כשבני הישיבות חוזרים לישיבות לאחר בין 'הזמנים' זהו חסד עם כולם, כל העולם מחכה לזה

כשבני הישיבה חוזרים לישיבה לאחר 'בין הזמנים', יום גדול הוא לעולם, זה חסד עם כולם, כל העולם מחכה ליום זה. לפני שנים היתה תקופה בה היה המצב הבטחוני בארץ קשה, היה זה בתקופת 'בין הזמנים'. מרן החזון איש זי"ע היה מודאג מאד מהמצב, כשהתחיל הזמן, אמר מרן החזו"א שהוא כבר רגוע. לפני כן הוא היה מודאג, מכיון שהיה בין הזמנים ולא היו כ"כ עוסקים בתורה, אך כיון שכבר התחיל הזמן ובני התורה שוב חובשים את ספסלי בית המדרש, כבר חלפה הסכנה, יש כבר זכות עבור כלל ישראל, יש כבר חיים לכל הבריאה, וכך ביאר בנפש החיים )שער ד פי"א( פירוש תיבות התפילה: "וחיי עולם נטע בתוכנו" ",וחיי עולם", החיים של כל העולם, "נטע בתוכנו" - תלויים בנו.

 

 

איתא בגמ' )כתובות יז.(: "מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת", ומעמידה הגמ' שדין זה אמור "כשאין עמו כל צרכו", ומביאה הגמ' מחלוקת כמה הוא 'כל צרכו': רב ששת ואיתימא רבי יוחנן אמר, נטילתה כנתינתה, מה נתינתה בששים רבוא, אף נטילתה בששים רבוא". מבהירה הגמ': "והני מילי למאן דקרי ותני" - לזה שלמד מקרא ומשנה, "אבל למאן דמתני )לאחרים - רש"י(, לית ליה שיעורא", ומביא התוס' )בד"ה אבל( בשם השאילתות: "וממילא שמעינן, למאן דלא קרי ולא תני, אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה. ונראה לר"י, דלענין מלאכה מבטלין כל בני העיר ואסור אפילו למאן דלא קרי ולא תני". לבטל תלמוד תורה אין זה דבר פשוט, יש דינים מתי מותר וכמה מותר, אך לענין ביטול ממלאכה, אין שום דיון, על כל לויה של כל אחד מישראל, ואפי' אם לא קרא ולא שנה, חייבים לבטל ממלאכה. הסוחרים שאינם לומדים תורה, צריכים ללכת לכל לוויה ר"ל, כל החנוונים והפועלים והמשרדים צריכים להבטל, ורק בני הישיבות פטורים מכך. וכי פשוט לבטל תורה שכל קיום הבריאה תלוי בה?

 

 

כמה רחוקים אנחנו ממושגים אמיתיים אלו, אצלנו, הבחורים הם הראשונים שהולכים. הבעלי בתים רוצים כל כך מהר לסגור את החנות? להפסיד כסף? לא עושים זאת רק כשמדובר בקרוב ביותר, רח"ל ישנם בני התורה שאינם מבינים ומשיגים את הערך הנעלה של לימודם, את החשיבות שלה בכל העולמות חז"ל הקדושים כן ידעו זאת, ולכן כל הדיון בגמ' היה מתי לבטל מהתורה, האם זה כבודה של תורה וחייבים בביטולה, אך מלאכה פשוט שמבטלין.

 

 

ובתוס' שם )ע"א ד"ה מבטלין(, מקשים על הלכה זו דמבטלין תלמוד תורה להוצאת המת: "וקשה, בהלכות דרך ארץ אמר ר"ע: תחילת תשמישי לפני חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו ד' מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו, וכשבאתי והרציתי דברי לפני ר"א ור' יהושע, אמרו לי, על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי", והרי כאן בגמ' כתוב שמבטלין להוצאת כל מת כשאין לו מתעסקים, ובהמשך אומרים התוס" ':והר"ר יהודה מקורבי"ל תירץ, דהתם משום דביטל עצמו משימוש ת"ח קאמר, דגדול שימושה יותר מלימודה", אמנם ה"שפיכות דמים" הוא מצד ביטול תורה, והגם שמבטלין ת"ת להוצאת המת, כיון שהיה ר"ע תלמיד המשמש ולומד דרכי לימוד התורה, לא היה לו להפסיק. רואים כאן חומרת הדבר להפסיק מלימוד התורה. יש דינים מתי ללכת ומתי לא וכשהולכים כשאין חייבים ללכת, על כל פסיעה ופסיעה נחשב כשפיכות דמים, רח"ל.

