להיות עבד ה' – בתורתו

הנצי"ב זללה"ה בסוף פ' ראה מביא לדברי הרשב"א )תשו' תיג(, דכל יום מימי הבריאה פועל יותר בדבר שנתחדש בו יותר משאר ימים. ועפ"ז כ' הנצי"ב דיום חג השבועות עשהו ד' לדורות להיות מסוגל לתורה ולקבל עלינו להגות בה. וא"כ בבואנו לקראת זמן מתן וקבלת תורתנו, ודאי שיש לברר מה עלינו לעשות כדי לזכות לתורה. ואם כי רבים הם העצות לזכות לתורה, אמנם ודאי דאין יותר טוב מאשר להתבונן בתורת ד' וממנה ליטול העצה לזה.

 

 

וזה אשר אמר ד' למשה להגיד לבני ישראל, "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", הנה כשבא הקב"ה ליתן תורתו, הקדים טובת עם ישראל, ויש להתבונן בהקדמת הטובה למתן תורה, דמשמע דהתנאי לקבלת התורה הוא ההכרה בטובתו של מקום, וצ"ב מה ענינם זל"ז.

 

 

ונראה ע"פ המכילתא עה"פ אנכי ד' אלוקיך: "מפני מה לא נאמרו עשרת הדברות בתחילת התורה משלו מלה"ד לאחד שנכנס במדינה אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו כלום עשית לנו טובה שתמלוך עלינו, מה עשה בנה להם את החומה הכניס להם את המים עשה להם מלחמות, אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו הן והן". הנה רק אחרי שעשה להם טובות אמרו לו הן והן לקבל מלכותו, ומבלי זה, "כלום עשית לנו טובה שתמלוך עלינו", הוי אומר, אין קבלת עול מלכות שמים מבלי קבלת טובה מהמלך.

 

 

ואם כן, כשמצאנו כאן שהקדים הקב"ה טובתו ב"ואשא אתכם על כנפי נשרים", מוכרח שיש אחר זה קבלת עול מלכות שמים, וצריך להבין איזה קבלת עול מלכות יש בקבלת התורה והרי קבלת התורה היינו לקבל עלינו ללומדה לשומרה ולעשותה, ומה שייך לזה קבלת עול מלכות שמים אלא מבואר מזה, שקבלת התורה צריכה להיות מתוך קבלת עול מלכות שמים, ואינה קבלת התורה בעלמא, אלא קבלה מתוך עול מלכות, לקבל עליו להיות עבד למלך בעבודת התורה וזהו התנאי היסודי לתורה - קבלת עול תורה מתוך עול מלכות שמים. ולכן לפני מתן תורה אמר ד' לישראל את הטובה שעשה עמהם שאחרי שיכירו בה יקבלו תורתו, ובקבלת התורה יקבלו עול מלכות שמים.

 

 

ויש שני פנים בעבדות: א. מצד האדם עצמו שהוא עבד של המלך ומקיים גזרותיו. אע"פ שכל גזירה מצד עצמה אין בה משום עבדות, כגון מצות כיבוד אב, הרי אין המצוה דכיבוד אב חפצא של עבדות למלך, כי אם גזירה ומצות המלך על עבדיו, והעבד מקיים גזירת המלך באשר היא, בהיותו עבד למלך. אומנם האופן הב' בעבדות הוא שהמעשה עצמו הוא מעשה עבדות כמו המצוה "אנכי ד' אלוקיך", וגו', שכל כולה חפצא של קבלת עול מלכותו ית' להיות לו עבדים.

 

 

והנה אופן זה של עבדות - שהמצוה עצמה היא מעשה עבדות, נאמר על שלשה דברים, על התפלה, על עבודת הקרבנות, ועל עבודת התורה. ועל שלשתם נאמר "ועבדתם את ד' אלקיכם" ו"לעבדו בכל לבבכם". העבדות בתפלה היינו שאין התפלה רק מצוה וחפצא של תפלה, אלא שבעת שמשעבד עצמו להקב"ה לבקש מלפניו זוהי עבודה שעובד להקב"ה בתפלה, וכן הדבר בקרבנות וכן בתורה. וא"כ עלינו לדעת שכשבאים לקבל עלינו עול התורה, הרי שלא רק שמקבלים את האופן הא' שמדין הגברא להיות עבד המלך ולקיים מצוותו לעסוק בתורה, אלא שעסק התורה עצמו הוא 'מעשה עבדות' ומקבלים על עצמנו לעסוק בעבודת המלך תמיד.

