לעסוק בדברי תורה - זמן הלימוד הוא תכלית התכליות ועיקר החיים - סיום הש"ס תשס"ה

משאו של הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך שליט"א

 

ברשות מרן שליט"א וברשות מרנן ורבנן שליט"א כל הקהל הקדוש, אשר כולם קדושים ובתוכם ד'.

 

"זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". ואמרו חז"ל, "בו" - "בו ובתורתו" זו היא השמחה האמיתית, לשמוח בהקב"ה בתורתו.

 

ידועים הם דברי המגיד משנה על הרמב"ם בסוף הלכות לולב, "כל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה". ומבאר המגיד משנה שלא שייך שמחה אמיתית בדברים אחרים שסופם כלים וחולפים, כי הדברים הם רק לפי שעה ולפי דמיון, ו"כשותה מים מלוחים" כלשון הגר"א באגרתו. רק כשאדם עושה את התכלית שלשם כך נברא, כאשר הוא עושה את רצון קונו ומרגיש בנפשו בלימוד התורה וקיום המצוות ש"לשם כך נוצרת", אז שייך שיגיע לשמחה האמיתית ממש, שמחה נצחית. וכשעושים סיום לגמרה של תורה. שמחים בתורה זוהי השמחה האמיתית.

 

והנה, אין לנו השגה בהקב"ה, שהרי "לא ישיגהו משיגי הגוף", והתורה הקדושה היא כידוע הדבר המרומם ביותר עד שאמרו חז"ל "כל חפציך לא ישוו בה" אפילו חפצי שמים. היא הגילוי הראשון והגדול ביותר וכמבואר בנפש החיים הקדוש, שעל ידה יש לנו השגה בהקב"ה. ואף שאין לנו הבנה בזה, אבל כך הלשון בחז"ל שהקב"ה לומד תורה.

 

והנה כתיב "רם על כל גוים ד'", ומפרש רבינו הגר"א ז"ל הקב"ה מרומם על הכל גם על חכמי הגוים, שהם הפילוסופים הגדולים, וכל ההשגה שלהם זה שהקב"ה מרומם על הכל, וכבודו על השמים. אבל אנו בני ישראל יודעים ש"מי כד' אלוקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות". הם, חכמי אומות העולם אינם יכולים להשיג שהקב"ה יורד ומסתכל גם למטה, אבל אנו, אף שאין לנו שום השגה בהקב"ה כלל וכלל ולא ישיגוהו משיגי הגוף, כידוע לכל דרדקי, אנו יודעים ומאמינים שהקב"ה יורד כביכול אלינו.

 

ומפרש רבינו הגר"א ז"ל, שהמצב הראשון של "משפילי לראות", שהקב"ה יורד כביכול אלינו, הוא המצב הזה שהקב"ה לומד תורה. כי התורה כלפי הקב"ה היא נברא. ומה שכתוב שהקב"ה לומד תורה הוא גם כן בבחינת משפילי לראות.

 

ומצב זה של "משפילי לראות" הוא עוד לפני הבריאה עצמה, כי "איסתכל באורייתא וברא עלמא" הוא גם כן בבחינת משפילי לראות. ובקרית ספר בהקדמה כתב ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" הוא גם שהסתכל בשורש נשמת חכמי תורה שבעל פה ונמלך בהם, כי כביכול הקב"ה הסתכל בתורה ונמלך עם חכמי תורה שבעל פה שהוא דבר אחד.

 

ידוע שבתורה עצמה שהקב"ה לומד אין לנו שום השגה בזה, והיא שעשועיו, ואין לנו השגה בזה, אבל אותה התורה עצמה משתלשלת ויורדת למטה למטה, שמרצונו הפשוט להוריד התורה, להיות לו דירה בתחתונים. ואף שהמלאכים תבעו "תנה הודך על השמים" ורצו לעצור זאת. אף שגם אם היתה התורה אצל המלאכים זה היה ירידה מתורתו של הקב"ה. מכל מקום הקב"ה רצה שתהא התורה למטה, "בא משה והורידן לארץ".

 

כשאנו לומדים את התורה כאן למטה, כשלומדים "המחליף פרה בחמור", "שור שנגח את הפרה", "שנים אוחזין בטלית", הרי שאנו למדים את אותה תורה ממש שהקב"ה לומד, והתורה משתלשלת עד לארץ, וכאנו מתלבשים בזה, הרי שמגיעים עד שמתדבקים בהקב"ה, והדביקות הכי גדולה שיכולה להיות שמגיעים לאותה תורה שהקב"ה לומד.

 

רגילים להזכיר את המהר"ל בפירושו על אבות, כשהוא מדבר על גדלותה ומעלתה של תורה הוא כותב "אל תחשוב שהכוונה רק על תורה כמעשה מרכבה, אלא גם על תורה של ארבעה אבות וארבעה שומרין", כי כאשר לומדים דבר שמתלבש כאן למטה, בזה אנו מתדבקים ומשיגים למעלה למעלה לתורה עצמה. וברבינו הגר"א ז"ל איתא על "שפכי כמים לבך" שהוא קאי על לימוד התורה, כי זו היא צורת לימוד התורה, במצב של "שפכי כמים לבך", להשקיע את כל הלב בתורה. וכשלומדים כך מגיעים לדביקות והשגה.

