למען אשר יצוה את ביתו אחריו

ממשנתו של רבינו הגדול מרן האבי עזרי זצוק"ל - לקראת יום השנה השלישי ט"ז מרחשון

 

קטעים מתוך ספר "מחשבת מוסר" חלק ב' העומד לראות אור, בעריכת הג"ר ברוך מרדכי שנקר שליט"א(

 

הנה בפרשיות אלו התורה מלמדת אותנו הנהגות של אצילות ועדינות, היא מראה לנו הכנסת אורחים שלא היתה ולא תהיה כמוה. אברהם אבינו שהוא זקן בן מאה שנה, כשהוא חולה ביום שלישי למילתו, הוא מצטער לאורח, יושב בפתח האהל ומצפה, וזה לומדים עם הילדים, כמה טעם והנאה זה נותן לילד! לא כפי שהם לומדים עם ילדים סיפורים על חתולים ואריות וכלבים, אלא לומדים עם הילדים שהקב"ה בא לבקר את אברהם אבינו שהיה חולה, ואברהם ישב וציפה לאורחים כחום היום, ובאו אורחים, והוא הכניס אותם למרות שנדמו לו כערביים, והוא עזב את השכינה כדי לקבל את פני האורחים! היכן נמצא אצילות ועדינות כזו?

 

אין לנו במה להתבייש עם סיפורים אלו! לאן הביאו כל המדעים הגדולים והשכלולים ולימודי החכמות? הם הביאו להריגת בני אדם, כי ללא הידיעות והאמצעים החדשים האלו לא היו )נופלים( מיליוני קרבנות. מלחמה שהיתה בעבר, גם אם נמשכה שלשים שנה, לא נהרגו בה רבים כל כך! והיום הם סבורים ומלמדים להיות חזקים ככל היותר, וכמה אפשר להרוג בני אדם רח"ל, מה שמונח בראשם הוא להתחזק יותר בנשק, ובזה הם משקיעים את הכל.

 

רבותי! הבה נדע מה אנו צריכים לעשות, אנו יהודים, וקיום עם ישראל אינו תלוי בכל דבר אחר מלבד בית המדרש! הקיום של עם ישראל הוא בהוספת בית מדרש ועוד בית מדרש. מה שהחזיק אותנו במשך אלפיים שנה בגלות הוא בית הכנסת, מה שנבדלנו מן הגויים, לא היו נישואי תערובת וכדומה, אך היום שמחזיקים שהלחם של הגויים כשר וגם היין שלהם כשר, מדוע בתם לא תהא כשרה? במה אנו שונים מהם?! משחקים יחד, והולכים יחד למשחק כדוררגל, לא מניחים תפילין כמו הגויים, לא שומרים שבת, ואם כן הם שווים, ולכן אין הם מבינים מה החסרון שבזה, אבל עלינו להבין זאת. כח הקיום של עם ישראל לא נוצר לפני שבעים שנה, אלא לפני אלפי שנה מאברהם אבינו.

 

@5חובה עלינו להתרחק מהשפעה קלוקלת

 

בואו ונתחזק יחדיו, נאחז בתורה, נדע שאנו בני אדם, בעלי מעלה, לכל דיבור ומעשה שלנו יש ערך, ועל כן נחשיב ונשמור כל דיבור שלנו, נתרחק מכל דברי תועבה, יש להתרחק מהעיתונים המלוכלכים, אסור לקחת אותם ביד, ואף השבועונים הנראים כשרים הם מוקצה מחמת מיאוס, אין לקחתם ואין להביט בהם. אם הם ידעו שיהודים כשרים אינם קונים אותם, הם לא היו מדפיסים אותם, כי דוקא יהודים הקשורים לבית המדרש קונים אותם.

 

יתכן שאדם הולך בערב שבת למקווה, ומתחת בית שחיו עתון חילוני, איזו טהרת מקווה יש לו?