 

 

אוי רבותי, מי שם על לב כשקם בבוקר לתפילה שפירושו שהוא הולך לעבוד את המלך ולשמשו. מי מעלה על לב שנוצרנו כדי להיות עבדים למלך מלכי המלכים הקב"ה, ושזו כל חובת האדם בעולמו. כל צורת חיינו היתה אחרת לגמרי אם היינו חושבים מחשבה כזו בכל מעשי מצוותינו. הרי עבד מלך עיקר פירושו שאין לו בעולמו כי אם עבודת המלך, כדין עבד ש'ידו כיד רבו' ו'מה שקנה עבד קנה רבו'. וכזאת ראינו אצל רבנו מרן הרב מבריסק זצ"ל ואצל מר אבא הגאון זצ"ל, שכל חיי היום היה מסתובב סביב עבודת ד'. בבוקר בקומו - הכנות לתפילה, וההכנות הם כשמם "עבודה ממש". ואחר התפלה לפת שחרית, ומשם לעבודת התורה, ומשם לעבודת המנחה, ושוב לעבודת ק"ש ולמעריב וכו'. וכל היום ממש ב"עבודה" של עבד למלך.

 

 

ואם כל זה נאמר בגברא שזו צורת עבד המלך, בתורה כל מצותה היא חפצא של עבדות. ומהי העבדות בתורה, הנה בעת יסוד הישיבה בוולאזין שהיה זה דבר חידוש בשעתו - שאלו את רבנו חיים זצוק"ל, למהות הישיבה ולפשרה, והשיב, אוכלים וישנים... תמהו השואלים: ותו לא?! השיבם: אכן, שאר הזמן עוסקים בתורה. ולכאורה הרי עיקר הישיבה הם סדרי הלימוד ואכילה ושינה זה בזמן הנותר מסדרי הלימוד, והיה לו להשיבם שבישיבה לומדים שזו עיקרה. אלא חידש רבי חיים מוואלזין זצוק"ל שלא כפי שסבורים היום שיש בישיבות סדרים לתלמוד תורה אלא שהסדרים הם לביטול תורה - לאכילה ושינה.

 

 

אבל לת"ת אין סדרים כי כל הזמן כולו וכל חייו ללימוד הוא בא, אלא שנסדרו סדרים למה שצריך ביטולה זוהי צורת העבדות של תורה שתהיו עמלים בתורה.

 

 

ובפירוש רבנו אברהם בן הר"מ בפ' חיי שרה, שאל לאיזה צורך הוזכר בכתוב "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי" דמאי נפק"מ מהיכן בא. וביאר שבא הכתוב ללמדנו שבשעה שהגיעה רבקה ליצחק, היה שב ממקום עבודתו שהיה עובד שם, והשמיענו שרק משום שגמר עבודתו שם, בא לקבל פני רבקה, אבל אילו היה הולך לשם לא היה מפסיק קביעות עבודתו כדי לקבל פני ארוסתו. ומסיים שם רבנו אברהם, שזה לימוד לעובדי עבודת התורה על שמירת קביעותם.

 

 

נורא ואיום! והרי אין מדובר שילך לבטל מקביעות עבודתו לדברים בטלים, וגם לא לשאר צרכי גופו, אלא לקבל את הכלה הבאה לביתו. הוי אומר, העבדות בתורה מחייבת שאין שום דבר שבכוחו להפסיק האדם מעבודת התורה, ואפילו לקבל פני ארוסתו הבאה עכשיו - לא מפסיקים. זוהי עבדות.

 

 

ולהוי ידוע, שהתמידות והקביעות בעסק התורה אינו רק כשקובע עצמו ללמוד מתוך ספר. אלא שכל מחשבתו תמיד בהרהורי תורה, וגם בלכתו בדרך ובשכבו ובקומו ובכל עסקיו - כולו הוגה בתורה, וכמו שכ' הרמב"ם בפ"ג מה"ת ה"ו, מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים וכו'. לקיים מצות ת"ת כראוי פירושו להיות מוכתר בכתר תורה ע"י שלא יסיח דעתו מתורה כלל. כי כתר פירושו השלימות למעלה, ראש כולו מוקף במחשבת פאר התורה, ואז זוכה לזיו נועם העליון של התורה. וכבר הבאתי כמה פעמים על רבנו מרן הרב מבריסק זללה"ה שאמר לי שבצעירותו לא היה לו זמן לשמור על קביעות לימוד מתוך ספרים כי אביו מרן הגר"ח זללה"ה היה שולחו לכל מיני שליחויות בצורכי ציבור. אבל, אמר, לא הסיח דעתו מלחשוב בד"ת וגם בשליחויות היותר קשות, לא הניח מלחשוב בדברי תורה. ]וידוע שאביו הגדול הרגילו לזה במחשבה תחילה[ נורא ואיום שממחשבה תמידית בתורה צמח לענק כזה!

 

 

ובתדא"ר איתא כל ת"ח שיש לו במחשבתו מאה פסוקים בתורה מאה הלכות במשנה מאה הבנות בתלמוד ה"ה כמשה רבנו. ותמוה, וכי במאה פסוקים וכו' כבר שווה במדרגתו למשה רבנו היודע כל התורה כולה, אתמהה! אלא, שדרגת משה רבנו היתה על ב' דברים: כח התורה וכח המחשבה התפוסה תמיד בתורה, ודי בכמה מאות פסוקים הלכות והבנות - אם מחשבתו תפוסה בהם תמיד, ה"ה כמדרגת משה רבנו, שהכל תלוי במחשבת כתר תורה. כמובן שזה בחינה מסויימת, אבל כך כתוב בתדא"ר.

 

 

ולא לחינם כתוב על הרבי בעל חידושי הרי"ם זצ"ל, שעיקר תוכחתו היתה על שנים אלה: מחשבה נקיה וההגיון התמידי בדברי תורה. ואמנם שנים אלה, שנים שהם אחד, כמבואר ברמב"ם הל' ת"ת שם שכ', "מי שנשאו לבו לקיים מצווה זו ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים וכו' שמא תאמר עד שאקבל ממון אחזור ואקרא עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי אחזור ואקרא. 'אם תעלה מחשבה זו על לבך' אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם" וכו'. הנה לא מדבר הרמב"ם במי שהלך לעסקיו, אלא במי שמעלה מחשבה זו בלבו. והמחשבה בעסקי העולם היא לבדה כבר יש בכוחה למנוע הזכיה בכתרה של תורה, כי כאמור הזכיה בכתר תורה היא בלא היסח דעת ממנה ומשמחשבה זו תעלה על ליבו ואין מחשבתו נקיה, כבר לא יזכה לכתר תורה.

 

 

ואם תאמר, איך אפשר לקבל עבדות זו של הגיון תמידי בתורה, והרי זה נראה למעלה מכח אנוש. ומה גם שטבע הגוף והחומר שמושך לתוכו צורך קיום ובקשת המנוחה ועסק בהליכות עולם, ואיך אפשר לקבל כנגד טבע הגוף.

 

 

אמנם, לא בשמים היא. וגם סוד זה מבואר בפרשת קבלת התורה, שכתוב "ועתה אם שמע תשמעו בקולי" ופרש"י מהמכילתא: "אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך שכל ההתחלות קשות", הנה כתוב ברש"י שמיד אחרי הקבלה יערב לכם מכאן ואילך, ואם הדבר ערב לאדם, שוב אינו צריך לעבודה מיוחדת להתמיד בהגיון התורה, הרי ערב עליו, וכי יניח אדם ממה שערב לו. וערבות זו של תורה, בכוחה גם להפוך את הלב כולו ללב של תורה ושוב אינו מוצא טעם בתענוגים חולפים ומדומים. ואין דברים אלו דברי דרוש בעלמא אלא מציאות ממש! אדם יכול לחיות חיי מתיקות בתורה עד שאין לו שום משיכה לתענוגי עולם הזה, הבינו זאת! אבל זה רק אם אדם עוסק בתורה כמו שאמרנו, שהוא "עבד" בעבודת התורה למלך מלכי המלכים, שאין לו לעבד בעולמו אלא את עבודתו, ולכן אין לו בעולמו אלא תורה.

 

 

ושח לי אחד מזקני וולאז'ין על מר אבא זללה"ה, שאם אמנם תפס בפלך השתיקה ולא גילה כח תורתו, אבל זכור היה בצעירותו עת לומדו בוולאז'ין שהיו מניחים אותו בערב אוחז בספר ומעיין בעמידה. ולמחרת בבקר כשחזרו לישיבה ראוהו ועודו מעיין בספר ההוא באותו מקום! עד כדי כך כוחה של תורה כאבן שואבת שמעמל בה לא שם ליבו שחלף עבר לילה שלם והוא עודנו שקוע בתורתו!