 

 

כשמבטלים ת"ת, הרי זה כשפיכות דמים כלפי כל העולם. מי יודע כמה אסונות קורים משום שלא עוסקים בתורה, אם זו רעידת אדמה - רח"ל, או מטוס שנופל, ד' ירחם, הרי בתורה תלוי קיום העולם, ואם בחור היה לומד הוא היה מציל. אומרים שמרן החזו"א זצ"ל אמר, שאם רבי ברוך בער היה חי בתקופת השואה, אין ספק שהיא לא היתה מתרחשת, לא היה קורה מה שקרה, כי בפשט אחד שהיה אומר בתוס' היו נדחים כל המקטרגים וכל השונאים, ולכן ההשגחה לקחה מהעולם קודם השואה את הגדולים שהיו יכולים להציל את העולם, את רבי ברוך בער את רבי שמעון ואת רבי חיים עוזר ועוד גדולים מצוקי ארץ זכר כולם לברכה, כי התורה "מגנא ומצלא", זו ההגנה של כל העולם - וממילא כשתלמיד בטל מלימודו, נחשב כשופך דם נקי ח"ו.

 

 

מרן החפץ חיים זצוק"ל אמר פעם לחתנו ר' הירש: "ביי וועמען וועט מען מאנען, כיי מיר און ביי אייך, פון אונז ביידען" )אצל מי יתבעו? אצל ואצלך! משנינו יתבעו(. כל מה שקורה בעולם יתבעו ממני וממך, האחריות על שלום העולם רובצת על בני התורה, ולכן עכשיו שחזרו בני הישיבה מתקופת בין הזמנים להיכלי הישיבות הק', כל הבריאה שמחה וצוהלת.

 

 

עכשיו תחילת הזמן, זמן כה גדול, זמן החורף, עיקר זמן הלימוד הוא זה. ה"עולם" אומר, שצריך לצאת מהימים הגדולים "ולהכנס ללילות הגדולים", לילות החורף. )ידידות משה(

 

 

 

@5דרך ארץ קדמה לתורה

 

 

 

הגה"צ רבי משה שמעון וינטרוב

 

 

 

כשבאתי ללמוד בישיבת חברון, עדיין לא היה מטבח בישיבה. לאחר כמה שנים, כשיסדו בישיבה חדר אוכל, אמר ראש הישיבה זצ"ל ב"שמועס": "עד עתה היתה לנו רק ישיבה ללימוד התורה, עכשיו אנו פותחים ישיבה נוספת, ישיבה להתנהגות באכילה". כשבן תורה הולך לאכול, זה מושג אחר, גם באוכל הוא מתנהג כבן תורה, תלמיד חכם ניכר בכל הליכותיו, איך הוא אוכל ואיך הוא שותה. התנהג בדרך ארץ, או אז תהיה מכובד - "איזהו מכובד המכבד את הבריות", תהיה מכובד לפני ד' "לימדה תורה דרך ארץ", זו ההקדמה לתורה, לבריאת האדם, צריך לחזור על הקדמה זו, זוהי אמנם ההקדמה, אבל זה גם ההמשך, זה כל האדם, "ונהיה מכובדים בעיניך ובעיני כל רואינו כי אתה הוא מלך הכבוד", כך דרך שמים, זוהי הדרך אשר בה הנהיג הקב"ה את עולמו, זה עצם בריאת האדם, נכבד את האדם, ואז נהיה מכובדים בעיני ד'.

 

 