 

כידוע נקראת התורה "תורת משה" . וביאור הדברים הוא כמבואר בחז"ל שבשעה שניתנה תורה נשתתק כל העולם כולו, ואף השטן לא היה קיים במציאות. ואחר מתן תורה "אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא" וכו', אמר לו לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה, אמר לו: תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא. אמר לו: וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה, אמר לו הקב"ה למשה משה בדאי אתה. אמר לפניו ריבונו של עולם חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך, שנאמר "זכרו תורת משה עבדי"

 

והביאור שזה גופא כשנמצא במצב שאינו מרגיש עצמותו, זה עצמו חלק מעצם קבלת התורה, כי כך הוא נהיה יותר רוחני ומשתייך לתורה, ואף שבאמת נתגלתה התורה על ידי מרע"ה, מכל מקום הוא הרגיש שרק לפי שעה נתגלתה התורה על ידו, לא החזיק טובה לעצמו ולא רצה שהתורה תקרא על שמו שהוא "מקבל התורה", כי כל מציאותה היא חמדה גנוזה שעשועיו של הקדוש ברוך הוא, ורק באותו רגע הוא היה הצינור.

 

וזה שייך לכל אדם, כשאדם מתעלה בתורה ומגיע בזמן שהוא עוסק בתורה להשגה שהוא מתדבק בהקב"ה, ומתבטל לפני ד', והוא לומד תורת ד', כך הוא מתקשר למעלה למעלה.

 

זו היא השמחה הגדולה והאמיתית. ואת זה מחוייב לדעת כל העם בשעה שהולכים ללמוד תורה. וכידוע הלשון בנפש החיים שקודם שלומד יפשפש במעשיו, ועל ידי כך ידבק יותר בקב"ה ויתעלה עוד ועוד.

 

איני ראוי לדבר והנני רק שליח ציבור על מה שביקשוני לדבר. אך חשוב להזכיר ולעורר, לדעת לייקר ולהחשיב את השעה שלומדים בה, את השעה שנמצאים בשיעור תורה, ושכל אדם ימחיש ויחיה בהרגשה ששעה זו שלומדים היא השעה של "כי הם חיינו ואורך ימינו", היא השעה האמיתית של כל היום כי היא תכלית עיקר החיים.

 

אם לומדים בצורה הזו, הרי שהאדם מתדבק בלימודו בקב"ה, ויש ללימוד השפעה גדולה על עצמו ועל הכלל. ידועים הם דברי חז"ל שהגאולה היא בזכות תורה שבעל פה. וכלל ישראל הוא גוף אחד ובוודאי ככל שאדם לומד בצורה שכזו, ומייקר ומחשיב את הזמן שהוא לומד הרי שזה עצמו משפיע גם על הרחוקים.

 

@9

 

מרן הגאון רבי יצחק בלזר זצוק"ל, כותב על מרן רבי ישראל קדוש ישראל מסלנט זצוק"ל, שפעם בשמחת תורה, בתוך השמחה הגדולה, נפלו אור פניו, וכששאלוהו הטעם אמר שבשעה שיש שמחת התורה נזכרים גם במצב של הדור וכהנה וכהנה. ובאמת בזמן כזה של שמחה, צריך לזכור שיש היום הרבה שקמים ח"ו לפגוע בלומדי התורה, יש כיום מצב, שאנשים שהם תינוקות שנשבו בני תינוקות שנשבו, אנשים שאין להם שום מושג בתורה הק', רוצים לפגוע ח"ו אף ב"אל תגעו במשיחי" אלו תינוקות של בית רבן.

 

בזמן כזה חובה עלינו להזהר שלא יהיה ח"ו שום "אשר קרך" אצלנו, ולעמוד על בני ישראל ועל בנות ישראל שלא להכניס שום דבר זר במחננו. כי מה שיש לנו ומה שנשאר לנו הוא "אל תיטוש תורת אמך", היא התורה שקבלנו מדור דור.

 

יש לשון שמפתח פרנסה הוא ה"חוצפה יסגי" של עיקבתא דמשיחא. וצריך לדעת שאף אם אדם צריך לעבוד לפרנסתו, אסור שיהא רודף אחרי זה בלהיטות, ואין להחדיר מגמה של רדיפה אחרי זה. אדם מחוייב לזכור ש"פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" הוא הוא המפתח לפרנסה.

 

נלמד אנו לבנינו ולבנותינו ש"אל תטוש תורת אמך", לא נזוז בזיז כל שהוא מהדרך של אבותינו ואמותינו. כל המוסיף גורע וכל הגורע ודאי שגורע, ונתחזק לשמור על זה. והקב"ה יזכנו שכל אחד יתחזק יותר ויותר.

 

אינני יודע אם יש לי רשות לדבר, אבל חשוב שיידעו לומדי דף היומי, שיש תועלת גדולה במי שיכול להרחיב יותר במשך היום בלימוד, להכין את עצמו לשעת הלימוד, וכן לחזור אחר כך על לימודו, לחיות את הלימוד, לייקר אותו, ולהרגיש שהוא "עוסק" בדברי תורה, שזה הוא העסק המרכזי שלו, ולא רק שעה נוספת ביום, אלא שעה של תכלית התכליות, שהם עיקר החיים.

 

נזכה בס"ד להמשיך להתחזק בלימוד התורה ולקיים את התורה. ועל ידי זה נתקרב לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.