 

צריך לדעת שמעשה האדם נשאר לנצח ואינו נאבד, בעולם הבא פרוסה מפה מתחילת העולם ועד סופה, בה מונצח כל רגע ורגע מחיי האדם, ורשום בה ברגע זה עשית כך, וברגע זה כך, בשעה זו חשבת כך ובשעה זו כך, כל פעולה ומחשבה רשומה עם התאריך המדויק שלה. הכל כתוב! כך כתוב על כל אחד ואחד!

 

הרחוב מלא בדברים אסורים, ואסור כלל להסתובב בו. התורה אומרת )במדבר טו לט( "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ומביא רש"י העיניים רואות והלב חומד.

 

וכבר הבאנו את לשון הרמב"ם )הל' נזירות פ"ה ה"י( מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין ויתרחק ממנו הרבה, שהרי מכשול לפניו. אמרו חכמים "סביב לכרם לא יקרב", עכ"ל. הרי שגם העמידה על יד מי ששותה יין היא מכשול לפני הנזיר, האסור בשתיית יין, ואין זו חומרא או הידור, שהרי כתוב ברמב"ם "מדברי סופרים אסור". ואם כן מה נאמר אנו, האם לעבור ברחובות העיר מותר? האין כאן מכשול לפניו בכל עניני איסור "אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"? חובה מוטלת ללכת סביב סביב ולא להתקרב אל "מושב שותי יין" שברחובות העיר, הרי מכשול לפנינו, וצריך "להתרחק ממנו הרבה". ובזה אנו מקיימים חובה מדברי סופרים )מובא ב"מחשבת מוסר" ח"א עמ' תקי"ב(.

 

רבותי, אתם חושבים שאני מדבר אליכם, דעו שאני מדבר לעצמי יותר מאשר לכם, כי כאשר אני מדבר אני גם שומע מה שאני מדבר. בואו כולנו יחד נקבל על עצמנו להתפלל טוב יותר, להוסיף בלימוד התורה כפי יכלתו של כל אחד, ומי שקשה לו הרבה, ילמד מה שהוא יכול, משניות, חיי אדם, משנה ברורה, מה שיכול הוא ללמוד. לקבוע עתים לתורה, ללמוד יותר ויותר, למעט בהליכה ברחובות מלבד מה שמוכרחים, שהרי האדם צריך לדאוג לפרנסתו, כמו שכתבו )דברים יא יד( "ואספת דגנך", מותר לסחור, מותר לעבוד, אך חייבים לקבוע עתים לתורה. כשם שהיהודי חייב להניח תפילין, כך חייב הוא בקביעות עתים לתורה, אם זה שעתיים ביום או שעה, אך זה מצוה וחוב גמור.

 

@5דרוש חיזוק מיוחד מקלקול בתקופת מלחמה

 

בירושלמי )יבמות פט"ו ה"ב( ביארו את הפסוק סכותה לראשי "ביום נשק" באופן אחר, אמר רבי יוסי בי רבי בון וכו' דבר אחר "ביום נשק" זה נשקו של גוג. לפי זה לשון "נשק" הוא כפשוטו, מלשון כלי נשק. והרי כל מלחמה היא אסון לעולם, ובפרט מלחמת גוג ומגוג העתידה, שכפי שתיארו חז"ל תהיה גדולה ונוראה מאד, ועל זה היתה התפילה והבקשה של דוד המלך מהשי"ת, "סכותה לראשי ביום נשק", תסוכך ותגן על ראשי בתקופה זו של מלחמת גוג ומגוג.

 

נתבונן להבין את בקשתו של דוד המלך שהשי"ת יסוכך על ראשו, שהרי כאשר נופל כדור או פגז במלחמה, כל חלק מחלקי גוף האדם שיפגע בו היא סכנה, בין אם הוא נופל על היד, על הרגל, או על הגב, בכל מקום זה מסוכן, ואם כן מדוע ביקש דוד המלך שיגן דוקא על ראשו, כמו שאמר "סכותה לראשי".

