
כמה עלינו להודות להשי"ת על מצבנו כפי שחננו הבורא יתברך
איתא בגמרא )פסחים דף סח:( תניא, רבי אליעזר אומר, אין לו לאדם ביום טוב, אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, רבי יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה, וחציו לבית המדרש וכו'. אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מאי טעמא, יום שנתנה בו תורה הוא.
ופירש"י שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה
לישראל, שנתנה תורה בו.
ואיתא שם עוד רב יוסף ביומא דעצרתא
אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר
אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא
בשוקא.
והנה רב יוסף עצמו איתא בסוף מסכת סוטה שאמר
לתנא לא תתני ענוה דאיכא אנא, היינו דלא ישנה משמת רבי
בטלה ענוה, כי לא בטלה, דרבי יוסף עניו הוא.
וידועה הקושיא היאך אמר על עצמו שהוא עניו. וכן כאן שאמר על עצמו דאחר שלמד תורה אין כמוהו בשוקא
הלא זהו גופא גאוה.
וראה ב'באר היטב' באור"ח
סי' תצד ס"ק א' שמקשה
קושיא זו. ומתרץ, דרב יוסף לא השתבח בתורתו, אלא ביראת
חטאו הקודמת במעלה ובזמן, עיין שם, וצריך ביאור דאדרבה
עוד הגדיל הקושיא, היאך נשתבח רב יוסף העניו בעצמו, במעלה היותר גדולה וצ"ב.
אולם, נראה דבאמת אין כאן קושיא כלל. כי אין
החובה במידת הענוה, שלא יכיר האדם את עצמו מה הוא, ובאיזה מצב הוא עומד, דלהיפך, איתא בברכות דף סא: אמר רבא לידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור הוא אם לאו.
הרי שחייב האדם לבוא למצב שיהא ברור לו שהוא צדיק גמור. ולכאורה איך יתכן
לקיים זאת, אשר בעת שיקבע על עצמו שהינו צדיק גמור הרי הוא מתגאה. אמנם גם השכל
נותן כן, שלא יתכן מידה ומצווה שיטעה האדם את עצמו ויחשוב על עצמו שאינו תלמיד חכם
אף אם הוא אכן ת"ח, ועל חבירו שהוא עם הארץ יגדיל
מעלתו עליו ויחשוב שהינו תלמיד חכם, זוהי מידת טעות, לא מידת ענוה.
אלא יסוד מידת הענוה וביאורה כך הוא, דאף אם כבר
קיים דברי רבא, ונמנע מחטא עד כדי נקיון גמור, שכבר יודע בעצמו שצדיק גמור הוא, לא
יתגאה בזה על חבירו אף שחכם הוא מחבירו
ומידות טובות יש בו יותר מחבירו, עם כל זה לא יתגאה. כי
יתכן שאדרבה, בגלל כל המעלות אשר בו ,הריהו מחויב יותר, והתביעה רבה עליו, בעוד חבירו, שאין בו מעלות אלו, הריהו מחויב פחות. ואדרבה, חבירו ממלא חובתו להקדוש ברוך הוא.
והוא, עדין לא ממלא חובתו.
ועוד, שהרי אין לאדם למדוד גדולתו ושלמותו, ביחס לחבירו
שאינו שלם כמותו. אלא חובה עליו להתבונן ולעבוד על עצמו ולקנות מעלות יותר ויותר.
ואין לו לחשוב מחבירו כלל.
ועוד, שאין לו לבקש גדולה וכבוד מחבירו על מעשיו
ומעלותיו, כי במה נעשה חבירו בעל חוב שלו.
אבל מה שאמר רב יוסף "אי לא האי יומא כמה יוסף איכא
בשוקא" לא ביקש בזה כבוד משום אדם שבעולם. רק בא
להביע בזה הכרת טובה, והודאה רבה להקדוש ברוך הוא, על
שזיכהו בחלקו הגדול בתורה, וכשם שהכל אומרים ומודים 'אתה בחרתנו מכל העמים'. וכן
בסיום מסכתא מודים אנחנו לפני ד' יתברך שמו ששם חלקנו
מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות, שאין בזה ענין לגאוה כלל, אבל יש כאן הודאה על
המעלות היקרות שנתן לנו הקדוש ברוך הוא.
