חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

התבוננות- מהות בן ישיבה

ליום השנה הח"י של מרן המשגיח הגה"צ רבי מאיר הלוי חדש זצ"ל

 

בתקופת השנה בה חל יום הזכרון של רבנו שלמדנו חכמה, מהראוי להתבונן במצבנו ולהתחזק בדרך חיים שלימדנו כיצד למלא תפקידינו בעולם לשמור הכתר שהניחו לראשנו.

 

מרן המשגיח זצ"ל כל ימי חייו לא יצא מהישיבה עד לנשמתו האחרונה ולאורך כל שנותיו הרבות היה בן ישיבה, ואותנו לימד מהו בן ישיבה, מה נדרש ממנו, איך נהפכים לבן ישיבה אשר כל מהותו להיות מבקש ולומד מתוך התורה את אשר צריך לדעת לאורחות חיים. כל מהותו הקרינה זאת, ומי שהטה אוזן שמע זאת.

 

על האדם לשמור על הצלם אלוקים שבו בכל המצבים, אין מצב שמצדיק אי שמירה, גם במצבים קשים ביותר אסור לאבד את השווי משקל. אצלו ראינו איך שבכל נשימה ונשימה חש בגדלות האדם, ידע להתפעל ולשמוח בכל דבר, גם בדברים פשוטים שאנו לא מתייחסים אליהם דאג לרומם ולפרסם כדי ללמוד מהם ויותר מזה אף דברים שעדיין לא יצאו גלויים מתוך שמאמינים בכוחות הטמונים דורשים לפתח אותם לנצל הכוחות שיש ולהתעלות.

 

למדנו אצלו ללמוד את פסוקי התורה לאור מאמרי חז"ל, האיר עינינו לחדור לעומקי הנפש, וכאשר מבינים כראוי את דברי חכמינו הדברים ברורים, ויש תשובה לכל הספיקות וחיבוטי הנפש בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה דכולה בה )אבות פ"ה משנה כ"ב( לומדים להקיף את כל סודות החכמה האלוקית ובכך ישנה הדרכה נכונה לדרך החיים.

 

האדם נוצר בשיקול ובדקדוק גדול, מחולק הוא לחלקים רבים מאוד, את הנשמה הגדולה שנטעו בו עירבבו בחומר, ותפקיד האדם שבאמצעות שכלו יזכך את החומר. וכשעושה תפקידו כראוי מתעלה למעלות גבוהות. מפי עליון לא תצא הרעות והטוב )איכה ג', ל"ח( - מצד בריאת השי"ת אין שום דבר שמהותו רע, אף אותם דברים הנראים שליליים יש בהם כח מיוחד אשר נזקק להם האדם לצורך עבודתו - דוקא לצורך עליתו המיוחדת חייבים היו לשתף מידה זו, ועליו להשכיל לדעת כיצד. כל אחד נולד עם תפקיד ועתיד משלו ונתנו לו הכוחות להגיע למטרה זו, אך עליו לפקח על דרכיו ולהיזהר מכל העומדים בדרכו להפריע לו למלא תפקידו, עפריות החומר הגס וההבל העולמי, וזאת ע"י חיזוק כסדר בהתבוננות בדרכיו ולשמור על נר אלוקים נשמת אדם להאירו מהחשיכה שסביבו.

 

להגיע לדרגות גבוהות צריך יסודות חזקים שעליהם יבנה בית גדול וכל אחד כפי כחו.

 

בא וראה היאך היה הקול יוצא אצל ישראל - כל אחד ואחד לפי כוחו. הזקנים היו שומעים את הקול לפי כוחן, והבחורים לפי כוחן, והנערים לפי כוחן והקטנים לפי כוחן, והיונקים כפי כוחם, והנשים לפי כוחן. ואף משה לפי כוחו שנאמר: משה ידבר והאלוקים יעננו בקול, - בקול שהיה יכול משה לסבול )תנחומא שמות ו'(.

 

מסירת התורה היתה באופן שאת הקול שהיה במעמד הר סיני שמע כל אחד כפי כחו.

 

ובתחילת הדברים מבואר שם עוד אתה שמעת קול וחיית אבל האומות שומעין ומתים לגוי אין שום כלי קיבול לתורה ולא שייך שישמע, כלל ישראל כולם בלי יוצא מהכלל שייכים לשמוע, אבל עדיין יש חילוק גדול כל אחד כפי דרגתו יש לו את כוח הקיבול שלו וקיבל בהר סיני כפי כוחו. וזה לא רק חסד לשעת מעשה כדי שיישאר בחיים, אלא שכל אחד קיבל בדיוק את מהלך החיים המתאים לו.

 

ואצל משה רבינו נראה שהי' דבר נוסף רש"י על הפסוק משה ידבר והאלוקים יעננו בקול )שמות י"ט, י"ט( וז"ל כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל וכו' והקב"ה מסייעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע יעננו על דבר הקול. וכן בתרגום שם מתעני ליה מה שקיבל משה רבינו יותר היתה תשובה מיוחדת על בקשה נוספת לס"ד, כהמשך לדברי המדרש הנ"ל שאדם מקבל כפי כוחו נוסף כאן שמעניקים לו תוספת כפי שאיפותיו ורצונותיו.

 

וכשם שהיה במתן תורה כן נמשך לדורות במסירת התורה, כל מי שרוצה לקבל יותר זוכה יותר, אך בתנאי שיכין הכלים לכך ויתענין יותר לרצות לשמוע עוד ולהעביר לאחרים.

 

מרן המשגיח זצ"ל בשני המובנים היה גדול הן בשעת הלימוד הכין כלי קיבול גדול במיוחד וזכה שרבו המיוחד מילא אותו ברוח חכמה מלא ברכת ד', וגם במסירה היה רב אומן לידע לכוון ולהתאים לכל אחד ואחד כפי כחו.

 

עברו אצלו דורות של תלמידים, ובכל דור ישנה ירידה גדולה והוא ידע להתאים עצמו לכלל בני האדם כל השנים, לעת זקנה לא נס ליחו ובעשור האחרון לחייו נכנסו מהבוקר ועד הערב ללמוד וליטול עצה, אנשים שונים זה מזה הן בגיל והן בהויתם, את כולם לימדו את הנושאים הנלמדים באותו שבוע ומסרו לכל אחד כפי כוחו, ידע לפתור לכולם את ספקותיהם כי ידע ללמוד את כוחם.

 

מהדברים הקשים ללמד את האדם - להכיר בכוחו, וז"ל הרבינו יונה הפתח הראשון הוא: שידע האדם העובד ערך עצמו ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו, וגדלותם וחשיבותם אצל הבורא יתברך )שערי העבודה א'(. הכרה בערך עצמו תגרום לו להכיר בחובתו, מציאות בן ישראל מחייבת את כולם, ויש תוספת בשבט לוי ותוספת נוספת לכהנים, וכתב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל: לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדוע להבדל לעמוד לפני ד' וכו' הרי זה נתקדש קדש קדשים וכו'.

 

כל מי שיש לו דרגה מיוחדת אם מצד יחוסו, או מצד כוחות מיוחדים שזכה בהם מחויב יותר מהאחרים, אך גם מי שאין לו מעצמו זוהי מציאות שאפשר להכנס לתוכה, וכל אחד צריך לשאוף, הדרגה של קודש קודשים, היא "בן ישיבה" שיכול כל אחד לזכות להכנס בה ולהשאר בה כל ימי חייו, רק מותנה בנשאו לבו ונדבה רוחו שידאג כל הזמן ויחפש עצות ותחבולות לנשא ולרוממם את השאיפות שלו ואת המטרה שמציב, לברר ולאמת ולרדת יותר לעומק, להכנס ליותר ויותר חיובים.

 

לא רק בלימוד לכל יחיד יש את הכוח המיוחד שלו, גם מצד הכלל ישנם שינוים, הסתלקותו היתה בעש"ק פרשת "וארא" הפרשה בה לומדים על ההבדל שבין תקופת האבות לתקופת משה: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בק-ל ש-ד-י, ושמי ד' לא נודעתי להם )שמות ו' ג'(. מביא שם הרמב"ן: וענין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות השמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם - ברעב פדה אותם ממות, ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה.

 

בתקפות האבות החדירו אמונה בהשגחתו יתברך בלי שינוי מהותי במהלך המזלות - דרכי הטבע, בתחילת שליחותו של משה עדיין לא נאמר למשה שיעשה לבני ישראל ביציאת מצרים אותות ומופתים גדולים ונפלאים, אבל שיצילם ממצרים ויעלם לארץ, ובשם ק-ל ש-ד-י יכול לבוא בלב פרעה להצילם וגם לנצח העמים וכבר הוציא שרה מביתו בנגעים גדולים, ונצח אברהם לבדו המלכים הגדולים, וכל זה בעזרת ק-ל ש- ד-י הנודע לאבות וככה יעשה לבנים )הרמב"ן שמות ג' י"ג(. היה אפשר להמשיך את יציאת מצרים וקבלת התורה מתוך אמונה פשוטה ותמימה במציאות ד' והשגחתו, ברם: חבל על דאבדין ולא משתכחין )שמו"ר ו' ד'(. ירידת הדורות קבעה מציאות חדשה.

 

 

"בשמו של י' ה' אשר בו נהיה כל ההוה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשינוי התולדות. לכן אמור לבנ"י אני ד' - ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול בו אני עושה בהם להפליא )ו', ג' ברמב"ן(. ירידת הדורות גרמה שאי אפשר להסתפק במה שהיה, בכדי לחזק האמונה אצל העם הנבחר צריכים לפרסם השגחתו ע"י נסים של שינוי הטבע, שנה שלימה של שידוד מערכות לחזק בלבם השגחתו הפרטית, וללמד חיבתם של ישראל.

 

הנהגה של נסים אינה לאורך כל הזמן, חקקו לנו אותה בתורה וצריך כל הזמן לעסוק וללמוד בהם עד להשפעה הנדרשת, ופעם אחת לא מספיק בכל יום יוסף אומץ לקנות מעלות ומידות אשר יתקרב בהם לבוראו וידבק אליו, ואם יהיה ראשיתו מצער אחריתו ישגא מאוד, אשר לא יבושו אבותיו מדרכיו ומעשיו כפי כוחו והשגת ידו )שער העבודה, א'( בסבלנות עד אין קץ לדלות יסודות באמונה, בלי שום בלבולים ללמוד פסוקי המקרא לפי הדרכת חז"ל, עד שנראה בחוש את השגחת הבורא, ומה שמנשא ומרומם את עמו ישראל.

 

ואם חלילה וחס לא יכיר מעלתו ומעלת אבותיו נקל יהיה בעיניו ללכת בדרכי הפריצים ולהגלות כאחד הנבלים, למלאות תאותו בחיקו כאשר אומר המשל: כל מי שאינו מתביש מנפשו אין לנפשו ערך בעיניו )שם(. לגודל פשטות העצה היצר עמל לבטלה בכל טצדקי שבעולם, משכנע את האדם שזה גאוה וכדומה, וחייבים להלחם בו, ע"כ האיש העובד ישתדל תמיד להשיג ערכו וערך הצדיקים והחסידים ומעלתם וחשיבותם וחיבתם לפי השי"ת ודביקותם, ויבין וישכל וידע! כי יכול להשיג מעלתם וחשיבותם כאשר יעבוד כמוהם כל ימי חייו ועיתותיו ושעותיו, כפי כוחו והשגתו! כמו שנאמר: כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. כי הבורא יתברך אינו מבקש מהאדם כי אם כפי כוחם - וגם האבות ז"ל לא עבדהו כי אם לפי כוחם והשגתם )שם(. לא מצפים מאדם להגיע לדרגות שלא לפי השגתך כל הדרישה למצות כחותיו, וזה הוא כל הסוד של האבות הקדושים וכל הגדולים אשר בארץ.

 

אורח חיים למעלה למשכיל - ר"ל כי המשכיל יודע כי אורח חיים למעלה בעולם העליון שהוא עולם הנשמות ושם החיים הקיימים וכו' למען סור משאול מטה - ר"ל למען תנצל נפשו ותסור משאול מטה והוא הגהינום המכונה שאול תחתית. ומפני זה אין לו לעובד להיות לו עסק ומחשבה כי אם בעולם העליון )שם ל"ו(.

 

אנו חיים בעוה"ז ויש למלאות כל מה שנגזר מכח מציאות זו, אך המחשבה צריכה להיות לעורר האורח חיים למעלה.

 

היצר חוזר ומשנן לנו - "אתה לא מלאך" וזה אכן נכון אבל תפקידנו להיות כמו מלאך, זה שיש לנו כח הבחירה ויכול להכשל ולטעות ולהפוך טפל לעיקר לא מוריד ממעלתנו, זוהי דוקא מעלתינו שאנו מזככים החומר ומשליטים עליו שלטון הדעת.

 

"בן ישיבה" הוא זה שעוסק ומתקדם בענין, בסלבודקה הנקודה המרכזית היתה: "שלטון הדעת" - להכיר שהאדם "חכמתו מרובה משלכם" יש בידו הכח לעלות יותר מהמלאכים משתדל תמיד ללכת בדרכי אלוקים להדבק בו ולבא מלפניו ולאהבה אותו ולעובדו בכל לבבו וכל נפשו ומאודו. ומתאמץ לעלות ממעלה למעלה, וממדרגה למדרגה - עד שתהא נפשו קשורה ודבוקה בעולם העליון וכו' ברודפו תמיד אחרי המידות הרוחניות, להיותו תמיד משרת אלוקיו ועובד אותו ויברח תמיד מן המידות הגשמיות מידות עולם השפל )שם ל"ה(. לדעת אין גבולות ותכליתה גבוהה ביותר ויוצא לפועל לפי המטרה שמציבים להן לפי מידת הזהירות מפני כשלון. כאשר פועלים בזהירות וגדרים ברורים אשר מוסכם בכל ליבו עולה בסולם וצועד בבטחון מדרגה אחר מדרגה.

 

"הנה היצר בעצמו נקרא רע כמו השאור בעצמו שאינו ראוי למאכל אדם, וכמו שצריך האדם ליתן השאור בעיסה, כן צריך האדם להנהיג היצר בקו היושר כדי להעמיד הגוף, וכדי שלא להחטיא הנפש, והכל במשפט המבואר בתורה" )שם כ"ח(. יש דבר הנקרא רע וגם הוא תפקידו לקיים העולם ובשמוש נכון בו משתבחת העבודה. כעין תפקידו של השאור שבאמצעותו ניתן להחמיץ העיסה, ולהיותה משובחת.

 

למלאכים יש רק יצר הטוב ולא יצר הרע ולכן אין להם התקדמות במצבם, האדם הצטוה לעבוד בכל לבבך - בשני יצריך: שתעבוד את בוראך במידות יצר הרע ובמידות יצר הטוב, במידת יצר הטוב - הוא עסק התורה והמצוות שהם דברים שאין הגוף נהנה בהם, אלא השכל מתאוה להם באהבתו לעבוד את בוראו. ומידת היצר הרע הם דברים שהגוף נהנה מהם ומתאוה להם, והוא מקבל על עצמו להשתמש בהם לעבודת בוראו שאם ישתמש בדבר מאכל ומשתה תהיה כוונתו להשתמש לקיום נפשו ולענג את השבתות והימים הטובים ונמצא עובד את יצרו )שם(. העניין של היצר הוא התאוה לדבר כשעושה וממלא התאוה זה משבח הדבר, כשעוסק בתורה ומצוות מתוך התאוה של היצר טוב זה מעלה את הדבר, וכשהתאוה לצורכי הגוף אם מכוון לשם מצוה נהפך המעשה למעולה בגלל התאוה.

 

מרן המשגיח רבי מאיר זצ"ל חי ונשם את לימוד הפרשיות, ללמוד שוב את המדרש להבין אותו להתאים את הדברים לשאלות שעולות אצלנו, כאשר גנרל זקן בא לייעץ לקצינים צעירים בני הדור החדש לא תהיה תועלת, כי מה שהוא למד והתנסה היה במציאות אחרת, וחכמתו כמה שתהיה גדולה לא תועיל. אבל כאשר הלימודים מהתורה אשר היא נצחית, והלומד תורה כראוי - רוכש דעת איך ללמוד מהפסוקים פתרון לכל ענין הנדרש בכל דור ודור.

 

נאה דורש ונאה מקיים - לעת זקנה ושיבה יושב על התורה והעבודה בחיות ורעננות במתיקות גדולה, לומד לעצמו שוב ושוב להגיע לחקר האמת עד קצה היכולת, ללמוד על מנת לקיים למעשה, לחדש חידושים בסוגית השליטה העצמית, ובו זמנית היה מעביר את הידיעות לתלמידים. כל אחד כפי כחו, את ההדרכה המתאימה עבורו בצורה שיתישב על הלב וגם יראה את האור שבזה.

 

הוא לא הלך לחפש תלמידים אבל רבים וטובים אשר הכירו נמשכו אל האור באו ונכנסו לגן עדן - הזה בעונג ובמתיקות הנבלעת באברים לומד ויודע התורה, מקבל חיזוק לכל המצבים, נהנה מהטוב ויודע מה עושים כשנכשלים ונופלים, לא מתיאשים אלא מתנערים מהעפר וקמים וממשיכים, יש לנו אבא שמושיט יד לצאת מכל מצב, וטמן תשובות בתוך תורתו לכל הספיקות, רק צריך לעשות לעצמו רב - לכוף עצמו לקבל מרות לפתוח אוזן לשמוע ההדרכה.

 

בסלבודקה דרך העבודה היתה לפתח ההכרה ב"נר אלוקים נשמת אדם" לגלות לכל אחד את הנר שלו, עזרו להשליט הדעת על המחשבות, לזכך הנפש לשקול במאזני החכמה כל דבר, לעמוד על המשמר.

 

הדרך בשלמות לכך להיות בן ישיבה כל הימים. אבל לפחות לנצל את השנים שנמצאים בישיבה ובמיוחד בגיל שקל להכנע לשמוע ולכוון הרצונות וההנהגות, מאידך עדיין לא מכירים ומרגישים את החשיבות והמתיקות, קשורים והדוקים למשובות הנעורים אבל כאשר פועלים בזהירות וגדרים ברורים אשר מוסכם בכל ליבו עולה בסולם וצועד בבטחון מדרגה אחר מדרגה.

 

בימי הנעורים חייבים להתרגל על אף כל הקשיים, ולכן דוקא בימים אלו כולם נמצאים בישיבה ומנסים להשתלב להיות בן ישיבה, אבל אסור להסיח את הדעת כי אם לא ימלא תפקידו, ולא יתאמץ להתגבר על הקשיים, יחמיץ את ההזדמנות וישאר אומלל לכל החיים, ואף אם אחר כך יתעורר וירצה יהיה לו קשה.

 

הרוצה להיות "בן ישיבה" מוטלת עליו עבודה גדולה של ביקורת עצמית, ולב יודע מרת נפשו והוא ורק הוא יודע את עצמו כחותיו וחולשתיו, ויסגל לעצמו גדרים לעמוד בכל המכשולים ויפתח שאיפות לגדלות כפי כחו לנצלו להגיע לגדולות, וגם אחרי שמשיג יחשוש שמא הולך ליפול ויתחזק, וכך יצעד בבטחה צעד אחר צעד עד שיזכה לשלטון מוחלט של הדעת.

 

וכשם שראינו אפשר להגיע לכך להיות בן ישיבה כל הימים, ולפחות ננצל השנים שנמצאים בישיבה, ובזה נזכה לסעייתא דשמיא מרובה.

 

שלטון הדעת

 

הריני שלא אוכל בשר ולא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שמת בו רבו כיום שמת בו גדליה בן אחיקם )נדרים יב.( כמו שביום מות גדליה נקבע לעסוק בחשבון הנפש, כך יום מות רבו נהפך ליום חשבון, ולכן מצוי שיאסור על עצמו אותו יום באכילה. יום מוכן להתבוננות האם אנו משמרים את התורת חיים שלמדנו מהרבי.

 

מרן "הסבא מסלבודקה" זצוק"ל היה אומר: "למוסר אין כל מהות מיוחדת, או צורה כל שהיא - זוהי הדרכה לדרך התורה, ללמוד מוסר הוא ללמוד מה צריך לעשות, החידוש שלו שישנה תביעה להתעמק היטב בתורת ד', להוציא להלכה ולמעשה על דיעות האדם וכל צורכי חייו" את זה ראינו בעינינו, ושמענו השכם והערב, נותר לנו הרבה ללמוד ולתרגם למעשה.

 

רבו שהכיר בגדלות התלמיד האציל עליו פי שנים מרוחו, והוא דבק במה שלמד כל ימי חייו, חתר להגיע לשיא פסגתה של סלבודקה - להנחיל למבקשי ד' מטוב דושנה ועומק חכמתה, וזכה להרים את אדרת אליהו הפיץ את האור הגדול שנחל מרבו, הבין שמהשמים הטילו עליו התפקיד, וראה בכל אדם שנכנס אצלו כסוגיא הצריכה לימוד - מה צריך אדם זה החשוב כעולם מלא, ועוד הוא יהודי חביבו של הבורא יתברך, ואז מהלך לעצמו עם הסגולות המיוחדת שלו למצוא המסילה ללבו של האדם, לחשוף אורו המיוחד, לעזור לו להגיע לחלק התורה המיוחד שלו - והוא הצליח.

 

כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו - כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו )ברכות לג.( מי שיש לו דעת ואינו משתמש בה הקב"ה אינו מרחם עליו ואף עלינו נאסר לרחם, הדעת היא המתנה הגדולה ביותר שמקבל האדם ואם אינו מנצלה התביעה גדולה. אמנם מכשולים רבים לפני האדם אבל אין זה פוטר אותו, חייב להתגבר.

 

הדעת חייבת לעבוד כל הזמן, ידיעה, הבנה, ובעשיית הדברים, עד שתרומם נפשו. הדמיון נחל שוטף והשכל יטבע אם לא נוליכנו באוניה היא רגשת הנפש וסערת הרוח )אגרת המוסר(, עם כל גדלותו של השכל הוא בסכנת טביעה, מאחר שבכח החומריות הגס לצייר לאדם את הברכה כחושך ואת המוות כאור, ובצורה כזו שנסחף ונשטף כמו בנחל סוער, חובתנו ליצור בתוך המים הזידונים שביל עבור השכל, העצה היחידה - מוסר בהתפעלות, כי צריך להלחם בדמיון בכלי זיינו להסעיר את הדעת להתלהב בענייניה.

 

אוי לדמיון אויב הרע הלזה, מידנו הוא, בכוחנו להרחיקו - בתתנו אוזן קשבת אל השכל להשכיל על דבר אמת )שם(. הבעיה שלנו שאין אנו מכירים בדמיון כאויב, חייבים להכיר בכך שהוא האויב שלנו, המחשיך עיני שכלנו ולכן יש לנהל נגדו מלחמת חורמה, כדי להשכיל על דבר אמת, ולדעת כי זה אפשרי - בכוחנו הוא.

 

הרגש הוא כלי נפלא לעבודה אבל הוא מורכב מכחות רבים, וצריך למצוא את הדרך לכוון אותו דאל"כ אפשר דוקא בעזרתו ליפול. העיד מרן הגה"צ רבי נפתלי אמשטרדם זצוק"ל בשם מרן הגרי"ס זצוק"ל שאמר: "שהיא כמו חכמת המוזיקה, דהיינו לעורר את כוחות הנפש הפנימית לצאת מהכוח אל הפועל, וידוע כי בחכמת המוזיקה והשיר נדרש לאנשים העוסקים במלאכה לעשות בידיהם תנועות משונות ואף מגונות! ואין צוחק ולועג עליהם ועל תנועתיהם, ואם ימצא איש ילעג להם נחשב בעיני כל לחסר דעה, באשר נצרך ומוכרח הוא למלאכה ההיא, ובדוגמא הזאת הוא הלימוד המוסרי בהתפעלות, לעורר את כוחות הפנימית של נפש האדם, להוציא הנלמד אל הפועל ונצרך לה התפעלות בנפש, לפעמים גם בפעולות הניגון וכדומה, בכדי להתעורר ביראה, כי זה ההבדל בין קנין התורה שהוא בשכל ובין קנית היראה שהיא בהתפעלות, ולכן עפ"י ההתבוננות הזה לא יהיה בעיני העולם לזרז התנועות והתפעלות הנדרש ללימוד המוסרי". )המאורות הגדולים(. כמו המנצח של התזמורת הגם שבכל התנועות והקפיצות שלו הוא נראה כמשתגע, אבל זו העצה היחידה לדאוג לשילוב הכלים יחד, שהגם שכל כלי הוא נפלא עד למאוד לעצמו, אבל נבצר ממנו מעצמו לכוון לנגן ביחד עם הכלי האחר, רק ע"י המנצח בתנועות שעושה מצליחים ליצור מצב שכולם ינגנו ביחד ויצא דבר נפלא, כן בכוחות הנפש של האדם כולם אהובים וכולם ברורים אך כדי לכוון שיהיה שיתוף פעולה צריך דבר שיחברם יחד וזה אך ורק ע"י לימוד מוסר בהתפעלות.

 

מרחק רב יש בין ידיעת החכמה לחיי החכמה, יכול להיות אדם החודר לעומק החכמה באופן נפלא ומושלם, ובכל אופן במהותו הוא ההפך הגמור. אמנם "החכמה תחיה בעליה" אך זה לא נעשה מעצמו, רק כשמשקיע ודואג להתחבר לחכמה שהיא תבלע בו, חרותה על לוח לבו מכוונת המעשים - אז היא תחיה בעליה. ואף כשמצליח כבר לקבוע מציאות של חיי חכמה עדיין יש לו עבודה רבה לכוון המעשים להכנסת כלה והלוית המת גם שם צריך הצנע - לספוד במידה נאה ולשמוח במידה נאה )רש"י סוכה מט:(. לכל דבר יש את המידה המדויקת למצב בו נתון, גם לזה צריך להשתמש בדעת למצוא המידה הנכונה.

 

אחד התירוצים החביבים על היצר "מה אפשר לעשות זה הטבע שלי" אמנם נכון הדבר שיש לכל אדם טבע מיוחד שלו ויש שטבעו נמשך לדברים רעים אך כמובן אין זה התר להשתמש בו לרעה, טבע זה ניתן לו להשכיל באיזה אופן להשתמש בו, וכיצד לעבוד להתגבר להשתמש בו לחפש עצות כיצד להתגבר עליו ובזה שכרו.

 

אשר עשה האלוקים עשה את האדם ישר )קהלת ז', כ"ט( יצרתו של האדם מציאות טהורה וזכה, שמו אותו במקום שרבו בו המכשולים והוא צריך להכריע בין המשיכות המנגדות אותו, שכל נפלא שקיבל הועם זוהרו וטושטשה צורתו, כאשר התמלא בנגיעות מוצף בשטף רצונות וחמדות, המשחדות ומטות אותו מדרך הישר - מסלפות עיני השכל. העבודה היא לטהר השכל להטבילו במימי הדעת, לזככו בכור החכמה להתקרב ולחזור לעיקר יצרתו להיות זך וישר פועלו.

 

כדי לדעת הדרך יש להתבונן באלו שזכו וללמוד מהם מהו המסלול "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן ק"ש היה והיו סורקין את בשר במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן א"ל כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקימנו ועכשיו שבא לידי לא אקימנו?" )ברכות סא:(. לכאורה כל יהודי זועק "שמע ישראל" בפטירתו מה שאלו התלמידים? ומה ענה להם ר"ע?

 

ר"ע מתייסר והתלמידים לא חושבים בכלל שזה הרגע האחרון, הם רואים שמענים אותו וכיון שהגיע זמן ק"ש הוא מתאמץ לקרוא, ושואלים אותו להלכה האם עד כדי כך צריך להקפיד על זמן ק"ש שאפילו בכאלו יסורים לא דוחים קצת כדי לקרוא ביותר ישוב הדעת, עונה להם ר"ע תדעו לכם: ההלכה אומרת שכאשר מגיע זמן ק"ש חייבים לעשות את רצון הבורא בכל מצב, שואלים התלמידים "עד כאן" הם לא מבינים מאיפה שואבים כאלו כוחות - הרב אינו מלאך והמציאות של "עפריות החומר הגס" שולטת גם בו האיך הצליח להגיע לכזו דרגה? הוא לא דוחה אותם כיון שהשאלה שאלה, ומאחר שהתענינו גילה להם את הסוד הגדול.

 

"כל ימי הייתי מצטער" אם בפתע נופלים לתוך נסיון כה גדול אי אפשר לעמוד בו החומר ינצח, במסרקות של ברזל אי אפשר להתרכז בק"ש, אבל אם כל החיים מתכוננים לזה, וכמו שמעיד ר"ע על עצמו שעשה הכנה כל החיים ולא סתם הכנה אלא "הצטערתי" השקיע כוחות להשתרש בזה.

 

ולא היה לו רוח הקודש שיסרקו את בשרו אבל ההכנה לא היתה לדבר מסוים אלא שיעבד עצמו להתרגל לעשות את רצון ד' בכל מצב, להגיע לשלימות ושלטון הדעת וכאשר בא לפניו קושי אפילו הקשה ביותר אך הוא גורם לביטול רצון ד', זה לא ישבש דעתו אלא בעוז יעשה רצונו יתברך. "זמן ק"ש היה" במצב כזה אצל ר"ע המסרקות של ברזל כאילו לא קיימים על זה "כל ימי הייתי מצטער" מזה עצמו ר"ע בכלל לא מתרגש, התוצאה מהעבודה היא שהחומר מזוכך, ההתרגשות שלו "מתי יבוא לידי ואקיימנה" זככתי את החומר אך מי אומר שאכן אזכה, שאתנסה ויוצא לפועל את ההשקעה והנה "בא לידי" יש לו שמחה ועונג שזכה שעמלו לא היה לריק.

 

גם בדברים שמצד ההלכה ברורה חובתם, היצר מוצא אלף ואחד תירוצים וקולות להקל ולפטור, לפעמים זה פילפול מבוסס וחזק שקשה לדחות אותו בקל, העצה היחידה להיות ערוך מראש, להכיר בעצמו נקודות החולשה ולעמול נגדם, עבודה עצמית בעקביות תביא למגר היצר וחינוך לשליטה עצמית מעל החומריות.

 

ר"ע מלמד את תלמידיו למה צריך לשאוף בכל נפשך - "אפילו נוטל את נפשך" האדם שקיבל במתנה חיים לא מחכה ח"ו שיטלו ממנו את מתנה גדולה זו, הוא רק מכיון את הדעת שלו שאם יבוא לידי נסיון שכזה למסור את נפשו יהיה מוכן ולא יאבד אז את העשתונות. ואפשר לקיים שניהם לחיות עד לרגע האחרון הניתן לכל אחד ולמסור נפש על קדושת שמו בדעה צלולה, אך לא כל אחד זוכה לכך גם מה שהכין עצמו, רק הכנה בהשתוקקות גדולה מזכה גם להגיע, ר"ע גם התכונן כראוי וגם השתוקק וזכה.

 

לתלמידים הסביר ר"ע והם הבינו: פירוש הדבר של יצאה נשמתו באחד שהשלים כל רצונותיו לקדש שם שמים, המלאכים לא מבינים: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה זו תורה וזו שכרה? ממתים ידך ד' ממתים )רש"י: מידך היה לו למות ולא מיד בשר ודם( )שם(. המלאכים לא מבינים מדוע הגיע לר"ע מיתה כזו ולא מת על מיטתו, היו צריכים לומר להם "שהוא מזומן לחיי עולם הבא )תוס' כתובות קג:( היינו בלוא דין ובלי יסורין". בשביל שיבינו מסבירים להם שביסורים האלו הרוויח את המירוק שצריך כל אחד אחר מיתה, התלמידים לא נזקקו לכך.

