להחיות את העבר בהווה

ההמונים שהתקבצו בתחילת השבוע, ביום ט"ז מרחשון, לשפוך שיח על ציונו של רבינו הגדול מרן האבי עזרי זיע"א, ביטאו בכך את היחס המיוחד - הנטוע בקרב היראים ותופשי התורה - לרבותינו מוסרי התורה ומעתיקי השמועה מדור דור.

 

כל מי שנכח במקום יכל להעיד, כיצד כל אותם אלפים ורבבות שבחיי חיותו של מרן זצוק"ל ידעו, כי דאגתם וטובת עולם התורה כולו חקוקה בלבו וחשו תמיד כי בביתו התעטפו בחמימות אבהית מלב אוהב ואוזן קשבת - המה אשר הרגישו צורך ביום השנה לפטירתו, וגם בשאר ימות השנה בכל פעם שביקשו לשפוך שיח לפני הקב"ה על צרות הפרט והכלל, כי במקום זה יוכלו להתחנן לבורא ית', שיחוס וירחם עלינו בזכות צדיק יסוד עולם הטמון כאן, שכאשר זכינו לאורו ראינו בחוש כי לבו לב העם כולו.

 

אך ישנה כאן נקודה נוספת. בשבוע זה יכלנו לחוש שוב, עד כמה "והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת", כאשר באותו מועד ממש, חל השנה יום הזכרון - להבדיל בין הקודש והחול, בין הטמא והטהור - של איזה מנהיג חילוני. אמנם, בדרך כלל לא קיים כלל מושג של "ימי זיכרון" למנהיגים פורקי עול, כי לאחר מותם זכרם נשכח במהירות ובתוך תקופה קצרה, איש אינו מזכירם ובודאי לא פוקד את קברם. אך אותו פוליטיקאי נרצח בנסיבות טראגיות )מעשה המקומם כל מי שאמון על "לא תרצח"(, ומשום כך עדיין נערכים טקסים המוניים לזכרו מדי שנה.

 

בכלי התקשורת ציינו, כי השנה התאפיין הטקס הנ"ל בהחלטה מוקדמת, לפיה לא ינשאו כל נאומים במקום, אלא רק קטעי מוסיקה ושירה וכדו'. המארגנים החליטו שלא להכביד על המתאספים במלל רעיוני ובעל משמעות אידיאולוגית, ולהסתפק בשורה של מוסיקאים שנועדו למשוך את הקהל למקום באמצעות מופעי זמרה גרידא...

 

וכאן בא לידי ביטוי מוחשי ההבדל בינינו ובינם, גם בענין זה של זכרון הנפטרים - ושוב, יש להדגיש: להבדיל בין הטמא והטהור.

 

@9

 

מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א ביאר הארה נפלאה על פסוק שקראנו לאחרונה. אצל אברהם אבינו כתוב "וילך למסעיו מנגב ועד בית אל, עד המקום אשר היה שם אהלו בתחלה... אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה". מדוע שב לאותו מקום? - ביאר מרן שליט"א, כי מוכח מכאן, שאותו המקום שכבר קידשו והתעלה בו, הוא המקום שמסוגל במיוחד להקים שוב מזבח ולקרוא בשם ד'. "מספרים על אחד מגדולי המוסר, רבי נפתלי מאמסטרדם זצוק"ל שהיה תלמידו של רבי ישראל סלנטר זצוק"ל בהיותו בקובנה, וזה כבר שנים אחרי פטירתו של רבי ישראל, הלך מדי יום ביומו אל בית המדרש במקום שרבי ישראל סאלנטער יסד ללימוד המוסר אל בית הכנסת נוגרושה קלויז, ואף שהיה גשם שלג קור וחום, והוא הלך מרחק גדול כל יום. וכששאלוהו למה לו הטרחה הזאת, הלא יכול ללמוד גם במקום אחר, השיב להם: בשעה שדורכת רגלו על מפתן בית הכנסת בו ישב ולמד רבו, הרי ניצבת לפניו דמות דיוקנו ובאזניו מצלצלים קולו של רבו, איך למד, איך דיבר, והשפעה זו שהוא מקבל שם לא ישיג במקום אחר. זהו 'אל המקום אשר היה שם אהלו בתחלה, אל מקום המזבח אשר עשה בראשונה". )הדברים הובאו ב"קובץ תשובות", חלק ג', סימן רנ"ח(.

