להנחיל בלבבות ערך לימוד התורה

מכל מפלי הדיבורים הרמים על "הענין הלאומי" שיכול להיות בשירות צבאי, מבצבץ לו מתוך עצמו השקר הגדול של כמעט כל הדוברים למיניהם, הרואים את עצמם "מומחים" לעניני לימוד תורה ושאלת הזיקה בינו לבין גיוס לצבא. ברגע של כעס שוכחים הם את השקר המאורגן ואומרים מלה אחת של אמת: כחמישים אחוז מן החילוניים כבר אינם עושים את השירות הצבאי, וכל זה בלי דיחוי מסיבות כאלו או אחרןת.

 

 

היה זה הרגע המיוחד והבלתי-נצפה לחלוטין, בו נודע כי שמונה מתוך תשעת שופטי הרכב בג"צ החליטו לדחות ארבע עתירות שתכליתן היתה לחייב בזה את שר הבטחון לגייס ח"ו את כל לומדי התורה בישיבות הק'. רק שופט אחד הסכים עם עמדת העותרים החילוניים, וכך העטה על עצמו כלימת-עד, כשלא ידע לנצל אפילו את הרגע אחרי האחרון לשירותו המשפטי, כדי לנקות את עצמו, ולו במקצת, מכל מה שדבק בו ביחס עויין כלפי ענינים שבעקרון וזכות-הקיום של יהודים חרדיים. הטובה היחידה שעשה מתבטאת באימות שעשה לקביעת חכמינו ז"ל: "מגלגלין חובה ע"י חייב"...

 

באותו הרגע, כאמור לעיל, התפרץ אחד העותרים, עו"ד במקצועו, ואמר את האמת במלואה, על כ-%05 האחוזים מן החילוניים שאינם משרתים, אם כי ניסה לרמוז, וקשה להבין באיזה הגיון, שכל המשתמטים הללו הם פועל-יוצא של הדיחוי מגיוס שניתן ללומדי תורה כל תקופת לימודיהם. מה הקשר בין אלה לאלה? והרי לומדי תורה פועלים בדיוק נמרץ כפי שחוק המדינה מחייב, הם מתייצבים בלשכות הגיוס, מציגים את האישור הנדרש ללימודיהם ומקבלים דיחוי, בעוד שלכל האחרים אין שום דיחוי או פטור מצד החוק, זולת אם הם זכאים להיפטר מחובת השירות עקב מצב בריאות לקוי או סיבות אחרות, אך הכל יודעים את האמת שהם ברובם פשוט משתמטים ומשתמשים בכל מיני "טכניקות" איך להשיג את הפטור הנדרש.

 

 

 

* מעל לכל האמור, מתגלה שוב לעין כל, כי המאבק שהם מקדשים לאורך כל השנים נגד הדחויים מגיוס מהטעם של "תורתם אומנותם", אינו מכוון בכלל להוספת חיילים למצבת כוח-האדם של הצבא, כי אילו זאת היתה מטרתם, הרי שבראש ובראשונה היו עותרים לבג"צ נגד מערכת הבטחון על השחרור המאסיווי של אלפי צעירים, ביניהם "מיוחסים" שונים. כך גם אם כל מטרתם היתה חיפוש ה"צדק" והשגת ה"שוויון" בין כל האזרחים - חייבים היו קודם כל לתבוע גיוס כל אלה שהחוק מחייב את גיוסם, וכאשר אינם עושים כך - ברור שהמניע שלהם הוא אחר לגמרי.

 

 

 

הם לא רוצים באמת שלומד התורה בישיבה יהיה חייל, כי זה מנוגד לאינטרס שלהם; מה ירויחו מזה שחיילים חרדיים יתחילו להסתובב להם במחנות, יציגו דרישות מחמירות בעניני כשרות, שבת, צניעות וכיו"ב, כמו שהם לא מעונינים שצעירים כאלה ידעו להחזיק נשק ולהשתמש בו. דוגמה לכך היא ההתיחסות העוינת ושטופת-האיבה בחלק מן התקשורת החילונית כלפי החיילים הדת"ל, בגלל דרישותיהם המיוחדות בתחום הדת וההלכה, כמו שהם חוששים באמת ובתמים מהשלכות המיומנות הצבאית והקרבית שלהם על אופיים של מאבקים ומערכות בנושא המדיני ושאלת הישובים ביו"ש.

