כך היא דרכה של תורה – שלא על מנת לקבל פרס

@5המאמר "תרופה היא תרופה" שפורסם במדור זה, עורר גל של תגובות מצד תלמידי חכמים. הגאון רבי אליעזר עוזר שליט"א הסב את תשומת ליבי למשאו של הגאון הגדול רבי מיכל פינשטיין זצוק"ל, דברים שנאמרו ברוב עם לפני שנים רבות. היה זה בארוע שנערך באולם "אוהל-שם" בתל-אביב: תנועת צא"י העניקה פרסים לאברכים שכתבו חדו"ת וחבורות, לזכר מרן הרב מבריסק זצוק"ל. חד"נ - הגאון הגדול רי"מ פינשטין זצ"ל הוזמן לשאת את המשא המרכזי. הגר"א עוזר היה אחד מ"מחותני" הכינוס, אחר שאחד מלומדי כולל לומז'א שהוא עומד בראשו, קבל את "הפרס הראשון". המשא המרכזי ראה אור ב"דגלנו" של אותם ימים. קטעי המאמר הנוגעים לסוגיה הנדונה, מובאים כאן

@5טיזר: בני תורה אמיתיים לעולם לא יתפעלו מ"קרוניות של זהב", מפיתויים חומריים כלשהם, שהם כמו פסל ועבודה-זרה. אנחנו, חרב גאוותנו היא הפנימיות ולא הברק החיצוני, אנו מחיילות בית דוד והלא גם משיח בן דוד אשר ימלוך בעולם כולו יצטיין בענוה ויבוא אלינו בלבוש עני ורוכב על חמור.

מבלי למעט כהוא-זה מערך הענקת הפרסים, עלי להתנצל, כי אנחנו גודלנו על ברכי דור הקודם באוירה אחרת ולא הסכנתי בכגון דא. גודלנו באוירה של יגיעת התורה "על מנת שלא לקבל פרס", וככה הוא באמת עיקר לימוד התורה. משוכנע אנכי, כי גם חתני הפרס דנן למדו כפי שנאמר במסכת אבות )א, ג(... "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס". הפרס אינו כי אם צורך השעה, ובודאי יש חשיבות לכך שההענקה תבוא ממקור טהור ולא ילכו ח"ו לרעות בשדות זרים.

@5תורתנו כולה פנימיות היא

והנה שנינו במס' יומא )דף ל"ח( "ואלו לגנאי של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת, הגריס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד, בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב". מסופר בגמ' איך לאחר זמן גילו את טעמם ונימוקם שאין מלמדים האומנות שלהם לזולת "שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן וילך ויעבוד עבודה זרה בכך", ורבי עקיבא אמר שמעתה ואילך אסור לספר בגנותן של אלו, זולת בן-קמצר - היודע לכתוב את השם בבת-אחת כשהוא נוטל ד' קולמוסין בין אצבעותיו - שלא מצא תשובה לדבריו וקוראים עליו "שם רשעים ירקב". ולכאורה, מדוע לא התנצל גם הוא באותו טעם - "שמא ישתמש בזה מישהו לעבודה-זרה"? אלא מפרש רבינו המאירי, שכל הדברים דלעיל יפים גם לעבודה זרה: בשמים, לחם, פרק בשיר. מה שאינו כן בכתיבת "שם-המפורש" כולו כאחד, שכל מעלתו היא בבחינת הקדושה "ודבר זה אינו מעלה או מוריד לשאר האומות - שאינם עושין כלום אלא לפנים". ועיקר גדול משמיענו המאירי בפיסקא זו: כל מה שהוא לפנים, חיצוני, הריהו עבודה-זרה, ואילו מה שלפני-ולפנים קודש. כיוצא בזה כותב הרמב"ם באגרת תימן: "אין הפרש בין דתנו לשאר הדתות אלא כמו שיש הפרש בין האדם החי, המרגיש, לבין הצלם שפסלו האומן מעץ או יצקו ממתכת בצורת אדם", שהכסיל יחשוב כי הצלם כאדם לפי שאינו יודע הפנימיות של שניהם, אבל החכם היודע הפנימיות של זה ושל זה, יודע כי הצלם הוא רק פוחלץ ואין בפנימיותו מאומה, אבל פנימיות האדם יש בה הנפלאות האמיתיות והמלאכות המורות על חכמת הבורא ית', העצבים והאיברים והפרקים והעורקים ותנועותיהם". תורתנו הק' היא יצירה מלאה חיים, יש בה פנימיות עשירה, ואילו שאר דתות המה "דברים שאין להם פנימיות" גם לאחר כל ה"מצוות" וה"אזהרות" שלהן.