 

חשבתי לבאר ענין זה בשני מובנים. האחד הוא, שמלחמה מטבעה מסלקת מהאדם את הצלם אלוקים, האדם נעשה פרוע, הוא מאבד את שיקול דעתו, ועושה מעשים כאלו שבזמן של שקט לא היה עושה אותם, או שהיה מתבייש לעשותם, או שאפילו לא היו עולים על דעתו כלל. אבל בשעת מלחמה החיים מאבדים את חשיבותם, ערך החיים יורד, האדם אינו בטוח ביום המחרת, היום הוא חי, אך מי יודע מה יעלה מחר בגורלו. ועוד שבזמן מלחמה נגרמות תהפוכות, יש מי שהיום הוא עשיר ולמחר הוא עני, ובמצב כזה אין חשיבות לשום דבר. ואמנם לעולם אין אדם בטוח בעתידו, ואף בעת שלווה, אבל במלחמה מורגש הדבר יותר, וכך האדם פורק מעליו עול ונעשה פרוע, כלשון הפסוק )שמות לב כה( "כי פרוע הוא", ומאבד את צלם אלוקים שבו. )א"ה, עיין בפי' הרמב"ן על הפסוק )דברים כג י( "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע".

 

@5גם הצדיקים הראויים לצאת למלחמה עלולים להיכשל בה

 

ענין זה רואים בתורה, הנה כתוב )דברים כא י-יא( "כי תצא למלחמה על אויביך וכו' ושבית שביו, וראית בשביה אשת יפת תאר" וגו', ומביא רש"י מחז"ל )קדושין כא:( לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע. נתבונן, במי מדובר כאן? דברים אלו נאמרו לאחר שכבר יצאו למלחמה, ובשעת יציאתם למלחמה דיברו השוטרים אל העם ואמרו )דברים כ, ח( "מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישב לביתו", ואמרו חז"ל )סוטה מד.( רבי יוסי הגלילי אומר "הירא ורך הלבב" זהו המתיירא מן העבירות שבידו, ואמרו בגמרא שם )מד:( אפילו עבירה דרבנן, ותניא שח בין תפילה לתפילה ]פרש"י בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש[, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, ע"ש.

 

נמצא לפי זה שאלו שנשארו כדי לצאת למלחמה היו רק אלו הבטוחים שאין להם שמץ חטא ואפילו עבירה דרבנן ]ואמנם נאמר )קהלת ז כ( "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אך לענין החזרה במלחמה היה חוזר לפי מה שמרגיש בעצמו, ואם הרגיש בכך שעבר עבירה היה חוזר כי אז אינו יכול להיות מעורכי המלחמה[, אם כן בודאי נשארו להלחם מעטים בלבד, יתכן שהיו עשרות או מאות, והם הלכו להלחם מול מחנות גדולים ונצחו אותם, כמו שנאמר "ונתנו ד' אלקיך בידך ושבית שביו", דבר זה עצמו צריך להביא חיזוק עצום לאדם, כי הנה רואה הוא נס שאנשים ספורים מנצחים מחנות, ועליו להגיע מזה ליראת שמים. וכלפי אותם יהודים שאין בהם כל עבירה, אמרה התורה "וראית בשביה", ולא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע! ענין זה מראה שהאדם הוא אדם, ואפילו כאשר ישנו צד שצריך להביא חיזוק, ישנו גם צד המושך את ההיפך, ובמיוחד במצב של מלחמה. וצריך להתגבר על כך, ובמקרה זה של יציאה למלחמה התורה ראתה צורך להתיר לאדם.

 

@5כנגד צד החיזוק יש צד משיכה הפוך

 

ומצינו יסוד זה בחז"ל, שאמרו )סוטה ב.( הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין. לכאורה לאחר שהאדם רואה את הניוול של הסוטה כמו שנאמר )במדבר ה כז( "וצבתה בטנה ונפלה ירכה", האם יש צורך בחיזוק גדול יותר מזה כדי שלא להגיע לידי עבירה? הרי זה עצמו הוא חיזוק עצום! לכאורה הגדר הגדול כלפי החטא הוא עצם הראייה שראה אותה בכך! ואף על פי כן דוקא מי שראה כך צריך להזיר את עצמו, מדוע? כי למעשה הוא ראה את הסוטה בקלקולה, וכיון שהיין גורם לקלקול, לכן זקוק הוא לגדרים להזהר מיין. כך הוא האדם, הוא יכול לראות את הגנות שברע, אך זה לעומת זה עשה האלקים, ובצד השני יש כח הפוך, ובאותה מדה שהוא רואה ומתחזק מצד אחד, יש כח משיכה להיפך, ויצרו מתגבר עליו, ועל כן הוא עומד בפני נסיון ונצרך לחיזוק נוסף, ועל כן חייב לעשות גדרים ולהזיר מן היין.