 

 

ומהו הכח המיוחד שבערבות של תורה? דבר זה מפורש ברש"י ריש שה"ש עה"פ "ישקני מנשיקות פיהו", ומפרש רש"י, שפסוק זה נאמר על מתן תורה בסיני שניתנה בגילוי פנים אל פנים מהקב"ה, ואותם דודים עודם ערבים עלינו מכל שעשוע, ומובטחים מאתו לשוב להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונתיה. ועל זאת מחלים פניו ישקני מנשיקות פיהו. כלומר תפלתנו, שישוב ד' אלינו בגילוי פנים אל פנים כאשר היה כן בשעת מתן תורה, כי ערבים עלינו הערבות של שעת מתן תורה, ועל כן מתפללים שנזכה שוב לערבות הזו.

 

 

והנה, צריך להבין וכי כל תפלתנו ותקותנו בשוב ד' אלינו הוא בעבור עריבות, והלא ידענו שאנו מצפים לשלמות המעלות העליונות ולהתדבק בהקב"ה בגאולה השלימה ומהו זה שאנו מתפללים לזכות לעריבות מכל שעשוע.

 

 

אמנם כן, תכליתנו ומטרתנו אינה רק למעלות עליונות, אלא להתענג וכבר כתב כן קדוש ד' הרמח"ל זצוק"ל, שהאדם לא נברא אלא להתענג! הנה חידוש גדול, שכל תכלית בריאת האדם היא להשיג עונג ושעשוע. אלא שהתענוג האמיתי הוא תענוג על ד' ותורתו, כי תענוגים אחרים אינם תענוגים, רק התענוג על ד' הוא העונג והרצון האמתי והגדול מכל שעשוע. וזו תפלתנו ומטרתנו. וזהו שכ' רש"י שאנו מחלים פניו להתענג בסודות התורה. ]עי' דברי הגר"א בסידור בהלל עה"פ "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו"[.

 

 

ועוד שנית מחדש רש"י, שכתב ד'אותם' דודים עודם ערבים עלינו מכל שעשוע. הנה ידענו ודאי שאין לנו שיור רק התורה הזאת ומכל המתנות הטובות שיש בעם ישראל, כהונה, מלכות, סנהדרין ועוד, לא נשתייר לנו רק התורה וגם ערבות בתורה ישנה היום. אבל 'אותם דודים'? וכי הערבות של מתן תורה היא שישנה היום, והרי במתן תורה היה הערבות בגילו פנים אל פנים ונפשו יצאה בדברו. ואיפה היא הערבות הזו שאותם דודים עודם ערבים עלינו.

 

 

הוי אומר, גם היום עדיין ערבים עלינו הערבות של גילוי פנים אל פנים ונפשי יצאה בדברו. כי אם ניחנה התורה בערבות וגילוי פנים אל פנים, הרי שזו היא הצורה של מתן תורה וכך הוא לדורות, שאי אפשר להבין סברא אמיתית בתורה אם לא בגילוי פנים אל פנים. ובשעה שבן תורה יושב ומבין תוס', הרי שברגע ההוא ממש מתגלה אליו הקב"ה נותן התורה ומלמדה לו בגילוי פנים אל פנים מתוך פיו בנשיקת פיהו כבשעת מתן תורה ממש! 'אותם דודים'!

 

 

די בזה לכל בעל שכל, שלא להפסיד תענוגים מופלאים אלו - נשיקות פיו של הקב"ה. ולא יבטל מזמנו, כי בכוחו לזכות לגילוי פא"פ בכל עת. ועם ערבות כזו שוב אין קושי בהגיון תמידי בתורה, כי כל מנעמי עולם, אין ואפס המה לעומת התענוג הגדול הזה.

 

 

אמנם זאת לדעת, כי הקבלה של קבלת התורה אין פירושה קבלה בעלמא, כי הרי רואים שהרבה מקבלים ומניחים קבלתם לאחר זמן. ומהי העצה לקיום קבלתו לעדי עד.