במסכת דרך ארץ פ"ז איתא: "ומעשה ברבי עקיבא שעשה סעודה לתלמידיו, הביאו לפניהם שני תבשילין, אחד נא ואחד מבושל, בתחילה הביאו לפניהם נא. הפקח שבהן אחז את הקלח בידו אחת ותלשו בידו אחת, לא בא אחריו, משך ידיו ממנו ואכל פתו ריקם. הטיפש שבהן אחז את הקלח בידו אחת ונשכו בשיניו, אמר לו ר"ע - לא כך בני, אלא הנח עקבך עליו בתוך הקערה". הפיקח כשלא הצליח הניח את הבשר ואכל פתו ריקם, אבל רק את הלחם, מה אפשר לעשות, התורה אומרת "כי ירחיב ד' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר", לא היה "כי ירחיב", לא אוכלים בשר. אך הטיפש אמר, חבר על הבשר, מתי כבר נותנים בישיבה בשר... ולכן ניסה עם השיניים והידיים, "כל עצמותי תאמרנה" "... אמר לו ר"ע לא כך בני, אלא הנח עקבך עליו בתוך הקערה", גם כך לא תצליח, תנסה עם הרגל, כך תצליח ביתר קלות. "ואחר כך הביא לפניהם מבושל, אכלו ונסתפקו". היה זה פיצוי לבחורים ההגונים, בעלי הדרך ארץ. "אחר כך אמר להם: בני, לא עשיתי לכם כל כך אלא לבדוק אתכם אם יש בידכם דרך ארץ אם לאו". זו היתה בחינה, בחור הנכנס לישיבה צריך לעבור בחינה, הוא צריך לדעת כמה מסכתות גמרא, אבל צריך לבחון אותו לפני כן, אם הוא בן אדם, אם יש לו דרך ארץ. וכך עשה ר"ע, הוא בחן אותם איך הם אוכלים, "בזאת תבחנו". יש החושבים שחוסר דרך ארץ, זה לא יפה, חסר איזה מעלה, אבל חז"ל אומרים לא כך, אלא דרך ארץ חמורי חמורות, שאף גוי חייב על כך מיתה. חז"ל גילו לנו חשיבותן של הלכות סעודה, האכילה כקרבן והשולחן כמזבח, "זה השולחן אשר לפני ד'" )יחזקאל מא כג(, וכן בשו"ע יש סימן שלם )או"ח סי' קע(, של דינים והנהגות כיצד צריך יהודי לאכול ואיך צריכה להראות סעודתו.

 

 

יש החושבים שבן ישיבה הוא בן ישיבה רק כשנמצא בבית המדרש. לא כן הדבר, בן ישיבה הוא בן ישיבה כל היום, בלבושו בדיבורו ובכל הליכותיו. תלמיד חכם הוא דבר בפני עצמו, יש הלכות דרך ארץ של כל אדם, אבל לתלמידי חכמים יש הלכות מיוחדות שלא ילך באותה צורה בו קם מהמיטה בבוקר, כבד את עצמך, כבד את התלמיד חכם שבך, אינך אדם סתם, אתה תלמיד חכם, ותלמיד חכם שרוצה השגות בתורה, צריך להקפיד על דרך ארץ, שכן היא קדמה לתורה.

 

 

ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וכו' )בראשית א' כו(. וברש"י, אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן, ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שהיה מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו, ותשובתו כתב בצידו ויברא את האדם ולא כתיב ויבראו.

 

 

כשאנו מתבוננים בפסוק זה, רואים אנו עד כמה גדולה וחשובה מדה זו - דרך ארץ, עוד קודם בריאת האדם כבר מלמדת התורה את האדם חיוב זה, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" אמר הקב"ה כהקדמה לבריאת האדם, ועל אף שיש חשש גדול שהמינים והאפיקורסים יבואו על ידו לכלל טעות, ח"ו יאמרו שהקב"ה לא ברא לבדו את עולמו ויש לו שותפים ח"ו, אמנם תשובתו כתובה בצידו, ויברא, הקב"ה לבדו ברא את האדם, אבל יכולים לטעות, יש להם פסוק מפורש לאפיקורסים, למי הקב"ה אמר נעשה? לשותפיו, יש לו שותפים ביצירה, אך כל זה לא מנע את הקב"ה מלכתוב זאת כדי ללמדנו את היסוד החשוב של מידת דרך ארץ, כמה חמור וחשוב לימוד זה, ללמד שהגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. הקב"ה שברא את כל הבריאה לבדו, ללא שום שיתוף, "והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים", הוא לבדו, אין עוד מלבדו, וגם הוא, על אף גדלותו, התייעץ עם בית דינו, ולא נרתע מלכתוב זאת בתורתו, בכדי שגם אנו נדע כיצד להתנהג כשאנו נעשה מעשה, שלא נחשוב "אני ואפסי עוד", אל תאמר כך, יש לך שותפים, יש לך חברים, התייעץ אתם, שאל אותם על דעתם, ואפי' רק "לפנים", מתוך דרך ארץ.

 

 

דרך ארץ קדמה לתורה, עוד לפני שבראו את האדם קדמה לו תורת ה"דרך ארץ", צריך להתייעץ במלאכים, הם עלולים להקפיד, כבוד הבריות. הנהגה זו התוותה את כל מהלך מעשה בראשית, שלא יהיה קנאה במעשה בראשית, לכבד כל אחד במקומו, את השמש ואת הירח, המאור הגדול והמאור הקטן, כך שלאף אחד לא תהיה טענה ותביעה, "שלא יהיו שני מלכים משתמשים בכתר אחד" )חולין ס:( כל אחד צריך להיות מכובד במקומו, כל כך גדול כבוד הבריאות בהנהגת הקב"ה בעולמו.