 

ידוע המעשה המובא במדרש )תנחומא פ' שמיני אות יא( בשיכור שהיה שותה יין רב ומשתכר, והיה נופל בשוק ומתגולל על הארץ, והיו מבזים אותו, ובניו התביישו על ידו וחיפשו עצה שלא ישתה בשוק וישתכר. פעם אחת הלך בנו לשוק וראה שיכור אחד שוכב בשוק במים ולכלוך, ומבזים אותו, וסבר שיביא את אביו לכאן כשהוא שפוי להראות לו את חרפתו של השיכור ועד כמה הדבר מגונה וגרוע, וימנע מלהשתכר, וכן עשה, הביאו לשם והראהו לו מה עשה האב? כתוב במדרש שהוא נגש לשיכור ושאל אותו היכן השיג את אותו יין טוב שהיה משתכר בו... )ע"ש(. חז"ל מגלים לנו שאמנם מצד אחד האדם רואה את המיאוס והלכלוך, אבל גם הצד השני מושך ומתחזק.

 

ועל זה נאמרה התפלה והבקשה "סכותה לראשי ביום נשק", שנשמור ונחזיק את הראש, ובשעת מלחמה כזו לא נאבד את עצמנו ואת דעתנו, תפלה זו עדיין איננה על כך שהכדורים לא יפגעו, אלא ביקש כאן שישאר "אדם" גם במצב זה של מלחמה, שיזכה לשמור על צלם אלקים. כיון שמצוי שבמלחמה משליכים את הצלם אלקים, מאבדים את הערך ואת החשיבות של החיים.

 

@5חיוב ההשגחה על הילדים בתקופה השפלה שלנו

 

והנה בזמננו יש צורך גדול לעמוד ולהתחזק, כיון שרבים רבים קמים עלינו, וצריך לאזור חיל ולהלחם בזרם הזה. עלינו להלחם נגד הרחוב, כי הרחוב מלא פריצות שאי אפשר לתאר. ראו לאיזה מצב הגענו, כיצד נראים פניו של הרחוב, הרי כיום ממש קשה לצאת החוצה, קשה לעבור ברחוב. אפילו מי שצריך לצאת לקנות רק דבר קטן, אין הוא יכול לעבור ברחוב. כל מי שעובר ליד חלון ראווה, כל מי שנוסע במכונית, ברכבת או באווירון, הכל מלא פריצות נוראה. ראו לאן הגענו, שאי אפשר לצאת החוצה. גם אני בצעירותי הייתי בערים גדולות והלכתי ברחוב, הייתי בווילנא, בקובנא ובעוד ערים גדולות, ואפשר היה אז ללכת ברחוב. אבל היום, לא רק שאי אפשר להסתובב ברחוב, אפילו לצאת מפתח הבית אי אפשר.

 

תאמרו לי אתם, האבות, האם יכולים אתם להרשות לבנותיכם לצאת החוצה? או האם תוכלו להרשות לבניכם לצאת החוצה? האם ניתן לסמוך עליהם? ואם כן, כיצד אפשר לשבת בשעה כזו בחיבוק ידיים, בשלוה, עם הטלית בבית המדרש, מבלי לדעת מה נעשה עם ילדיכם? הרי צריך לצאת לרחוב ולזעוק: אוי, גיוואלד! זה בוער! אי אפשר לשבת בשלוה בשעה כזו.