 

 

 

הסיבה האמיתית שאינם מרפים לאורך כל השנים משאלת דיחוי השירות הצבאי ללומדי התורה בישיבות הק', אחת ויחידה היא: להביא לחיסול הישיבות. במלים אחרות: הם לא כ"כ רוצים שבחור הישיבה יבוא לצבא, כמו שהם רוצים שהוא יפסיק להיות בחור ישיבה ולומד תורה, ומכיוון שאינם יכולים, מטעמים מובנים, לגלות את האמת הזו, הם מצפים אותה בכל מיני טעמים ונימוקים של "חובות וזכויות", "שוויון" בין אזרחים וכיו"ב, כאילו שמלבד הענין הזה, הכל וכולם שווים, וכאילו אין פער כה תהומי בין בכירים בשירות הציבורי והפרטי לבין מאות אלפי עובדים עניים ואביונים, כאילו חסרות אפליות משוועות בין דם לדם, בין אזרח לאזרח, בין חלקי ציבור "רצויים" ל"לא רצויים", או כאילו הכל וכולם שווים לפני בתי-המשפט וכל הרשויות הממשלתיות שמחזיקות בידן כוח, סמכות ושררה ומנצלים הכל כראות עיניהם.

 

 

 

המערכה שהללו מנהלים היא נגד התורה הק' שאין לה קיום בלי לומדיה המתמסרים לה בכל כוחם ומאודם, ובענין זה אולי ראוי שנפנים את העובדה שאת ניסוחה אפשר לקחת בהשאלה מגופי המתיישבים ביו"ש שניהלו את מערכתם נגד עקירת הישובים: לא הצלחנו להתנחל בלבבות, כי לא הצלחנו, חרף כל הנסיונות, להנחיל את האידיאה הקדושה של לימוד התורה והישיבות בלבב הציבור הרחב, גם אם הוא כה רחוק ומרוחק בכוח מכל הענין הקדוש הזה.

 

 

 

* אנחנו נמנעים מלהשיב להם, שההתמסרות ללימוד תורה לא רק שהיא ענין נעלה שצריך להעריכו, אלא שזהו כל הענין לקיומנו, וכל המאמץ העצום שמושקע מזה ששים שנה בבנין כוח צבאי ובאימון חיילים מנוסים יודעי-קרב הוא יכול להיות נכון וראוי רק בגלל זה שלימוד התורה ממשיך להתקיים והיכלי הישיבות מלאים לומדים יומם ולילה.

 

 

 

בכל השיח שנשמע בכלי התקשורת, תומכי ההסדר המיוחד ללומדי התורה אמנם מנמקים יפה ומפארים כראוי את ענין לימוד התורה, אבל משום מה לא נשמע מה שצריך להישמע כשמתנגדינו זורקים כלפינו את הביטוי הבוטה והמכפיש, כי אנחנו רק רוצים זכויות בלי חובות, ואם יש מישהו שעושה את חובתו לציבור ולמדינה, הרי הם רק אלה שמתגייסים לצבא.

 

 

 

בנקודה קריטית זו, עלינו להשמיע באזניהם אמת גדולה, והיא, שהלימוד הרצוף של לומדי התורה, שמגיע לפעמים לעשרות שנים, שלא לדבר על אלה שאינם פורשים לאורך כל חייהם מעולמה של תורה - הוא, כאמור, לא "גם" תרומה ומילוי חובה כלפי העם, הארץ והמדינה, אלא התרומה החשובה מן המדריגה הנעלה ביותר, וכפי ש"כל חפציה לא ישוו בה", בהשוואה בין חומר לרוח, כך גם שום שירות אחר לא ישווה לה, לתורה ולימודה, בערכיות ובמה שהיא מעניקה לעצם הקיום הרוחני והפיסי גם יחד של האומה.

 

 

 

* עומדים אנו עתה בפרשת בחוקתי, שבתחילתה היא קובעת לנו את ערך-העל של לימוד ועסק התורה וקיום מצוותיה, ובהמשכה מזהירה בצורה נוקבת מעזיבת התורה ומפרטת מהו התהליך הנורא המתרחש כתוצאה מזה, כששום תיאור על חורבן ושכול בפועל לא ישווה לו.

 

 

 

"אם בחקתי תלכו, יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו וגו' הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה. ואת מצוותי תשמרו, הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים כמו שנא' )דברים ה, א( ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" )רש"י, ריש בחוקתי(.

 

 

 

שתי הבחינות החיוביות בלימוד התורה, עצם הלימוד והעמל, והלימוד על-מנת לשמור ולעשות, כפי שרש"י הק' מפרש, הן יסוד-היסודות של הקיום היהודי. התפרקות מהן, או אף מאחת מהן, רק ללמוד ולא לעשות, או רק לעשות וללמוד לשם העשיה בלבד, בלי ללמוד למען עצם העמל בתורה, מובילה הישר לכל הפורענות.