וכן כל אדם לפי מצבו אף שחייב לבדוק את עצמו ולחשוש שמא אינו יוצא ידי
חובתו בתורתו ובמעשיו, ודאי צריך הוא להודות ולהלל על החלק שמכיר בעצמו, שכבר זכה
בו להיות דבוק בתורה הקדושה.
יתר על כן, איתא שם ]בפסחים[ רב ששת, כל תלתין יומין מהדר ליה לתלמודיה, ותלי וקאי
בעיברא דדשא, ואמר חדאי נפשאי חדאי
נפשאי, לך קראי לך תנאי, ומקשה שם הגמ'
איני והא אמר רבי אלעזר אילמלא
תורה לא נתקיימו שמים וארץ. שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא
שמתי', ומתרץ מעיקרא כי עביד איניש
אדעתא דנפשיה עביד, ע"כ.
מבואר שהדרך הנכונה היא, כי בתחילה ילמד האדם להגדיל מעלתו ולזכות לדעת את
התורה כולה להשלים נפשו בה. וזוהי כל מטרתו, בתחילה לעמול על זה שתהא נפשו לבדה
שלמה בידיעת התורה וסודה, ובודאי שיעסוק ויעמול עד כדי שיכיר בעצמו שהוא יודע
התורה. ואין בזה גאוה כלל ואף לא מידה רעה דכאילו עמל
הוא רק בשביל נפשו לבדה, מפני שזו חובתו הראשונה שלשם כך נשלח ממרום לזה העולם,
ובזה שמשלים נפשו אינו אלא ממלא חובתו, וממילא אין בזה מקום לגאוה כלל, כי לא
הוסיף עדיין לעשות על מה שכבר הוא חייב.
מדברי הגמ' המובאים לעיל למדנו דרך התלמידי חכמים בעלי עסק התורה וחכמתה, להתבונן מעת לעת ולהכיר
יקר ערך התורה הקדושה ומעלת העוסקים בה תמיד. ואף לגבינו במדרגתנו אנו הדברים
אמורים, כי כל העוסק בתורה, חובה עליו להתבונן ולייקר בדעתו הערך הגדול של התורה
ולהכיר טובה ותודה להקדוש ברוך הוא על כך שזיכהו לעסוק
ולהשלים נפשו בתורה, כל אחד כפי חלקו.
@9
@5ב.
תנן במסכת ברכות דף כח: רבי נחוניא בן הקנה היה
מתפלל בכניסתו לבית המדרש, וביציאתו, תפילה קצרה. אמרו לו: מה מקום לתפילה זו? אמר
להם: בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודאה על
חלקי.
ונראה הביאור במה שהודה רבי נחוניא בן הקנה
ביציאתו, כי אין זו הנהגה טובה גרידא, אלא לפי שהיה מכיר ומייקר כל כך את ערך
התורה, הרי על כן בעסקו בתורה הקדושה, היה נהנה הנאה גמורה עד שהרגיש חובה להודות
ולברך את הקדוש ברוך הוא, וכשם שכל אחד מישראל חייב לברך ברכה אחרונה על אכילה
ושתיה, כן היה מברך ומשבח על כל שעור תורה שלמד, והגדר בהודאה זו הוא מיסוד חובת
ברכה לאחר ההנאה.
ויש להתבונן בנוסח מטבע שטבע רבי נחוניא בן הקנה
בהודאתו, איתא שם בגמרא ביציאתו מהו אומר? 'מודה אני
לפניך ד' אלוקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים
והם משכימים, אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים. אני עמל, והם
עמלים, אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר', וכו'.
הנה רבי נחוניא בן הקנה היה תנא, ובמדרגותיו
הנוראות היה נבדל ומופלג מאד. כל שכן שהיה רחוק בלי שייכות כלל ליושבי קרנות. ומכל
מקום, חזינן שהיה משבח ומודה לד' יתברך שמו, על חלקו
הגדול, בלשון הזה, אשר לולא חסד ד' יתברך עליו היה יכול להיות יושב קרנות
ח"ו, ויסוד כל נוסח ההודאה כנגד יושבי קרנות.
אכן חזינן מהכא כי
לולא חסד הבורא יתברך עליו, היה ח"ו מיושבי קרנות, וכל המדרגות הנוראות
שנתעלה ואחז בהן רבי נחוניא בן הקנה, הרי הן חסד מלא,
מן המצב הכי פחות היינו יושבי קרנות.
וכן כל אדם ואדם חייב להתבונן ולהודות על מצבו כפי אשר חננו הבורא יתברך,
אשר לולא זה היה ח"ו בדרגה התחתונה ביותר.