 

האמינו לי, יהודים יקרים, חייבים להתחזק בזמן הזה. למי שיש בת, הוא חייב לדעת היכן היא הולכת, מה היא לומדת. חובתו להחדיר בה כמה שיותר יהדות, להסביר בזה ככל היותר, לתת לה להבין, לחזקה באמונה, כי אז היא תחנך את ילדיה ונכדיה בדרך זו, כי העיקר הוא החינוך לילדים שיעבירו לדורות הבאים. הרי מצאנו באברהם אבינו, שחביבותו להקב"ה לא היתה מפני שהוא היה אברהם או מפני שיש לו בן כיצחק, אלא מפני שהוא יעביר ליצחק, ויצחק יעביר הלאה לבנו את יסודות האמונה עד סוף כל הדורות, שהרי הקב"ה אמר )בראשית יח יט( "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". זהו החיזוק הגדול הנדרש היום.

 

@5האדם זקוק לתפלה להיות מוגן מהשפעת הרחוב

 

והנה מצינו עוד ביאור בדברי חז"ל על הפסוק "סכותה לראשי ביום נשק", שאמרו )ירושלמי יבמות פט"ו ה"ב( ביום שהקיץ נושק את החורף, דבר אחר ביום נשק - זה נשקו של גוג, דבר אחר ביום ששני עולמות נושקין זה את זה, העולם הזה יוצא והעולם הבא נכנס, עכ"ל. וביאר בתוספות רבי יהודה החסיד )ברכות סג:( שהיו לומדים בישיבה במשך רוב חדשי השנה, ובחדשי ניסן ותשרי שהם זמני העבודה בשדות, היו הולכים לביתם, והיו התלמידים נפרדים ומנשקים זה לזה, ומתפללים לד' - "סכותה לראשי" - תגן על ראשנו ביום זה שאנו מתנשקים, מפני שהיו יוצאים לדרכם והיתה סכנת דרכים. וכענין זה יש בזמנינו ברחוב סכנות רוחניות שצריך לבקש שננצל מהם.

 

מורי ורבותי! רואים אנו שגם כאשר היו בישיבה במשך כל השנה ויצאו לחודש אחד לרחוב, הוצרכו לתפלה "סכותה לראשי ביום נשק", להתפלל קודם היציאה. תתארו לעצמכם כאשר נמצאים ברחוב במשך כשלש מאות וחמשים יום, ובאים לישיבה ל"ירחי כלה" רק לעשרה ימים, אוי! כמה צריך להתפלל, הרחוב מלא בהשפעה רעה, ואיזו תפלה נצרכת לזה. ואתם מאושרים בזה שבאים לפחות לעשרה ימים, כי בזה אתם מקבלים טעם לכל החיים.

 

הנה נבחן ונראה את ההבדל בין סוגי בני אדם, אצל יהודי שומר תורה ומצוות, כאשר באה השבת, יום שבו הוא יכול ללמוד, לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, ללמוד חומש או מדרש או דף גמרא, הרי זה נותן לו טעם לכל ששת ימי השבוע, טעם לכל החיים, האם אפשר לדמות זאת לאדם אחר שיש לו הבראה וחופש? מה הוא עושה בהבראה? מן הסתם השינוי הוא בזה שבמקום לקום לעבודה בשעה מוקדמת, הוא ישן במטתו עד שעה מאוחרת, ואחר כך קורא עתון, הוא יורד עם הפיז'מה ומדבר, שוב נשכב ושוב קורא עתון, וזו כל הנאתו ותענוגו. ואילו יהודי של תורה, יהודי של בית המדרש, ההנאה שלו היא מהלימוד, וזה נותן לו תענוג בחיים, הוא יודע מה היא תכלית חייו, מדוע הוא חי, ואם יש לו סבל הוא יודע מדוע הוא סובל. ועל זה נצרכת תפלה חזקה - "סכותה לראשי"! תגן עלי מהשפעה רעה.

 

@5לדעת להבחין ולהכיר בהשפעת רוחות זרות

 

והנה בתקופתנו המצב הוא שמחפשים ללמוד דברים שונים ממדינות אחרות ומשאר אנשים שפלים, וכמאמר הכתוב )ירמיה ב יג( "אותי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארות נשברים", החוקים של הגויים הם טובים, ולא חוקי התורה, עד שנעשה לבזיון לעשות על פי התורה, אומרים שכאן היא מדינת חוק ולא מדינת הלכה, זה נעשה ביטוי של בזיון, ההלכה אינה טובה להם, ומבט זה נכנס ומשפיע גם אצלנו.