 

 

כך נוהגים גם המלאכים, כשצריכים הם לומר שירה לפני הקב"ה, אף שבוער להם לקיים מצוותו, יתברך, לומר קדושה לפניו, אבל באיזה אופן הם אומרים קדושה - "וקרא זה אל זה ואמר", כל כת אומרת לחברתה שתאמר היא לפניה, את גדולה ממני, כל אחת מכבדת את השניה, עד שהקול יוצא "קדוש קדוש קדוש" )יעשי' ו ג(. הם אמנם רוצים לכבד את הקב"ה כביכול, רוצים לצעוק שהקב"ה קדוש, שמלא כל הארץ כבודו, אבל אי אפשר על חשבון אחרים, יש עוד מלאכים, יש עוד כתות שרוצים לקדש שמו יתברך, אולי הם יותר גדולים, יותר חשובים, צריך לכבד ולא להתעלם מהשני, לא זו הדרך, "קדוש קדוש קדוש ד' צבאות", זו הקדושה שרוצה הקב"ה, אם אין דרך ארץ אין קדושה.

 

 

הידרדרותו של העולם, מתחילה בחוסר הדרך ארץ, ועל זה נתבעים הרשעים, משום שהוא שורש כל המעשים הרעים, באותו היום שמכר עשיו את בכורתו ליעקב, עבר על חמש עבירות חמורות, אך התורה מציינת רק את זלזולו בדרך ארץ: "ויבא עשיו מן השדה והוא עייף". גם לאדם עיף יש דינים, גם אז צריך הוא להתנהג בדרך ארץ. במסכת דרך ארץ )פח( איתא: "הנכנס לבית אל יאמר להם תנו לי ואוכל, עד שיאמרו לו הם אכול". אין זה יפה להכריז אני רוצה אוכל, אני רעב. אלא צריך הוא להמתין "עד שיאמרו לו הם אכול". "מזגו לו את הכוס, שוהה ושותה", צריך לחכות ולא לשתות מיד, דינים אלו אמורים גם כשאדם רעב - דרך ארץ.

 

 

"ויבא עשיו מן השדה והוא עיף". הוא אף לא ראה מה יעקב מבשל, הוא לא רצה לראות שזה עדשים, מאכל אבלים, "ויאמר עשיו הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", "הלעיטני" זו עבירה גם עבור עשיו, הלעיטני, "אפתח פי ושפוך הרבה לתוכו, כמו ששנינו: אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו" )רש"י(, "הלעיטני", כמו גמל, כאן מונח היסוד לכל העבירות, "על כן קרא שמו אדום".

 

 

היה זה ביום שמת בו אברהם אבינו, ובא עשו ומצאו ליעקב מבשל עדשים - מאכל אבלים. "אמר, באותו הזקן פגעה מדת הדין, אמר לו הין, אמר, אם כן לא מתן שכר ולא תחיית המתים" )בראשית רבה פ' סג(. מהיכן באה לו רשעות כזו, אטימות כזו, לומר על אברהם אבינו: הא, הזקן הזה מת. הרי היה צריך להתעורר, לצעוק, הסבא מת, צריך להתעורר בתשובה זקן וצדיק, הקב"ה לוקח גם צדיקים מהעולם, אמנם טוב להם בעוה"ב, הם באים עם מטען גדול של מצוות ומעשים טובים, אך עבורנו זו אבידה, צריך להתעורר בתשובה עליה, מנין לעשיו רשעות כזו, לכפור בתחית המתים, לכפור בבית דין של מעלה - הכל בא מהזלזול, מהחוסר דרך ארץ, "הלעיטני נא".

 

 

"על כן קרא שמו אדום", זוהי מציאותו, אין לו דרך ארץ, כשיש לו תאוה, כשרואה דבר מאכל, הוא שוכח מהכל, אפילו מעצמו, אפי' להחזיק כף ביד ולאכול, אינו יכול, הוא אוכל כגמל. אולי יש לו, לגמל, יותר דרך ארץ, הגמ' אומרת )עירובין ק:( שאם לא היינו מקבלים את התורה הקדושה, היינו למדים דרך ארץ מתרנגול, שאחר ריב עם התרנגולת, הוא מפייסה. גם לזאב יש דרך ארץ, תחילה הוא ממית את קרבנו, ורק אח"כ אוכל אותו. אך לעשיו אין דרך ארץ, "הלעיטני נא".