ושם עוד: 'אני משכים והם משכימים, אני עמל והם עמלים'. בא לומר בזה כי הלא
אף יושבי קרנות צריכים להשכים ולעמול, נמצאת הטובה שהיטיבו הקדוש ברוך הוא טובה
שלמה, כי אילו היו יושבי קרנות נמצאים במנוחה, והוא עמל, היה נראה שיש מעלה קצת
ביושבי קרנות, שאינם צריכים לעמול, לכך אומר שאין כלל הבדל, אלא שאני משכים ועמל
לדברי תורה ומקבל שכר, והם עמלים לבאר שחת. וזהו שבח נאה מאד להבורא
יתברך, שמיטיב לו טובה שלמה.
@9
@5ג.
'יושבי קרנות': "מפרש רש"י שם שאין אלו רשעים גמורים, עוברי
עבירות גדולות", אלא חנוונים או 'עמי הארץ' ועוסקים בדברי שיחה. וזהו כמו
שכתב רבינו יונה ב'אגרת
התשובה' ]דרוש א' אות ז'[ על אלו העוסקים במסחר כדי לפרנס אנשי ביתם, וזה לשון
קדשו: 'וכשבני אדם פוסקים ממלאכתם ומעסקיהם והולכים לבתיהם, או יושבים בקרנות והם
בטלים או משיחים בדברים בטלים, רעתם רבה וחטאתם כבדה מאוד, לפי שהם מבזים את
התורה, שאילו היו מאמינים שאין תכלית למתן שכרה, למה לא ישיבו רגליהם לבית המדרש
ללמוד וכו', הלא האדם זריז ואץ ברגליו למלאכתו ולעסקיו
ויודע כי הכל הבל, ואיך ישכח חיי העולם הבא וכו'. ואמרו
חכמינו זכרונם לברכה על הפסוק "כי דבר ד' בזה ואת מצוותו הפר, הכרת תכרת הנפש
ההיא עוונה בה" - זה נאמר על שאפשר לו לעסוק בתורה, ואינו עוסק, שהוא בוזה את
דבר ד'', וכו', עיי"ש. וזהו שאמר רבי נחוניא בן הקנה, דהיושבים בקרנות
ומבלים זמנם בדברים בטלים כאשר ביכולתם לעסוק בתורה, הרי הם בוזים
דבר ד' ודינם באר שחת רח"ל.
והנה בזמן התנאים הקדושים היו שתי ההנהגות, דהיינו יושבי בית המדרש ולהבדיל
יושבי קרנות היו מופרדים מן הקצה אל הקצה. ועתה בעוה"ר,
בזמננו, יתכן להיות בבית המדרש עצמו 'יושבי קרנות'. כאשר יושב ומדבר בדברים בטלים
בבית המדרש, הרי זה בוזה דבר ד'. ותחת אשר בידו לזכות בזכות הגדולה והיקרה ביותר
מכל הזכויות כדתנן ותלמוד תורה כנגד כולם, מבטל בידים
זמנו לריק.
הנה הודאת רבי נחוניא בן הקנה, נפסקה להלכה
בשולחן ערוך או"ח סימן ק"י כי על כל אדם
העוסק בתורה לאומרה ]ושם במגן אברהם ובמשנה ברורה דמי שעוסק בתורה כל היום, צריך
לומר כן בערב אחר גמר לימודו[ ויש לאדם להזדרז בהתבוננות בתפילה זו, כי היאך ישבח
'מודה אני לפניך שלא שמת חלקי מיושבי קרנות', ויאמר ליצר הרע הבא לפתותו לדבר
דברים בטלים הכי אהיה דובר שקרים לפני הקב"ה? כאשר מודה אני לפניו יתברך שלא
שם חלקי מיושבי קרנות, ואני אהפוך עצמי להיות מיושבי קרנות בכך שאדבר דברים בטלים.
ואף גם כשכבר יצא מבית המדרש, כגון לאכול, לא ישהה שם יותר מן הצריך לאכילה
כי זה עתה הודה לפני הקדוש ברוך הוא על מה שלא שם חלקו מיושבי קרנות, ויאמר בלבו
איך אבטל מן התורה. ויוסיף עוד לחזק את עצמו בגודל יקרת התורה הקדושה, אשר זה עיקר
החיים ולעולם הבא אין בלתה, ויקל עליו לדחות את יצרו, ולהזדרז לעסוק בתורה באהבה.
@9
@5ד.
וכבר ראה דוד המלך ע"ה ברוח קדשו, לקבוע דבר זה בראש תהילותיו, להזהיר
על גודל הרע וההפסד, למי שמתבטל מן התורה ועוסק בדברי שיחה, וכנגד זה רוב הטובה
למי שמבטל עניני העולם הזה, ועוסק אך ורק בתורה הקדושה.
ובפירוש המאירי ז"ל על תהלים שם במזמור א'
כתב דברים נפלאים, וראוי להביא דבריו הקדושים, ואלו הן בקוצר אמרים:
מילת אשרי היא מענין ותומכיה 'מאושר' וכו'. מילה
זאת נאמרת לעולם בלשון רבים, אשרי, אשריו וכו', מפני
שהיא אמורה על קבוץ הצלחות שאין דרך לאשרו על הצלחת דבר 'אחד' אלא אם כן אותו דבר
כולל הצלחות הרבה. ]ופשוט שאם רק בדבר אחד הוא מוצלח ובשאר עניניו יפסיד, רחוק הוא
מלהתעטר בתואר מאושר.[
ויחס בענין ג' כתות, כל אחת בלשון מיוחד: 'רשעים', 'חטאים', ו'לצים' וכו'. מכל מקום, נראה לי
לפרש שה'הליכה' יורה על אחיזה חזקה ומתמדת יותר מן
העמידה. והעמידה יותר מן הישיבה, ולא כאן המקום לשבח את מי שאינו רשע ומכעיס
ומורד, שאין מן הראוי לומר 'אשרי' למי שאינו מין או כופר או רשע, שהרי אף ההמון
והפחותים ימאנו וימאסו זה ויכירו פחיתותו, אבל הכוונה לשבח את האדם שפורש מדרכי
העולם, בעוד שרוב העולם בוחרים בו ונמשכים אחריו, כדי לייחד ליבו והנהגותיו לתורה
ועבודת הקל יתברך.
ו'רשעים' - נאמר הנה על ההמיה אחרי הטרף והממון מלשון בכל אשר
יפנה ירשיע וכו' ולא ימלט רשע את בעליו, היינו חוסר
מנוחה והשקט. ו'חטאים' נאמר על האדם הנמשך יותר מדי אחר
התאוות שאינן צורך הכרחי להעמדת גופו, רק דרך הנאה ומותר. וכמו שיחסו לשון זה על
השגגות כמו שאמרו במסכת יומא דף לו: 'חטאים' אלו ה'שגגות'.
ואף על פי שהוא משתמש בהם בכוונה ובחירה, הוא סבור שמאחר שאין מעשה העבירה מוזהרת
שלא יחטא בהשתמשו כענין דרך הנאה ומותר. ו'לצים' הם
אנשים פנויים מצד פחיתותם ושוללותם מכל חכמה ומידיעת
מלאכה או ממון שיתעסקו בו, ומעבירים עתותיהם בהבל ובישיבת קרנות בדבר בענייני
העולם, ובפרטי בני האדם, זה בכה וזה בכה, כמאמר החכם: 'הפחותים הנבלים יוציאו זמנם
בדבר על הנכבדים מעלתם'.
ואין ספק שכל המבטל מן התורה ונמנע מלכת בדרכי עבודת הק-ל
בזולת היותו מן הכופרים והמכעיסים הוא מכח מאלו הסבות או מצד המייתו אחר הממון
והטרף והכבוד והנצוח והשררות. או מצד שלוח גופו להמשך אחר התענוגים וההנאות או
להיות שואף רוח ומתענג בישיבת קרנות, ועמידת שווקים ורחובות, לשמוע המתחדש ולספר
בהבלי הזמן ולחפש אחר בני אדם בזמנו וכו', ואחר זה נראה
שלשון הליכה לא נאמר על הליכת הרגל אבל על אחיזת הדרכים וההנהגות לגמרי, כדרך,
והלכת בדרכיו וכו'. ושיבח מי שלא אחז דרך אלו ההומים
אחר הממון לגמרי, עד שימנה מהם אלא משתדל בטרף עצמו וביתו, עד שיעבור עתו דרך כבוד
וכו' ולא יתעה להמיית רוב הממון ועושר ונכסים.
ואמר אחר כך 'ובדרך חטאים' כלומר בהנהגת הנמשכים אחר יצרם ורודפים אחר
התאוות והתענוגים, לא עמד. רוצה לומר לא נתעכב מלשון 'יעמדו ימים רבים' ]ירמי' ל"ב י"ד[ ושבחו בזה שלא נתעכב ההנהגה עד
שימשך אחרי' דרך הנאה ומותר אבל יקח ממנה הראוי לפי צורך ההכרחי בלבד. ואמר אחר כך
ו'במושב לצים' והוא שאין צורך לאדם הנהגתם. 'לא ישב'
כלל. כלומר אין צריך לומר שלא אחז דרכיהם. ושלא נמשך אחריהם. אלא, לא נתן נפשו
להושיב עצמו ביניהם כלל, ואפילו דרך ארעי. עד כאן דבריו הקדושים והמאירים.
והנה, כלל בזה סור מרע בג' אופנים ודרגות.
והדרגה הג' היא 'ובמושב לצים'. וכמו שיבאר שהם יושבי
קרנות ומדברים דברים בטלים, ואפילו אינם של איסור.
ובאמת הדבר מפורש במשנה ב'מסכת אבות' פ"ג
מ"ב: 'שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה
מושב לצים'. הרי דאם אך אינו עוסק בתורה, אפילו לא
בדברים שאינן של תורה, כבר נתכנה בכתבי הקודש בכינוי לץ.
וראיתי בספר 'מכתב מאליהו' שכתב דבמושב לצים לא
ישב, הכונה דאף אם עתה אינם שם, אבל כיון שהקרנות הן
המקומות המיוחדים לישיבת לצים, צריך להרחיק משם פן יבואו לשם ויכשל להיות עמהם
כרגע. ולכך לא ישב שם בשום אופן כלל. וזהו שנאמר עליו "אשרי", שגודר את
עצמו ומתרחק הרחק גמור משיחה בטלה.
והמשך המקרא יתבאר לפי זה על פי מה דאיתא במסכת
עבודה זרה דף י"ט: שמא יאמר אדם נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה. אלך ואתגרה
בשינה. תלמוד לומד 'סור מרע ועשה טוב', אין טוב אלא תורה. אף כאן, לא סגי במה שאינו עוסק בדברים בטלים, לא על זה נאמר
"אשרי", אלא אם כן "כי אם בתורת ד' חפצו". היינו שעמל בתורה
בחשק, ורצונו וחפצו בתורת ד' יתברך שמו, והוגה בה יומם ולילה.
וכמו שכתב עוד שם על זה במאירי, שיהא פורש מדרכי העולם וישים כל כוונותיו
לעסוק בתורה בכלליה, בפרטיה ובסודותיה. ואז יהיה כעץ שתול על פלגי מים, ר"ל
סמוך לפלגי מים, שכשם שהעץ הנטוע סמוך למים לא תפסק לחותו, אף הוא, לא תשתכח תורתו
ממנו. וכשם שהעץ יתן פריו בעתו, אף הוא ישפיע מחכמתו לזולתו אחר שישלים את עצמו,
שזהו סוף מדרגת החכמה.
"ועלהו לא יבול" - כתב המאירי שם:
"כלומר שאע"פ שהלחות לפעמים סיבת הריקבון ובלוי, לא יהיה כן בזה, מפני
שהמים סמוכים לו בדרך שיועיל לו ולא יזיקו. והדמיון, שעם היותו מתמיד בתורה, אין
צרכי גופו המדומים לעלה, ושאר עניניו הצריכים לו
מתקלקלים בכך, אבל אוחז בזה וגם מזה אל יניח. אבל לפעמים ישלח ידו ויקח כפי הצורך
ההכרחי על הדרך שביארנו והוא אמרו דרך כלל וכל אשר יעשה יצליח".
ושמא דמיון העלה בא על שלמות המדות, כי כמו שהעלה שומר הפרי, כן טוב המדות
מטר החכמה ומבררה, שאינו מתגאה בהתמדתו ושקידתו בעניני התורה אלא אדרבה, הוא מעטר
עצמו במדות נכבדות עד שתהא תורתו מפוארת בכל שלמות מדותיו, ע"כ.
והטעם לפי שהאדם הזה רק בתורת ד' חפצו ושאיפתו ותאוותו להתעלות בתורה בשלמות,
ושאיפה זו מבטלת ממנו מידת הגאוה, כי אם חפץ הנהו להתגאות, שוב אין חפצו רק בתורה
ורוצה הוא בעוד שאר דברים, ואם מתעסק בשאר תאוות, לא יהא שלם בתורה.