 

 

הנה במצאנו בב"מ )פח ע"א( בעובדא דריש לקיש שקפץ הנהר בקפיצה אחת, כח אדיר! ומשקיבל עליו עול תורה, שוב לא יכל לקפוץ. ודבר פלא הוא, איך נתבטל מיד כוחו הגדול עם הקבלה, ורש"י שם כתב, 'דקבלת עול תורה מתשת כוחו של אדם כמו התורה עצמה'. זאת אומרת קבלת עול תורה היא עצמה תורה, ומשקיבל עליו עול תורה, כבר תש כוחו. ועדיין צ"ב מה יש בה בקבלה לבד שמתשת כוחו. וידוע מעשה בהגאון הנורא מרן המהרי"ל דיסקין זצוק"ל, שבנערותו אמר לו אביו שבהיותו כבן י"ח שנים יש לו דבר לומר לו, והכינו ע"ז כמה פעמים, ובבוא העת אמר לו אביו שעתה יקבל עליו עול תורה לכל ימי חייו, ואמר מרן המהרי"ל זצוק"ל שבאותו רגע חישב כל נסיונות החיים שיכולים להיות ואז קיבל עליו עול תורה, ואמר שמקבלה זו הוא שהחזיק ונתגדל בתורה כל ימי חייו. זאת אומרת שהקבלה היא להעביר לנגד עיניו כל הנסיונות המצויים לבוא, להרגיש אותם ואת קשייהם, ולחשב איך לגבור עליהם. וכך לקבל תורה. ואם זוהי הקבלה שחש את כל הנסיונות שיכולים להפריעו ומקבל אף ע"פ כן, ודאי שיש בכוחה להיות מתשת כוחו של אדם, אך עם זאת, זאת היא הקבלה האמיתית המבטיחה והקיימת לעדי עד! ואנו, לכל הפחות נחשב את המפריעים והנסיונות היותר קטנים שבאים עלינו בכל יום, ונקבל על עצמנו בקבלה גמורה את התורה, על אף כל המפריעים, ולהיות בה עבדים למלך מלכי המלכים ובזה נתגדל ונתעלה.

 

 

ועוד בל נשכח שמן העיקרים הגדולים להצלחה בתורה היא התפילה, וכאשר יסדו לנו בקצרה בברכת אהבה רבה ובאתה חונן, וכדאיתא בגמ' נדה )דף ע(, "מה יעשה אדם ויחכם וכו' יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו". וקמ"ל דהא בלא הא לא סגי.

 

 

אכן, אופן התפילה כדי לנסות בה שיעתר לו ד' מיד, היא רק אם מתפלל על התורה בהרגשה ברורה שמבלי זה אין לו חיים! וכמו שמצינו בתפלת עתניאל בן קנז הוא יעבץ )תמורה טז ע"א( "ויקרא יעבץ לאלקי ישראל לאמור אם ברך תברכני בתורה והרבית את גבולי בתלמידים, והיתה ידך עמי שלא ישתכח תלמודי מלבי, ועשית מרעה שיזדמנו לי רעים כמותי, לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות, אם אתה עושה כן מוטב, ואם לאו הריני הולך בנסיסי לשאול. מיד: ויבא ד' אלקים את אשר שאל" ומעודי לא ידעתי במה זכה עתניאל שיביא לו ד' את אשר שאל. ומיד! ולא מבואר שם שהיו לו איזה זכויות מיוחדות לקבול תפלתיו. עד שראיתי ברש"י שם על כיוצא בדבר וכו', שהמבקש על מזונותיו ועל צרכיו נזקקין לו מן השמים למלא שאלותיו. הנה מבואר שד' מביא וממלא משאלותיו של אדם לצרכיו ומזונותיו, וע"ז אמרי' 'כיוצא בדבר', ז"א שעיקר התפילה היא אם הוא מרגיש על מה שמבקש שצרכיו הוא כמו מזונותיו, ואז יענוהו מן השמים, וזהו שאמר יעבץ, ואם לאו הריני הולך בעצב לשאול שעד מותו יהיה בעצב מבלי שמחה, זוהי המדרגה בתפלה שד' יביא את אשר שואל.