 

 

 

ולא רק קיום עם ישראל, אלא גם קיום העולם כולו תלוי בלימוד התורה ובקיומה. "אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר )ירמי' לג, כה( אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" )פסחים, סח:(.

 

 

 

התרופפות בתורה - היא לא רק פורענות ר"ל לישראל, אלא גם לעולם כולו, והתחזקות בתורה היא לא רק ברכה לישראל אלא גם ברכה לעולם כולו, כפי שמלמדים חכז"ל: "אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם, ואם לא תשמעו ונתתי את שמיכם כברזל, וכה"א )חגי א, י( על כן עליכם כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה, שבשביל עוונותיכם אף האומות לוקין. אריב"ל אלו היו יודעין האומות שבשביל עונות ישראל הם לוקין, היו מעמידין להם ב' איסטרטיוטין לכל אחד ואחד מישראל כדי שישמרו את התורה ושלא יחטאו. ולא דיין שאין האומות משמרין את ישראל אלא עוד הן מבטלין אותם מן המצוות שאם יחטאו כל העולם לוקה, שנאמר על כן עליכם כלאו שמים מטל. ואם אינן חוטאין כל העולם מתברך בשבילם שנאמר )בראשית כו, יח( והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" )תנחומא בחקתי, ב(.

 

 

 

* קיום עם ישראל ומציאות קיומו של העולם הם עדות חותכת שנר התורה מוסיף לבעור בישראל, כי ח"ו בלי זה - העולם כולו נהפך לתוהו, כפי שכתב ב"נפש החיים" )שער ד(: "והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח"ו אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום".

 

 

 

גם תקינותו של הקיום, ברוב מעלה או בפחות מעלה - הכל תלוי במדת קיומה של תורה. כפי שמוסיף מרן הגר"ח מואלוז'ין זי"ע: "שפעת אורם או מיעוטו ח"ו הכל רק כפי ענין ורוב עסקנו בה" )שם, ב"נפש החיים"(, אבל לעולם אין הפסקה גמורה, בהיות ומובטחים אנו: "כי לא תשכח מפי זרעו" )דברים לא, כא(, וכדיוקו של רש"י: "הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי", שבזה מצוי ההסבר, שאם העולם מתקיים גם כאשר הירידה המוסרית כה גדולה ומבהילה, לדאבוננו, הן בעם ישראל והן בכל מקום אחר, הרי זה רק הודות לאותה הבטחה של "כי לא תשכח". ביחד עם זאת אין מקום לשום שאלה, למה למרות שהתורה מתקיימת ברוך ד' ויודעת פריחה ושגשוג כפי שעינינו רואות, המצב כה קשה וכה מעורער, גם אצלנו וגם בעולם, מפני "שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי", כדברי רש"י, אבל שיכחה חלקית כן ישנה, וע"ז ידוו כל הדואבים.

 

 

 

מול כל המסיתים נגד קיום עולם התורה, וגם מול אלה שאינם מזידים אלא הם שוגגים מחוסר הבנת הערך העצום של התורה - עלינו לפתח מערכת הסברה מסביב לכל הנושא הזה. לימוד התורה הוא לא ענין "שלנו", הוא לא בא כאיזו שהיא פריבילגיה ליחיד או יחידים רבים, שב"תמורה" ללימוד בישיבה פוטרים אותם מחובות אזרחיות. אין כאן שום "הטבה" למישהו או מישהם, כי אם מעשה הכרחי וחיוני מאין כמוהו למען קיום התורה, וקיום התורה הוא קיומו של עם ישראל. ללימוד תורה נחוצות ישיבות, ולישיבות נחוצים לומדים, ואלה נדחים מגיוסם כדי שהישיבות יתקיימו, והישיבות מתקיימות למען האידיאה הכבירה של המשך קיום התורה בישראל.

 

 

 

זוהי מערכת של כלים שלובים זה בזה, ומתוכה אי-אפשר "לשלוף" מאומה מן המכלול, בודאי לא בדרך של "גיוס חלקי", "שירות לאומי" וכל כיו"ב, קודם כל ובראש ובראשונה - מפני שלומד התורה בעצם לימודו משרת את קיום העם מעל ומעבר לכל שירות אחר, ובנוסף לכך - גריעה כלשהי מהסדר הכולל והמקיף של הישיבה, פירושה חורבן והרס כללי תוך שנים ספורות בלבד, ודוגמאות לכך אינן חסרות גם במציאות הישראלית.

 

 

 

"כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה", פשוטו כמשמעו!...