ויש להוסיף עוד, דכיון דעסקינן
באדם שדוד המלך מעיד עליו שכל חפצו רק בתורה, הרי ודאי צורת הנהגתו ודרך לימודו
הוא שמוציא כל מרצו בתורה ותאב ומתאוה שיארך היום ויהא באפשרותו לעסוק בתורה
הקדושה עוד ועוד, וכיון ששאיפה זו ממלאת את כל רצונו, ממילא בטלים אצלו שאר
הרצונות הרעים ולא ינהג במידות הרעות כי אין לו חפץ בהן, ואף עת לא ימצא לזה, כי
גם להנהגה רעה צריך רצון וחפץ להתעסק בזה. שמעינן מהכא
זירוז נוסף לאדם, שיהא כל עסקו וחפצו רק בתורת ד' יתב'
שמו כי על ידי זה ינצל ממידות רעות והנהגות נלוזות ולא יכשל בהן, וכבר החמירו
חז"ל במסכת שבת דף קה: במי שנוהג רע כגון בכעס
ואמרו משום רבי יוחנן בן נורי זה המקרע
בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעות בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה,
שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו
לך עבוד עבו"ז, והולך ועובד, א"ר
אבין מאי קראה, לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, איזהו אל זר שיש בגופו של
אדם? הוי אומר זה יצר הרע. ומי שעוסק בתורה וממלא שאיפתו בהתעלות בתורה, ודאי לא
יבוא לזה.
ויש לזה סיבה בכוחות הנפש, כי מעשים רעים, כגון להתלוצץ מבני אדם וכד' ושאר
מעשים רעים והנהגה משחיתה, כגון זה שמשבר כליו בחמתו וכו',
באים לו לאדם מהנפש שתועבות חלקה, וכיון שבטל הוא מן התורה, אין לו סיפוק, וזה
גורם אצלו צער ויגון, וחושב שעל ידי פעולות רעות ישקיט נפשו, בסיפוק התאוות הרעות
שלו, אבל מי שעמל בתורה מספק את הנפש בתורה ואינו בא כלל לידי מעשים רעים כאלה.
ומכבר ראיתי ביאור בדברי הגמרא ]ונעלם ממני עתה מקומו[ דמה שאמרו אל זר שיש
בגופו של אדם היינו יצר הרע, הכוונה לכח הרע שבאדם, שתאב לעשות רע והשחתה ובזה
שהוא מקרע בגדיו וכו' ועושה פעולות חיבול והשחתה, הרי
הוא ממלא ומספק לכח הרע שבו את רצונו, וחשוב בזה גופא, כמקריב לפניו קרבן, ועובדו
בזה, ולכך יהא בעיניך כאילו עובד עבודה זרה, כי כבר במעשה זה יש דמיון לעבודה זרה,
ועל ידי זה יבוא ח"ו לעבודה זרה ממש, רח"ל,
וכן הוא בכל דבר ומעשה, אם בטל הוא מן התורה ח"ו הרי יחסר לו סיפוק, ועל ידי
כך ירצה למצוא חפץ בפעולות רעות, ובזה ישתעבד ליצר הרע ולא יניחנו
היצר עד שיחריב אותו חורבן נורא, וישקע בפעולות רעות. ומי שעיניו בראשו ישרש את
הסיבה לזה, וישקיע כל חפצו ועסקו בתורה. ואז יקרא עליו המקרא אשרי האיש, וכל אשר
יעשה יצליח.
)נערך ע"י הוועד להוצאת ספרי הגאון הגדול רבי אברהם יעקב זלזניק שליט"א מתוך הספר "בית מועד" שיוצא
לקראת פסח(
עוד...
- תפקיד בני התורה כיום גדול ועצום מאוד
- תכלית יציאת מצרים - הכנה להגיע לקבלת התורה
- תכלית בנין הישיבה שתהיה התורה חלק מעצמותו
- תיבת נח של דורנו – לסיום בין הזמנים
- תורה אפשר לקנות רק בשמחה - רבי אליהו שמחה חזן, ראש ישיבת תורה ודעת
- תורה – מאור פני מלך חיים
- לימוד תורה
- שתהיו עמלים בתורה
- שאיפות מסוף העולם עד סופו
- רק עם חכם ונבון - אך ורק?