 

בני תורה! אני אומר לכם, אצלנו צריך היה להיות איסור ספונטני על קריאת עתונים חילוניים וכדומה. הרי פשוט שהכל מלא שם כפירה ומינות, דברים נגד התורה ונגד כל אות ואות שבתורה, והיה צריך שיהיה זה מוקצה מחמת מיאוס. יש לנו תורה עם הארה שכזו, עם עדינות, תורה שמלמדת לאדם את ההנהגה בחיים ומרוממת אותו, ואילו הם מחפשים דוקא את הלכלוך, ומה שאחד כותב בהם זה פועל ומשפיע יותר מאשר החומש! מה ששיכור כותב - נראה טוב יותר, על זה מסתכלים ואת זה קוראים! כל אדם בר דעת מבין שכולו לכלוך וניבול פה וכל דבר האסור!

 

יש לנו תורה עשירה כל כך העושה את האדם מאושר! הוא מרגיש מאושר! האם האושר הוא במה שהולכים עם חיצוניות נאה? האושר הוא אפילו אם יש פת חרבה, אך הוא מרגיש בעצמו שהוא בן אדם, שיש בו משהו, שהוא מבין טוב יותר מהשני, והעולם בודאי הוא רק בבחינת 'יראה לעינים', אין בעולם דבר מלבד מה שרואים כלפי חוץ, הכל שקר וגזילה וגניבה ורציחה, אין עם מי לדבר! אבל אנחנו - איך לא נבין? למה לעזוב מקור מים חיים וללכת אחרי בורות נשברים? הלב בוכה וצועק!

 

בן ישיבה עם מעט הרגשה צריך לירוק על דברים כאלו. ירדו כאן מהדרך לגמרי, הם עברו למסלול אחר, הם אינם הולכים במסלול שהתורה מלמדת! אפשר שההנהגה הזו טובה לאחרים, לגויים, וכך עליהם לנהוג, להלחם ולהכות ולצעוק וכו'. אך זו אינה הדרך שלנו! לנו יש את פרשת וישלח, שבה התורה מלמדת אותנו איך לנהוג, ויש לנו לימוד מרבי עקיבא שנהג כמו שאמר בגמרא )יבמות קכא.( על כל גל וגל שעבר עלי נענעתי לו בראשי. כל זמן שהקב"ה לא שלח לנו את המשיח עלינו לנהוג בדרך שלנו, ולא להתגרות באומות. לנו יש דרך אחרת, אך העולם כולו מרעיש בסיסמאות אחרות, כי מה הם יודעים?!

 

@5שמירת הגדרים חיונית לכל אחד ואחד

 

ויש לדעת שגם אצל הגדולים ביותר יש גדרים וכולם זקוקים לגדרים, ואיך הוא המצב אצלנו? ברחוב לא יבינו אם נדבר על הליכה בלבוש צנוע, לא מבינים מה יקרה ומה יזיק אם לובשים כך או כך. נסעתי פעם באוטובוס, ועלתה אשה חרדית, ולא רצתה לתת את הכסף לנהג מיד ליד, והנהג שאל אותה מה את מפחדת, מה זה יזיק לך, וחשבתי בשעת מעשה שהוא לא מסוגל להבין בכלל מה שאמרו )ברכות סא.( המרצה מעות מידו לידה וכו' לא ינקה מדינה של גיהנום, ולכן הוא תמה מה הדבר יכול להזיק וממה יש לפחד, אבל התורה מלמדת כך. ואמנם אין לתאר את המצב ברחוב, אנשים הולכים ברחוב כהפקר, והמצב הגיע לידי כך, שכל זה כבר אינו בזיון וחרפה, ואינו נחשב לאיסור רח"ל. אבל אם אנו אוחזים עדיין באיזו דרגה, עלינו להתרחק ולחשוש. יש כאן תורה שלמה! ובאמת אין צורך בפרומקייט כדי לנהוג כך, אלא יש להבין כך מצד החכמה שבדבר, להבין כפי שהתורה מבינה מהו האדם, שהקב"ה מכיר את האדם ויודע שאם יש כזה חוסר דרך ארץ, לא נעצרים בזה, אלא מגיעים עד לכדי "והרגוני על דבר אשתי", והבנה זו צריכה לרומם את האדם.

 

הפסוק אומר )במדבר טו לט( "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ואמרו חז"ל )ספרי שלח( "אחרי לבבכם" זו מינות, "ואחרי עיניכם" זו זנות. אנו קוראים קריאת שמע ואומרים פסוק זה, אבל לא מתבוננים, האם אנו מפרשים ומבינים את הדבר ולדמות את הענינים? האם מבינים שבעתונים חילוניים יש משום "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"? הרי הם מלאים מינות וזנות! ואל תסברו שאני אומר כן רק כמשל וגוזמא ותופס איזה שם של איסור, אלא גם הם בכלל מה שכתוב בתורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", כי האם צריך שיכתבו מפורש בתורה או בתרגום אונקלוס את שם העתונים? וכשיש רדיו והוא פתוח ומדבר, האם אין בזה את הלאו של "ולא תתורו" וגו'? מה עוד צריכה התורה לכתוב כדי שנבין את המכוון בזה? כמדומה שבענין זה התורה מאריכה יותר מאשר במצוה של תפילין, שהרי התורה כתבה לנו פרשה שלמה של אבימלך ושרה, ופרשת לוט ובנותיו ללמד שכר שיחה נאה, אריכות גדולה יותר מגופי תורה, שהרי מסכת יבמות בנויה על מילה אחת של "עליה", "עליה" לגזרה שווה, ומשם יש לימודים לאשת אח ולכל העריות, ובמצות תפילין לא נתפרש מה הם, וחז"ל הם שגילו לנו את פרטי התפילין, וכאן התורה כותבת במפורש "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

 

והחסרון אצלנו הוא שאיננו לומדים את הדברים, לוקחים אותם בשטחיות. ואמנם נתמעטו הלבבות ונתקטנו המוחות ואין לנו כח לכל, אבל הרי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואם התורה דורשת ללמוד מכאן, בודאי יכולים להשיג באיזו מדה שהיא, אלא שצריך לדעת איך להגיע.

 

@5מחוסר סיפוק בחיים מחפשים שעשועים והנאות חיצוניות

 

כך הוא באופן כללי, והבה נדבר גם באופן פרטי ואישי. רבותי! סבורני שאתם יודעים ומבינים, כי המתעסק עם ציבור באים אליו אנשים, מדברים ומספרים מהנוגע להם, והלב ממש נמס למשמע אוזן, כמדומה שכמעט אין משפחה שאין בה איזו טרגדיה, במשפחה אחת יש חולה, בשניה בעיות פרנסה או צרה אחרת. אופן החיים, המתיחות והמאמץ ומרוצת החיים הביאו חולשה לעולם ופגעים רבים, מחלות ובעיות שונות שמעולם לא ידענו מהם, וכל מלחמה שהיתה גרמה לבעיות שונות, ומי שאין לו תורה ואינו הולך עם האמת, הרי הוא מסכן.

 

האם יודעים אתם מדוע האנשים הולכים לקולנוע לתאטרון ולמשחקי כדור רגל וכדומה? מפני שלאדם אין שמחה וסיפוק בביתו, אין לו חיי משפחה כראוי, ולכן הוא מחפש ענינים אחרים לשמוח בהם. דומה הדבר למי ששוכר בן אדם שיצחיק אותו וישמח אותו, וזוהי השמחה שלו, כך הוא הולך לכל המשחקים האלו כדי שיצחקו וישחקו לפניו, ובלי זה העולם יכול להתקיים באופן אחר אינו מוצא חן בעיניו. )מלבד זה שטעלט זאך נישט אויס די גאנצע עולם(. הראו לי שאחד כתב שלאחר תקופת הקיץ יש ברה"ר גיטין רבים יותר משאר תקופות השנה, נורא הדבר! מהי הסיבה לכך? כי ההפקרות שברחוב, ההליכה בפריצות, חוסר הצניעות והים המעורב, מביאים פירוד משפחות!