 

לימדנו מרן שליט"א יסוד חשוב, כי ישנו כח מיוחד שבאמצעותו יכול האדם כלפי עצמו וכן התלמידים כלפי רבם, להחיות רגשי קודש, אפילו ע"י זכירת והתבוננות המקום החומרי שבו זכו למעלות רוחניות. כי לדידנו, זו אינה התרפקות על "נוסטלגיה" תלושה, אלא מנוף להתחזקות מחודשת.

 

מענין לציין בענין זה דברי חז"ל במדרש רבה שיר השירים )פרשה א' פיסקא כ'(: "בית מדרשו של ר' אליעזר היה עשוי כמין ריס ואבן אחת היתה שם והיתה מיוחדת לו לישיבה. פעם אחת נכנס ר' יהושע התחיל ונושק אותה האבן ואמר, האבן הזאת דומה להר סיני וזה שישב עליה דומה לארון הברית". נשיקתה של אותה אבן שהיתה מקום מושבו של הרב, אינה ח"ו כפולחן לחפץ גשמי, אלא ביטוי עז לרגשות הכיסופין לתורה שקיבלו התלמידים במקום זה וכלי להתעוררות ולהידבקות בדרך מוסרי התורה מסיני - כפי שנהגו תלמידי רבי ישראל סלנטר.

 

ענין זה כלול גם במושג "הושיבו ישיבה על קברו" )בבא קמא ט"ז( וכפי שכתב שם בשטמ"ק בשם הר"י מיגש: "כחכם שהיתה לו ישיבה בחייו ומתכוונים עכשיו בני ישיבתו לכבדו ולישב לפניו כדרך שהיו יושבין לפניו בחייו ולומר שמועות מפיו בד"ת שלמדו ממנו".

 

מלמדנו הר"י מיגש, כי ביהדות לא קיים מושג של "השכחת העבר", כפי שנהוג בכל האומות ובפרט בדורות האחרונים, כאשר סיסמת "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" נפוצה בכל מקום. וכאמור, משום כך מנהיגים חילוניים לא זוכים כלל ל"ימי זיכרון", ואדרבה, זכרם נמחק ונמחה במהירות, וכנהוג לומר בקרב אומות העולם באותו פתגם ידוע ורווי בוז ציני שבו מלעיגים על המתרפקים על זכרו של פוליטיקאי שהובל לקבורה "המלך מת, יחי המלך החדש".

 

לעומת אלה המפנים עורפם לעבר הקרוב והרחוק ומתייחסים למנהיג שמת כאל עוד "תופעה היסטורית חולפת", יהודים יראים מתייחסים לרבן של ישראל שהסתלק מעמנו כחוליה בשרשרת מוסרי התורה מסיני, ולכן, גם לאחר הסתלקותו "יושבין לפניו כדרך שהיו יושבין לפניו בחייו, לומר שמועות מפיו בד"ת שלמדו ממנו".

 

כי גם לאחר שרשכבה"ג וגאון ישראל נפטר ונסתלק מאיתנו, אך תורתו @3חיה וקיימת@4. כל דברי התורה, המוסר והיראה, חיזוק האמונה וההשקפה הטהורה, ששמענו מפיו בחיי חיותו, עדיין "רלוונטיים" באותה מידה, כי כל מהותו, היתה מעתיק השמועה מסיני, וממילא יכולים גם עתה "לשבת לפניו כדרך שהיו יושבין לפניו בחייו, לומר שמועות מפיו בד"ת שלמדו ממנו", כפי שאנו חיים לאור תורתם של כל גדולי הדורות.

 

לעומת זאת, כאמור, אצל יהודים תועים ופורקי עול, קיים לכל היותר מושג של "פסטיבלי זיכרון" ריקניים ונבובים, חסרי תוכן ומשמעות, שכל מהותם פולחן אישיות גרידא. שהרי הם יודעים, כי לא יוכלו לדבר על "מורשת" )אפילו לשיטתם( וכי כאשר יזכירו מושג זה, יישמע הדבר נלעג בפיהם, כי כל מהותם נוגדת את הרעיון והמושג של "העברת המורשת". לדידם, בכל דור שעובר וכאשר מגיעה תקופה חדשה, מבטלים הם את רעיונות קודמיהם, ובניגוד למה שמקובל בידינו כי הישן הוא הטוב וחדש אסור מן התורה, בעיניהם כל המחודש יותר וצעיר יותר, חשוב שבעתיים מהדור שקדם לו.

 

כידוע, דבר זה נוגע ליסוד קיומה של תורה בכל הדורות. שכן, כפי שמבאר הרמב"ם בהקדמתו לספר זרעים, זו סיבת ויסוד הציות לחכמי התורה שבכל דור. הרמב"ם כתב שם, שלכן פרקי אבות פותחים ב"משה קיבל תורה מסיני" וכו', להודיענו, "שההסכמה והקבלה אמת ונכונה, וקיבלוה עם מעם, ולפיכך ראוי לכבד החכם מהם, להושיבו במעלה נכבדת, בשביל שהגיעה ההוראה אליו, ושהוא בדורו כמו הם בדורם".

 

הרמב"ם מוסיף ומבאר, כי רק משום כך אמרו חז"ל "יפתח בדורו כשמואל בדורו" - כי "המשפט אינו לפלוני השופט, אלא להקב"ה שציוה אותנו בו, כמו שנאמר 'כי המשפט לאלוקים הוא', אבל הכל משפט אחד @3וקיבלוהו איש מפי איש על הדורות החולפים".

 

יסוד היהדות הוא הקבלה והמסורת, בכח המסירה מדור לדור. כי רק כאשר אנו יודעים כי תורתנו נמסרה לנו במסירה גמורה ללא כל שינוי מרב לרב ומדור לדור, אזי יודעים אנו גם כי "יפתח בדורו כשמואל בדורו".

 

וכפי שאומר הר"י מיגש, הענין של "ישיבה על קברו", אינו חלילה בגדר "טקס" בעלמא, אלא כל ענינו הוא בהכרה כי התורה שקיבלנו חיה וקיימת, להחיות את מה שקיבלנו מהחכם ולהמשיך לצעוד לאור תורתו ומוסריו.

 

השבוע גם עלו המונים על ציונו של מרן החזון איש זצוק"ל, כאשר ציבור היראים שציין יום פטירתו דבק בדרכיו ובתורה שהנחיל לנו. יש להזכיר, כי לאחר הסתלקות מרן החזו"א זצוק"ל, כאשר גם בחוגים שמחוץ לעולם התורה ראו לנכון לצאת ידי חובת הנימוס בטקסי זיכרון ונאומי מספד, בפירסום מאמרים בעתונות הכללית והפשרנית לזכרו, דברים שנאמרו ונכתבו במודע ע"י כאלה מחוץ למחנה היראים, שסירבו לקבל את דעתו דעת תורה - התנסח רבי משה שינפלד זצ"ל במשפט חריף ונוקב. "רבים מספידים את מרן החזון איש" - כתב - "אך מה מרן החזו"א עצמו היה אומר לנו? הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו"...

 

שכן, כאמור, לגבינו, ימי הזיכרון אינם רק בגדר יקרא דשכבי, לטובת נשמת הנפטר, אלא תכליתם היא "להושיב ישיבה על קברו כדרך שהיו יושבין לפניו בחייו", לאמץ ולחזק שבעתיים את התורה שקיבלנו מפיו, ואשר קיבלה מרבותינו גדולי הדורות ומסרה לעולם התורה בדורנו, המונהג ע"י יבדל"א מרנן גדולי ישראל שליט"א.