 

 

ואמנם כן הוא הנוסח בתפלה לתורה שתיקנו באהבה רבה, "אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו", כ"כ הרבה לשונות של רחמים! ראשית מזכירים מדת "אב הרחמן" של הקב"ה, ואח"כ מזכירים "המרחם" שהוא פועל רחמים, ואח"כ מבקשים "שירחם עלינו", ומה מבקשים, וכי על חולה שיש בו סכנה?! לא, על "ותן בלבנו... כל דברי תלמוד תורתך באהבה" - לא מוותרים על כלום - כל התורה כולה. ואיך מבקשים: "בעבור" אבותינו "ותלמודם" - "כן תחננו ותלמדנו" לא פחות מאבותינו דור מקבלי התורה, כי אמנם כן, התורה חוקי חיים היא, והמוותר על כל שהוא מחוקי התורה, כמוהו כמוותר על חלק מהחיים, ואי אפשר לוותר על שום טיפת חיים, ומבקשים "תלמדם" כמו אבותינו וכל פחות מאבותינו הריהו פחות חיים! והרי זה יותר מחולה שיש בו סכנה.

 

 

אם מגיעים לידי הרגשה כזו שתלמוד תורה חוקי חיים הם לנו, וכל ויתור בתורה הרי זה חסרון בחיים. אז התפילה היא על צרכיו, וצרכיו החשובים ביותר, צרכי חיים! ואז נהיה בטוחים שהתפילה תתקבל, ומיד.

 

 

ישנם בעם ישראל הרבה אנשים טובים, יש בעלי עבודה, יש בעלי חסידות, יש בעלי צדקה, יש בעלי יראה, יש מדקדקים במצוות, וכל אחד כשלעצמו חשוב הוא מאד, והמה מרגליות בעם ישראל, אבל דא עקא שכל בעלי אומנות מכל הנ"ל, יכולים לבוא לידי טעות שאפשר לחיות בהם ושוב אין צורך בחיי תורה. כי מרגישים שבעים במצוות ומעשים טובים והנהגות טובות וחסר להם הצמאון לתורה. וזו טעות גדולה האוכלת בחלק גדול מבני הישיבות שיחיו, וזה גורם שלא להתפלל לתורה, או להתפלל שלא בהרגשה שאלו הן החיים.

 

 

ומצינו דבר נורא בספרי פר' קרח: "גדולה כהונה שהכהנים נקראים מלאכים וככתוב כי מלאך ד' צבקות הוא, בד"א בבעלי תורה וככתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, אבל כשאינו בן תורה, הרי הוא כחיה וכבהמה.

 

 

הפלא ופלא! כהן גדול שנפשו דבוקה בעליונים כדאיתא בחינוך פר' אמור, ויצא מטבע בשר ודם, משרת לעליון, כל מעשי כפרה והשראת השכינה על ידו. ניסים ונפלאות ע"י עבודתו בקודש, ועדיין לא יצא מכלל חי ובהמה! כל הדרגה של מלאך שבו היא בעבור דעת תורתו, ובלי זה, אין כל מעלתו מועילה להוציאו מדרגת בעלי חיים!

 

 

ובכוזרי מאמר חמישי אות כ' כתב, כי הפחות מבני ישראל הוא במעלה יתירה מהטוב שבאומות, כי בני ישראל יודעי דעת תורה כבר קיבלו בנפשם תכונות מלאכיות, שע"י התמדת התורה מגיעים לדרגת נבואה הקרובה למלאכים, ואף אם חוטא ונהי' מן הפחותים ונסתלק ממדרגתו, ציורי המלאכיות שנקבע בנפשו נשאר בו ונפשו מתגעגעת לצורתו. משא"כ באוה"ע.

 

 

הנה, כל המעלה של בר ישראל על אומה"ע היא מכח התורה אלא שגם מי שלא עוסק בתורה, עכ"פ נשאר בנפשו ציור הנפש של מלאכיות ע"י התורה ונפשו מתגעגעת לזה, וככתוב בספרי הנ"ל פרשת קורח, שבדעת תורה נקנית לו דרגת מלאכיות ונקראים מלאכים.

 

 

ועל כן, כל מעלות עליונות מרגליות טובות הן, אבל רק התורה היא חיינו ומעלתינו האמיתית לרוממנו מדרגת בעלי חיים! ועל זאת תפלתינו, אב הרחמן, תן לנו חיים באור פניך, חיים ממש, עד כדי כך שבלא תורה עדיין בדרגת בעלי חיים אנו.