ובכן, אנשי תורה עיקר גאוותם על האיכות הספונה שלנו, הנשמה, הפנימיות! חז"ל מספרים שהיו לדוד המלך ע"ה ארבע מאות בני יפת-תואר היוצאין בקרוניות של זהב, ראשי גייסות שהיו מקימים שאון רב בכדי להבעית את העולם )קידושין ע"ו(, ולכאורה זה עומד בסתירה עם מאמרם ז"ל שחיילות בית דוד היו מיוחסים בני מיוחסים, מופלאים וכשרים, עד שאין בודקים מהם ולמעלה, כדרך שאין בודקים מן המזבח ולמעלה? אלא ההסבר שרק לפנים, לעשות רושם, השתמש דהמע"ה בבני יפת-תואר, אבל חיילותיו האמיתיים שהיה נוצח עמהם במלחמותיו היו כשרים בתכלית, מיוחסים ומופלאים, ולא היו מהלכין בקרוניות של זהב מעולם, אלא היו מסוגו של בניהו בן-יהוידע אשר הכה את הארי בתוך הבור ביום השלג כדברי חז"ל )ברכות י"ח( דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל, קדוש וטהור, ודתנא סיפרא דבי רב )שהוא חמור שבספרים כדברי התוס'( ביומא דסיתוא, לומד תורה במסירות-נפש.

בני תורה אמיתיים לעולם לא יתפעלו מ"קרוניות של זהב", מפיתויים חומריים כלשהם, שהם כמו פסל ועבודה-זרה. אנחנו, חרב גאוותנו היא הפנימיות ולא הברק החיצוני, אנו מחיילות בית דוד והלא גם משיח בן דוד אשר ימלוך בעולם כולו יצטיין בענוה ויבוא אלינו בלבוש עני ורוכב על חמור.

כל העולם כולו מעבר מזה ובני תורה מעבר מזה. ידועה אימרת כנף של חמי מרן זצוק"ל גאב"ד בריסק: משל לרכבת שירדה מן הפסים ושוקעת, ונוטה להתהפך ולהידרדר, בא אחד והתחכם לעמוד על הספסל, מקום גבוה, האם תחבולה זו תעזור לו להנצל? גם הרכבת של המון העם היהודי ירדה מן הפסים זה מכבר, סרו מן הדרך הישרה, ואנחנו אנשי תורה אם נחשוב להינצל מן המהפכה על ידי שנגביה את עצמנו גרידא, לא נועיל כלום, אין לנו שום פתח הצלה זולת אם ניצור לעצמנו רכבת חדשה מסילה תורתית העולה בית ק-ל.

...לעומת עולם אומלל ומעוות כזה מזדקר עולמנו שלנו, עולמם של בני תורה, מוצק ואיתן. בימינו אי אפשר לגדול יהודי חרדי מבלי להיות בן תורה וללמוד בישיבה הרבה או מעט. כל שלומי אמונים בכלל בני תורה, ועליהם לדעת שאיננו יכולים לנסוע עוד ברכבת הכללית, שירדה מן הפסים, אלא יש לנו מסילה משלנו, עם דרך והשקפה מיוחדת על כל החיים. לעולם החיצוני אין מאומה מכל העושר הרוחני שלנו, כל מה שעושים הוא רק לפנים, אבל אנחנו ברוך-השם עשירים בפנימיות, אנחנו גוף חי עם נשמה מוח ולב.

עם זאת מן הראוי לדעת שיש הבדל בין מי שתורתו אומנותו למי שאינו כזה. ידוע שארבעת המינים דסוכות מרמזין על ד' חטיבות בישראל, ומהם תלמידי חכמים ועמי-הארץ, בעלי מעשים טובים, טעם לחוד וריח לחוד, אבל כולם נעשין אגודה אחת וזה סוד קיומו של ישראל. אף-על-פי-כן נשים לב, שהאגודה בפועל מכילה רק ג' מינים, בעוד האתרוג מוסיף להישאר מיוחד לעצמו. דבר זה מלמדנו את המקום המיועד לבני תורה בקרב שלומי אמונים, אמנם אנו משתדלים לקרב לתורה את כל הדרגות בעם, להכניסם תחת כנפי השכינה, אולם לא נוכל להיות עמהם חטיבה אחת ממש, אין זו גאוה, אלא הכרה עמוקה, כי בדרך זו בלבד נהיה מסוגלים לשמור על ייחודנו ולהוסיף להתעלות.

...יחולו ברכות על ראש כל היוזמים והעושים להרבות כבוד התורה. אינני בא ח"ו למעט כלשהו מיקרת הענין של חלוקת פרסים למצטיינים, שהיא מסממני התקופה. אבל תמיד נזכור כי בעיקר מתגבשת דמותו של בן-תורה במעגל הפנימי, ברוח הישיבתית כמו מקדמת דנא, באוירה של חיי תורה מהותיים.