 

אצלם נהרסו החיים ונחרבו לגמרי, לא כפי שחיו בעבר, שהיתה משפחה, אב, אם, ילדים, וכשבאה שבת ישבו כולם יחד סביב השולחן, האב היה מלך, האם מלכה, היו חיי משפחה, אך היום חיים כולם בפירוד, כל אחד חי לעצמו, הילד מסתובב ברחוב, חיי המשפחה נהרסו, לבני האדם אין תענוג בחיים, באופן חיצוני הם נראים נאים, כדמויות אנשים שמייפים אותם, הולכים למשחק כדור רגל ומשלמים כדי לצחוק ולהנות. ולכאורה הוא יכול לצחוק גם בבית ומדוע אינו עושה כן? מפני שבבית אין לו ממה לצחוק ולהנות, ורק מהמשחק הוא יכול להנות.

 

@5רק חיי תורה מביאים אושר ורוממות רוח

 

לכן כמה מאושר הוא האדם המחזיק ביהדות! נתאר לעצמנו, לכל אחד ישנם זמנים שונים, ויש זמנים קשים, והוא נעמד ואומר כפי שצריך ברוך אתה וכו' רופא חולי עמו ישראל! האדם עומד לפני השי"ת ואומר לפניו - אתה יכול לרפא, ואתה רוצה לרפא, אתה טוב ומטיב, רופא נאמן ורחמן, אנא רפא אותי! הוא מדבר עם מי שבכוחו לעשות ולעזור. וכך בכל ברכה וברכה, הוא פונה ומבקש ממי שיכול לעזור.

 

דומה הדבר לאדם העומד לפני משפט, ומניחים לו לגשת למלך, לשר או לשופט, ולבקש על עצמו ולטעון את טענותיו, הרי זה מה שהוא מחפש וזה מה שיכול לעזור לו! כך לנו יש אפשרות לגשת לרבונו של עולם בעצמו ולטעון מה שרוצים, ויודעים אנו כי אבינו הוא אב הרחמן, ומבקשים, אבא! עזור לנו! זה עצמו כבר מוריד מהאדם ג' חלקים מן הצער!! הוא מרגיש שהקב"ה יכול ורוצה בטובתו ויעשה את טובתו, ואף אם נראה לנו שאינו עוזר, בודאי כך מוכרח וצריך להיות.

 

במצב כזה האדם הוא מאושר. היתכן שיהיה אושר רב מזה? על כן יש לרחם על העולם שמטפסים על קירות חלקים, ואינם יודעים מה לעשות, ולכן הם הולכים היום בצורה כזו, ויתכן שלאחר שנה ה'מודה' תהיה ללכת באופן גרוע יותר, אולי יקבלו סיפוק בהליכה עם הראש למטה והרגלים למעלה... הם מנסים באופנים שונים, הם אומללים, והיהודים כאן סבורים לחקות אותם, סבורים שיוושעו על ידי נישואי תערובת וחילולי שבת, רוקדים סביב גויה שנישאה ליהודי )בעל משרה בכירה באמריקה( כאילו ממנו תהיה הישועה, והרי אין כל צד של ספק ספיקא שדברים אלו לא יעזרו, היהודים לא יוושעו עם טרפות ולא עם חילולי שבת, כנסיעות בשבת או נישואי תערובת. האדם מאושר כאשר יש קצת מח בקדקדו, מתבונן קצת, מנצל שעה שיש לו ביום והולך ללמוד דף גמרא, על ידי כך הוא מרגיש רוממות, כי התורה מרוממת אותו.

 

ולכן הבה נחזור נא ונשוב, כל אחד יתבונן לעצמו, לחזק את הלימוד, לקבוע עתים לתורה, ומי שקובע עתים לתורה יש תקוה שישאר עם שכלו ולא יסטה לדרך עקומה, מדרך התורה והשכל.