 

 

כשבאו תלמידי וולאזי'ן לזקיני מרן רבי רפאל שפירא זללה"ה ליסד חדשות בישיבה, היה אומר בעל פקדון אני, כמו שהפקידו את הישיבה ותורתה אצלי, כן אמסרנה אחרי מבלי שום שינוי וחידוש, הנה אין אלו דיבורים בעלמא, כי אם עיקר סדר ת"ת מסיני. שאין תורה אלא כפי שנתקבלה ונמסרה מדור לדור. ולפיכך, אין ערוך לתורה הנלמדת לפני רבו בישיבה שזה עדיין עוד משהו מעין מפי הקבלה, למסור מה שראה ושמע מרבותיו בפירוש שמועות ובשמושה של תורה במעשה ויראת שמים, ואין תורה הנלמדת לבד, כי אם ע"י קבלת תלמיד מרבו שגם הוא קיבל מרבו עד משה מפי הגבורה.

 

 

ובני ישיבה הבאים להתכונן לקבל התורה בכלל זה עליהם לקבל צורת בן ישיבה הלומד לפני רבו. ומצאנו בהרבה מקומות בדברי חז"ל על המעלה המיוחדת של בן ישיבה, ואחד מהם בריש פסחים, דקיי"ל דאסור לעסוק בתורה בעת בדיקת חמץ, ואף סמוך לבדיקה כחצי שעה אין ללמוד דילמא משכא שמעתא, ראה נא ראה מה גודל מצות בדיקת חמץ, וביטלו תלמוד תורה עוד בסמוך לה, אע"פ שזמנה כל הלילה משום שעיקר זמנה בתחילת הלילה, או שמא ישכח, ומ"מ תניא שם ד"תלמיד היושב לפני רבו ונזכר שלא בדק, יבטלו בלבו ודיו" ולמה לא יבטל מתלמודו? הוי אומר שעה זו שיושב לפני רבו, כל חפציך לא ישוו בה! זה אשר צריכים בני ישיבה לדעת מה צורת הקביעות של ישיבה.

 

 

והנה אם עד עכשיו דיברנו על המעלות העליונות של תורה, נראה שאין מנוס מלעורר על דברים פשוטים אבל יסודיים הם בהנהגת סדרי הישיבה ומוכרחים הם לקבלת התורה. כי הנה קרב ובא חג השבועות, ולאחריו נשתרש מנהג בישיבות שנוסעים הביתה לשבת. ומה דמות נערוך לישיבה שתלמידים נוסעים לביתם לאחר חודש שלא נתראו ]אם לא נתראו...[ ולא ידעו ולא יבינו כי אין זו רק שאלה על ביטול תורה, אלא זהו פתח בטלה לכל הזמן כולו, וכמו שמוכח מהנסיון שהרפיון ממשיך עד סוף הזמן ח"ו.

 

 

ובבחרותי בגיל צעיר ובלומדי בישיבות, בני הישיבות גדלו וצמחו מהקביעות והרציפות ללא גבול. כשבאתי בגיל צעיר מישיבת ברנוביץ הביתה לסוכות - לאחר חצי שנה מפסח והמרחק היה כמו מחיפה לירושלים, קבלני מר אבא זללה"ה בתמהון: לשם מה לבוא הביתה, הרי בישיבה יותר טוב, ומאז באתי רק מפסח לפסח, והיום נוסעים אחת לחדש או אחת לשלשה שבועות, וזה בזיון הישיבה והלומדים שמתגעגעים הביתה כמו בישיבה קטנה! אין צורת הישיבה והגידול בתורה אלא בקביעות רצופה ללא הפסק! ומה גם שמתחיל עתה תקופת השמחות של בני הישיבות, וכבר נתפשט המושג לנסוע רובם ככולם, ויש שמתכוננים כבר מסדר שני בסוף אחה"צ ונמצאים עד אחרי חצות הלילה. ואין צריך לומר איך נראה הסדר בישיבות למחרת ומאין ההיתר לבטל כמעט יום שלם בשביל מצות שמחת חתן. ]וצריך לבחון כ"א את עצמו אם זה בא משמחת חתן או משמחה אחרת[.

 

 

וזכורני שבישיבת מיר שגדלו שם בחורים עשרות)!( שנים יחד ולחתונות שהיו מתקיימות במרחק של עשר דקות רבע שעה מהישיבה לא נסעו כי אם חמשה הקרובים ביותר לחתן. והיום נקל לבטל על כל שמחה ולפעמים גם סתם נסיעה ללא צורך!

 

 

הבה נקבל עלינו עול תורה מתוך עבדות, להגות בה תמיד להשיג ערבות ועונג ובזה נזכה בס"ד שנותן התורה יופיע עלינו לגלות לנו סוד טעמיה ומסתר צפונותיה. וכן יהי רצון.