 

למלאכים שאין להם מלחמה עם החומר אין תפיסה במעלת זיכוך החומר, וענין מיתה של "אפילו נוטל את נפשך" לא מובן להם: היה צריכים להסביר להם מהו הרווח מהיסורין, לתלמידים הלימוד הוא עד כמה חייבים לזכך החומר, לעלות להיות קרבן תמיד בלי שום פגם, שדוקא בזה שהגיע לצלילות הדעת ביסורי מיתה הוא השכר הגדול לר"ע, ישנה הוכחה שעמד במבחן - העבודה השתלמה.

 

אין זה דוקא לצדיקים כל אחד חייב לשאוף לבוא לדרגה להיות כקרבן לד' לפתח השתוקקות לכך, ונצרך להכנה רבה - לכונה הרצויה ובכל פגם הופך הקרבן לפיגול, לולא הצטערתי כל ימי חייו לא שייך לזכות, המשתמש כראוי בדעת שקיבל מגלה מתוכו את כל מה שטמון בתוכו ויכול לפעול.

 

אצלנו ההתמודדות היא לא רק על הדרגה של "אפילו נוטל את נפשך" גם בחיי היום יום בדברים הפשוטים והרגילים הסכנה גדולה שנטעה בפירוש החובה, שלא נדע לשמוע את דבר ד' נחליף ונשמע את קול הרצון העצמי, יש להרגיל את השכל ולטהר הלב, שישלוט על הרגשות, ידע לכוון בכל דבר את מידתו הנכונה.

 

זו עבודה תמידית רבת מכשולים הסכנה אורבת בכל פינה, הוא עצמו עומד במרכז ונוטה לדברים שהורגל לאהוב. והעבודה לכוון כל דבר לטוב ולטוב אמיתי, כי גם בדברים הטובים יש לבדוק האם אכן כוונתו לטובה באמת, כגון כשמרחם על יהודי הסובל עליו לבדוק האם באמת מרחם עליו. ומרגיש בצער הזולת, או רק שלא טוב לו שרואה סבל ואז א"כ הוא מרחם על עצמו בעל תאוה למנוחה ושלוה.

 

יש לקיים מערכת שלמה בלב שתשלוט על הרגשות, לפתח אוזן שומעת דבר ד', לחפש באמת ובתמים מה נדרש בכל זמן לקיום רצון ד'.

 

את התגשמות הדבר הזה ראינו איך יושב אדם בתוך ים סוער וכל כולו ישוב הדעת, ולא כי בורח מהמציאות אלא בשילוב גמור, בתוך הסערה הגדולה אי של רוגע שליטה, ואצילות, תמיד רגוע ושלוה נסוכה על פניו, יודע מה יעודו ומטרת חייו, אוזן רגישה לקלוע תמיד כחוט השערה לרצון ד'. לא רק לעצמו, הפקיר עצמו להשפיע אהבה לכל הסביבה לעזור להם למצוא הדרכה להם.

 

"כל ימי הצטערתי" מאז היותו לאיש ועד זקנה ושיבה, העביר את שכלו בכור ההיתוך של שלטון הדעת, עבודה קבועה להשליט השכל על הרגש לדעת להשתמש במתנות הבורא. גדלות האדם שבכוח שכלו לדחות כל הדאגות והטרדות - מציאות שאפשר להשיג.

 

כיוון מחשבתו והעלה עליה עול המכוון תלמי הדעת להשליט רצון הבורא על רצונו העצמי זוכך עצמו לחיי נצח, מיד נדחו כל החשבונות הרבים, בשיעבוד כל החושים לדלות ולכוון המידה הנכונה לעצמו ולמבקשי הדעת.

 

ביום השנה חובתנו להתעמק ולהוציא להלכה ולמעשה, לטכס עצות לשמר את אשר למדנו, ולהמשיך ולהתעמק בחיפוש עצות ללמוד שוב ושוב, ולהאמין בכחות הטמונים בנו, אשר כל אחד מאתנו מבניו חביביו של הבורא ועליו למצוא המסילה הנכונה, וכשעושים המוטל זוכים להרבה סיעתא דשמיא ומגיעים לשלטון הדעת.

 

)מתוך קונטרס "לתקופת השנה" שיצא לאור לכבוד שמחת הנישואין במשפחות כהן- וינר(.

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד