חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

כל החינוך תלוי בדוגמא האישית של ההורים והמחנכים!

מסופר בגמרא: רב יוסף ישב ארבעים תעניות, ואמרו לו בשמים: "לא ימושו מפיך", ישב מאה תעניות נוספות ואמרו לו: "לא ימושו מפיך ומפי זרעך", ישב מאה תעניות נוספות ואמרו לו: "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך", אמר, מכאן ואילך איני צריך להתענות עוד, שכן, תורה מחזרת על אכסניא שלה.

לכאורה מוזר הוא הענין. הכי יתכן להבטיח את המשך קיום התורה בדורות הבאים ע"י סיגופים ותעניות של הדורות הקודמים? הלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואין התורה נקנית אלא ע"י עמל ויגיעה והתאמצותו של כל אחד, ומה מועילה תעניתו של האב שהתורה תתקיים בבנו ובנכדו?

ברם, נכון עד מאד הוא הענין. מראהו של האב והסב המתענה והדואג והמתמוגג בדמעות תפילה, שאהבת התורה ויר"ש תתנחל לבניו ולבני בניו, עושה רושם עמוק וחותר בנפש הבן או הנכד, כי מטבע הבנים שיתייחסו אל רחשי הוריהם וחוויותיהם בעיון ובהוקרה, וכשהבן רואה את תוגת-לבו של האב, את אנחותיו ודמעותיו בנידון זה, היינו, שאהבת התורה ועסק התורה לא תמוש מזרעו, הרי זה כבר "מרומם" את ערך ושיווי התורה בעיני הבן, וסומך הוא בתת-הכרתו על הערכת האב ביחס לשוויה ושגבה של התורה, ועיון ומחשבה כזו מצד הבן איננה לבטלה, והיא עושה פרי, ודאגת האב הכנה והעמוקה, מתהדהדת בלב הבנים ובני הבנים בכל עת מצוא, והתורה מתהדקת ומתקיימת בהם.

 

וזו היתה תפילתו ותעניתו של רב יוסף. הוא הפגין והדגים בתעניותיו לעיני צאצאיו יוצאי חלציו, בניו ותלמידיו, עד כמה גדולה ועמוקה היא דאגתו ותשוקתו להמשך התורה, והיסוד הוא שלשה דורות, ומכאן ואילך איתן ומוצק הוא הבסיס והתורה מחזרת על אכסניא שלה, כי דאגה ותפילה אמיתית מלווה צום ואנחות של אב וסב אוהב וחרד, לא תשוב ריקם.

 

מאידך, אומרים חז"ל: כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, אינו רואה בן תלמיד חכם, שנאמר: לכן לא יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב.

 

לכאורה, מה אשם הבן להיות נענש בעונש חמור כזה להיות משולל אור התורה? ברם חז"ל מציגים לפנינו כאן את התוצאות העגומות של חינוך אב לבנו, הם הורו והזהירו לנו, שההסתכלות שהבן מסתכל בהנהגת אביו, היא הגורם המכריע בעיצוב דמותו הרוחנית האמיתית של הבן, ואף שהבן לומד תורה, אבל אותו היחס הרע והחצוף של אימה מיותרת שאותו הפרנס מטיל על הציבור, שהוא רודה בת"ח ומתייחס אליהם בגסות ובבוז, שהוא מתגאה על אנשים הגונים הכפופים לו, שהוא משפיל את צלם האלקים של כל בני האדם הנתונים לו, הסתכלות זו מצד הבן כלפי מעשי האב עזי הפנים, מטשטשת ומוחקת את כל גרגירי התורה שהבן לוקט. השפעת המעשים הנועזים של פרנס כזה, אף שלכאורה כוונתו להיות מורה ושליט ומפקח על הסדר הדרוש, אבל אותו מעט "היותרת", אותה ההפרזה היתירה החמורה כלפי הצבור, שבתוכו בוודאי נמצאים גם תלמידי חכמים בני תורה ואנשי מעשה, אותה החוצפה היתירה מקפחת את הפרנס בצורה כזו, שבנו של הפרנס אינו יכול להתייחס לאותם הת"ח במדת הכבוד הנאמנה הנאותה והדרושה, ובמקום שאין כבוד ללומדי תורה, עצם התורה מתקפחת אצלו אפילו כשלומדים אותה. אותה "המקצת" החוצפה והגסות היתירה של האב, גדלה אצל הבן, עד כדי מימדים כאלו, שבשום פנים לא יוכל להתגדל לתלמיד חכם אמיתי, וזהו עונש טבעי על העדר הבנת החינוך מצד האב כלפי בנו, ה"ויבז בעיניו" של הפרנס לכבד את תלמידי החכמים, גורמת לויבז נוסף מצד הבן. ואם כבוד אין, אין תורה בכלל.

 

לבנינו ותלמידינו זרע קודש בני אברהם יצחק ויעקב: אם אנו נדע להדגים לפניהם במעשה ובפועל את נכונותינו לעלות על המוקד בשביל מצוות ולימוד התורה, בוודאי יתרשמו ומפיותיהם תבוא הקריאה: גם אנו נלך בכל ימי חיינו בדרכיכם.

 

עלינו להדגים את נכונותנו לתת את גופנו וכל מאודנו על קדושת שמו ית', כי אם הרב או האב רוצה באמת לנטוע בלב בנו תלמידו את הדרך הנאמנה של קיום מצוות התורה, העשה והלא תעשה, לא מספיק בכך הדיבור השגור והפושר של עשה כך ואל תעשה כך, כל לימוד צריך להיות מלווה במעשה-רב ודוגמא ממשית של "הלא כה דברי כאש". הלימוד וההשפעה הנאמנה היא רק מתוך השלכת הגיוו אל תוך האש, מלווה דיבור - כזה ראה וקדש! אם האב או הרב מקדש את עצמו בכל הליכותיו נגד הבן או התלמיד, קדושה זו לא תמוש לעולמים, המסירות נפש הבלתי מזוייפת, היא היא הקובעת והמעצבת את הדמות הרוחנית של החינוך. אם המחנך רוצה באמת להשריש במחונכיו מדת אהבת תורה, מחוייב הוא בעצמו להראות בחיים היום יומיים דוגמא של אהבת תורה בלימוד מתמיד וקבוע, ואין המחונך סופג אל נפשו אל כל סדר המידות הנעלות והעדינות כגון: הסברת פנים לזולת, של דאגה והשתתפות בצער הזולת, של השתתפות בסבל החלכאים והנדכאים, של הארת פנים בשמחה ובהתלהבות הנפש לכל הנצרך לכך, של וויתור על ממון וכבוד לעת מצוא, וכל המידות היקרות והנעלות, אלא אם כן שהמחנך-האב-הרבי מגשים ומקיים את כל המידות הנ"ל בגופו ובממונו, ורק דוגמת מטבע של אש, עלולה להרשים את נפשו של החניך לכל חייו בכיוון הרצוי.

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד