתב בפר' שמות )כ"ג י"ד( "נ"ל שהונח שם רגלים על החגים והמועדים, כי הם מוליכים מרגילים ומנהלים את ישראל ללכת בדרכי הש"י ובמצוותיו וכו' הנה לראות כל איש ישראל בכל אחד מימים טובים, את כבוד מלך העליון ית' במקדשו.

 

הלא תגע בלבבו רוממות כבוד יוצרו במדה גדולה, ויבין מעט מהדרת ענין אלוקי, ויחזק את לבבו לאהבת ד' ולדבקה בו, ויתן הכבוד למלך הכבוד להיכנע לפניו ולעובדו כעבד נאמן, וכו' הנה להשגת תכלית נפלא הלזה שהיו חג' ד' ומועדיו מוליכים כל איש ישראלי, שע"י הנסים שראו בביהמ"ק בהתאספם בו היו מונהגים ומובאים לקבל ולקיים חוקי ד'" וכו' ע"כ.

 

ומדברי הנצי"ב מבואר דע"י העליה לרגל לא היה רק פועל יוצא שע"י זה התחזקו, אלא כתב דזה היה התכלית בעליה לרגל "שבשובם לביתם ילמדו איך להתנהג" וכך כתב עה"פ בויקרא )כ"ג ל"ו( "ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם וכו' עצרת היא". @1תכלית המועדים@2 מה שרצה הקב"ה שיתאספו ישראל לירושלים וליראות בעזרה, הוא כדי ללמוד חכמה ומוסר מן הכהנים, שהרי בירושלים הוא מקור לכל דבר ד', ומשם למדו איך להתנהג בשובם אחר החג לביתם וכו' ע"כ.

 

לפי הדברים דלעיל, אפשר לבאר מדוע הגביהו דווקא את לחם הפנים, ואמרו להם ראו חיבתכם לפני המקום, דע"י לחם הפנים שראו באופן מוחשי, שחומו נשאר באותו חום שבוע שלם, כן תראו שחיבתכם לפני המקום יהיה, וזה ע"י שגם אתם תלמדו מלחם הפנים, דאת אותו חום, שפע של קדושה טהרה ויר"ש וחיזוקכם לד' לאהבו ולעובדו ולדבק בו, שספגתם בימי החג בירושלים בביהמ"ק קחו אתכם וכך תמשיכו "להתנהג בשובכם אחר החג לביתכם" כלשון הנצי"ב עד בואכם שנית לרגל הבא. ושוב תספגו ותלמדו ותתחזקו. אם כך תעשו הרי ע"י כך יהיה חיבתכם לפני המקום.

 

אמנם עכשיו בעוונותינו שגלינו מארצנו, ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות ולעשות חובותינו בבית הבחירה בבית הגדול והקדוש, ואין לנו היום מראה כהן, לא קרבן ולא מנחה לא ירושלים ולא לחם הפנים, לא מזבח ולא נסכים לא כפורת ולא קטורת ואין אנו שוהים בירושלים לאכול מע"ש "מ"מ יש לנו אור מעין אור הראשון שהיה פעם". כמו שכתב הרמח"ל בספרו דרך השם )ה' ח"ד פ"ו( "כל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מן הזמנים, בשוב תקופות הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו, וע"ז נצטוינו בחג הפסח בכל הענינים וכו' ע"כ.

 

א"כ גם כיום יש בידינו להמשיך להטעין עלינו "את ברכת מועדיך", שיש לנו מעין האור הראשון שהותקן בראשונה, להמשך הימים הבעל"ט.

 

***

 

אמנם בנוסף האמור לעיל, דעל כל איש מישראל חובה עליו להמשיך ולשאת את האור השפע והשמחה שקיבל מהחג גם אחרי החג שזה מטען גדול וחשוב להמשך התנהגות האדם אחרי החג, אבל בימים אלו יש סיבה נוספת לכך, כי ימים אלו הם גם ימים של "בראשית", שאדם התחיל מחדש ללמוד את התורה וכן בני התורה התחילו בימים אלו את לימודיהם בהיכלי התורה.

 

חשיבות מיוחדת ומכרעת היא כיצד האדם מתחיל את ראשיתו, וככל שתחילת ראשיתו, היא במידה גדולה של כובד ראש ורצינות, ורצון חזק להתמיד לעמול ולהצליח, כך תהיה מידת הצלחתו בהמשך הימים, כפי שנביא להלן.

 

בפר' השבוע פר' נח כתוב )ט' ב'(: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" וכתב רש"י "ויחל, עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת", והוא מב"ר, ושם בפירוש יפה תואר ביאר, "אין ספק כי הוא נטע גם שאר עצי פרי, אלא משום שנטע תחלה כרם, שיש בו גם דבר מגונה" וכו', וכעין זה כתב בספורנו "התחיל בפועל לא נאות. ולכן נמשכו מזה מעשים אשר לא יעשו, כי אמנם מעט מהקלקול בהתחלה יסבב הרבה ממנו בסוף" וכו' ע"כ.

 

רואים בזה כמה חשוב "ההתחלה", ואם ההתחלה לא נאותה זה יביא לקלקול, הרבה ממנו בסוף.

 

ובאמת כל יום בתחלת התפלה בשחרית יש רמז בגודל החשיבות של "ההתחלה". בברכות השחר אנו מתפללים "וי"ר מלפניך וכו' שתרגילנו בתורתך", בפרוש שיח יצחק בסידור הגר"א ביאר, דמה שייכת ברכה זו לברכות השחר, דנתקנו להודות לד' על דברים ששייכים אחרי קומו משנתו, ומדוע מזכירים אותה פה.

 

וכתב נסמכה תפלה זו לכאן כי הכל הולך אחר ההתחלה, כאשר האדם מתחיל ללכת בדרך טובה, אז הוא הולך ומתחזק מעלה מעלה, וכן להיפוך ח"ו, וכו', וע"כ נסמכה תפלה זו לכאן, שאחר שברכנו "המעביר שינה ותנומה", שהם סילוק התישנות המחשבות, וכשאדם ער הוא מתחיל לחשוב מחשבות, ואז הוא פרשת דרכים לאדם אם לטוב או להיפוך ח"ו, על כן אנו מבקשים תיכף "שתרגילנו בתורתיך" וכו', שתהיה ההתחלה טובה, ויהיה הכל טוב, ומצאתי קרוב לזה בספר אמרי נועם בשם הגר"א וכו' ע"כ.

 

ונראה עוד להוסיף דבמס' ברכות )כ"ח ע"ב( איתא, רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לביהמ"ד וכו' "מודה אני לפניך ששמת חלקי מיושבי ביהמ"ד, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים אני משכים לד"ת והם משכימים לדברים בטלים" ע"כ, וכן אומרים נוסח זה בכל סיום מסכת.

 

וצ"ב, מה שייך להזכיר אנו "משכימים"? הרי הנושא הוא שאני לומד והם בטלנים, אלא רואים בזה דזה שאדם לומד, זה עדיין חסר במהות הלימוד אם לא מתחיל תחילת היום בלימוד, ורק כשמתחיל בתחילת היום כשמשכים בלימוד תורה, אז זה הוי "דברי תורה", כי ההתחלה בזה לא הוי תוספת או מעלה בעלמא, אלא זו המהות של ד"ת. לכן מזכירים זאת בנשימה אחת "שאנו משכימים לד"ת".

 

וכבר אמר מרן הגר"י אברמסקי זצ"ל )פניני רבנו יחזקאל י"ד( לחתן שבא לבקש ממנו ברכה, שיוכל תמיד ללמוד בשקידה, וא"ל "מברכה שלי לא תוכלו ללמוד בשקידה, אלא אם תזכרו תמיד להתיישב וללמוד בלי הכנות אז תהיו שקדנים בתורה" ע"כ, ונראה שגם כוונתו היתה, בשעה שמתחיל ללמוד כל פעם, "שיתיישב ללמוד בלי הכנות" היינו שמיד ההתחלה יהיה בלימוד. וכך יצליח.

 

***

 

בספר דליות יחזקאל )ח"ב ע' ת"ג( כתב, "יסוד ההצלחה בלימוד ובהחזקה. כוונה טהורה ומסירות נפש מתחילה וכו', הצלחתה הרוחנית של ישיבת וולוזין היתה בגלל שמרן הגר"ח זצוק"ל שיקע את אבן הפינה בדמעותיו וכן בכל הישיבות, רבני הישיבות התענו והתפללו בדמעות שליש על הצלחת הרוחניות של תלמידיהם ע"כ.

 

ובספר "הרב מפוניבז'" )ח"ב ע' פ"ט( כתוב, דבאותו יום שמרן הרב מפוניבז' זצ"ל ירה את אבן הפינה לישיבתו, "כל אותו היום שרוי היה בתענית והתפלל בבכיות וכו'. רבנו יוסף שלמה רכן אל האדמה ושפך את כף המלט הראשונה, האמורה להיות אבן הפינה של ישיבת פוניבז' בארצנו הקד', כשהוא רוטט כולו ומתיפח בבכי נסער ומזעזע, מעיניו גלשו דמעות רותחות, שנתערבו ברגבי העפר... בזאת תם ונשלם כל המעמד, האנשים פנו ללכת, ברגע זה א"ל מרן החזון איש: "כשמתחילין ביי"ש ומגדנות ספק מצליחין ספק אין מצליחין. אך כשזורעים בדמעה ודאי ברינה יקצורו, ובהמשך מובא שם שמרן הרב מפוניבז' זצוק"ל הזכיר בסיום הטקס את הסיפור באחד מחכמי ברודי ששאל פעם את מרן הגר"ח מוואלוז'ין זצוק"ל, מה הוא סוד הצלחתו בישיבה שיסד בעיירתו הקטנה, וכל בחור וטוב נמשך אליה, בעוד הישיבה שהקימו בעירו המהוללה, ישיבת "בית אפרים" בברודי, לא הפכה להיות אבן שואבת להרבה תלמידים, התענין מרן הגר"ח ושאל אותו, "אולי זכור מר כיצד עשיתם באותו יום של יסוד הישיבה" נזכר החכם, שביום זה לא אמרו יהודי ברודי "תחנון" חגגו יומא טבא לרבנן, וליווי את המעמד בתהלוכה מפוארת ובכלי זמר, כיאות לכבודה של תורה, "היא הנותנת" השיבו רבי חיים, "אנחנו בוולאזי'ן קבענו צום ואמרנו סליחות... השקינו את אבן הפינה בהרבה דמעות... ע"כ.

 

מצינו במס' ב"מ )פ"ה ע"ב( דרבי חייא אמר שהוא עשה שלא תשתכח תורה מישראל, בזה שזרע כותנא ועשה רשתות וצד צבאים, עיבד מעורותיהם קלף וכתב עליהם תורה ומשנה ולימד תינוקות וכו'. והיינו דאמר רבי "כמה גדולים מעשה חייא".

 

והקשה שם במהרש"א, למה היה צריך להתאמץ להכין את הכל מהתחלה, היה יכול לקנות חומשים ומשניות מוכנים, וביאר שר"ח רצה שכבר מההתחלה של יסוד הדברים שצריך כדי שילמדו תורה יהיה התחלה שלמה וראויה לש"ש, וכו' ולכן עשה כך וכו', והיא מעלה העליונה בתורה ועי"ז לא תשתכח תורה מישראל.

 

ונראה להוסיף, דלכל זה גם התכוין רבי בזה שאמר על ר"ח "גדולים מעשה חייא", דלכאורה היה מספיק שהיה אומר "גדולים לימוד או תורת חייא", כי הרי העיקר זה שלימד תורה, אלא בזה שאמר "מעשה חייא" הביאור שחלק בלתי נפרד ממעשיו הגדולים, זה כל מה שעשה מהתחלה. - כי ההתחלה היא היסוד והשורש לכל, ועי"ז זכה שלא תשתכח תורה מישראל.

 

***

 

וראוי להביא את ביאורו של הגאון הגדול רבי מ.ש. שפירא שליט"א ד' ישלח לו רפואה שלמה בתשח"י בספרו "זהב משבא" בפר' נח, דהביא את הפסוק בדברים )י"א י"ט( "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", דכתב רש"י "משעה שהבן יודע לדבר למדהו, תורה צוה לנו משה שיהא זה לימוד דיבורו, מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו משיח עמו, בלשה"ק ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן, הרי הוא כאילו קוברו ע"כ.

 

והקשה, למה הוי "כאילו קוברו", הרי אח"כ יכול לדבר עמו בד"ת. ותירץ דרואים פה שזה כח ההתחלה, שאם בהתחלה לא דיבר איתו בד"ת, הרי הוא כאילו קוברו, @1כי ההתחלה היא השורש וכל החיים צומחים לפי השורש@2 ע"כ.

 

***

 

אנו מוצאים גם בדבר שהוא כשר וטוב, מ"מ אם יש טוב ממנו אין להתחיל בו התחלה של דבר.

 

במס' שבת )כ"א ע"ב( איתא, דנס חנוכה היה "שלא מצאו אלא פך שמן שהיה מונח בחותמו של כה"ג, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים וכו' ע"כ.

 

הקשה שם בספר פני יהושע, זה שלא יכלו לעשות שמן אחר משום שכל ישראל היו טמאי מתים: לכאורה יש לתמוה, כל טורח הנס הזה למה, הא קיי"ל טומאה הותרה בציבור והיו יכולין להדליק בשמן טומאה וכו' ע"כ.

 

ותירץ רבי יוסף ענגיל זצ"ל, לפי שבאותו הזמן היתה גם חנוכת הבית, וע"כ קוראים בחנוכה חנוכת הנשיאים, והמהרש"א כתב שהשם חנוכה הוא בגלל חנוכת המזבח, ולכן שזה היה התחלה, וראש לבא אחריו, היה צורך שיהיה בטהרה גמורה... ולא בדרך טומאה דחויה. ע"כ.

 

וכן מצינו לגבי בני אהרן בויקרא )י' ג'( "ויאמר משה אל אהרן לאמור בקרובי אקדש וכו' ויאמר משה אל אהרן ולאעזר ולאתמר בניו, ראשיכם אל תפריעו ובגדיכם לא תפרמו וכו'".

 

וכתב שם הרמב"ן, והני בני אהרן המשוחים, אעפ"י שהם כהנים הדיוטים עשה דינם בימי המילואים כדין משוח מלחמה לדורות שהוא אינו פורע ואינו פורם ולא מטמא לקרובים ככה"ג ע"כ.

 

וצ"ב, מדוע באמת נעשה דינם כך הרי הם כהנים הדיוטות, וראיתי בבעלי התוס' שם דכתבו כיון שזה אצלם חינוך והתחלה צריך להיות זהיר ומשומר מכל דבר טומאה ע"כ, רואים בזה דאף דמעיקר הדין אפשר היה בחנוכה לקחת שמן טמא, וכן בבני אהרן היו יכולים להטמא וכו' אבל מ"מ כיון שמדובר פה בדבר שהוא התחלה, בחנוכה היתה חנוכת המזבח, ובני אהרן הם עכשיו נחנכו להיות כהנים, אז יש כללים אחרים בהתחלה כי ההתחלה זה לא תוס' או מעלה בעלמא, אלא זה עושה את המהות והמעשה אחרת לכן הכללים בכך אחרים. דהתחלה צריכה להיות באופן של לכתחילה ומושלם.

 

בימים אלו שמתחילים "מבראשית" את התורה, ולומדי התורה מתחילים ג"כ בבראשית את לימודם בהיכלי התורה, ראוי מאוד שההתחלה תהיה ראויה וטובה, בצירוף מה שעכשיו ניתוספו עלינו הימים הנוראים וחג הסוכות שהם פתיחה והכנה טובה, שתהיה בס"ד התחלה טובה וע"י זה נזכה להגיע גם לאחרית טובה.

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד