מורשה להנחיל

אחת מאבני הבנין היסודיות של היהדות הוא מתכונת העברת מורשת היהדות מדור לדור. יהודים ידעו בכל הזמנים כי אחת המצוות המרכזיות ביהדות היא הנחלת עקרונות התורה מאבות לבנים, כדי שבבוא היום גם הם ינחילוה לבניהם אחריהם, כך עד סוף כל הדורות.

חיוב זה מופיע בתורה בפסוקים רבים. על ענין זה נאמר (דברים ד, ט): #השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך... והודעתם לבניך ולבני בניך". #שוב נאמר בתורה (שם ו, ו): #"ושננתם לבניך", "ולמדתם אותם את בניכם" #(שם, יא, יט), והבטחה גדולה הובטחנו בנידון זה (שם לא, כא): #וענתה השירה הזאת לפניו... כי לא תישכח מפי זרעו", #ורש"י מפרש: #"הרי זו הבטחה לישראל, שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי". #כך גם מבטיח נביא אמת (ישעיהו נט, כא): #"ואני זאת בריתי אותם... רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך, ומפי זרע זרעך... מעתה ועד עולם".

משמו של הרה"ק ר' ישכר דב מבעלזא זצ"ל נמסר שאמר כי לפיכך מוני המצוות אינם מונים את מצוות לימוד התורה כמצוה בפני עצמה, והם רק כוללים אותה בתוך המצוה: #ולמדתם אותם את בניכם", #ללמדנו, כי אין אדם מקיים מצוות תלמוד תורה בשלימותה, אלא אם כן הוא מלמד את התורה גם לבנים.

בחומר ובלבנים

ואכן יהודים בכל הדורות שמרו מכל משמר על מילוי חובה תורנית ראשונית במעלה זו. בכל המצבים הם הקפידו על העברת התורה והמסורה לצאצאיהם, ויש שהיו נכונים להקריב הרבה בשביל כך, ואף למסור נפשם, פשוטו כמשמעו, למען מילוי צו מקודש זה.

כבר נתפרסם ברבים המעשה שסופר אודות הגאון הרידב"ז מסלוצק זצ"ל, שלעת זקנתו, בהיותו בצפת, כשהגיע יום היארצייט של אמו המנוחה, אירע שהיה זה ביום חורף קשה במיוחד. השלג שנערם על הארץ קפא, והיתה קיימת סכנה של החלקה להולכים בחוצות. לפיכך חכך הרידב"ז בדעתו אם לילך לבית הכנסת לאמירת "קדיש" על אמו, בהסתפקו שמא יש בדבר חשש פיקוח נפש, הן מצד מזג האויר שהיה קשה במיוחד לאדם בגילו, והן מצד סכנת ההחלקה. שקל הרידב"ז את הענין והחליט על אף הכל לצאת מביתו לאמירת ה"קדיש", אולם באמצע אמירת ה"קדיש" פרץ הרידב"ז בבכי עז, שקשה היה להרגיעו. תמהו הנוכחים לפשר התפרצות זו. מה לו לאדם ישיש להתייפח בבכי על אמו, שלבטח כבר עשרות שנים עברו מאז הסתלקותה לבית עולמה?

השיב להם הרידב"ז כי באותה שעה צף בזכרונו מעשה שאירע עימו בילדותו והוא שגרם לו לבכות.

מעשה שהיה כך היה. בהיותו רך בשנים הוא כבר נודע בכשרונותיו המחוננים, ולכן מסרוהו הוריו למלמד מומחה שהיה בעיירתם. אבי הרידב"ז היה אדם "פשוט", שהתפרנס ביגיע כפיו מבנין תנורי חורף. והנה פרצה מלחמה באיזור והאב נותר מובטל. מחד - מפאת הדחק אנשים נמנעו מלבנות ומלשפץ את תנוריהם, ולא עוד אלא שאילו הגיעו הזמנות כאלו, לא ניתן היה לבצען בשל חוסר לבנים שרופות לבניה. בבית שרר דוחק נורא והגיעו מים עד נפש. אוכל לפי הטף לא היה, ולמרות הכל הילד המשיך בתלמודו אצל המלמד.

אלא שביום ששי אחד הודיע המלמד, שאם עד היום ראשון לא ישולמו לו חוב שכר הלימוד, הילד לא יוכל להמשיך ללמוד, באשר גם בבית המלמד כבר כלו כל הקיצין.

סיפר הרידב"ז כי את מצב הרוח ששרר בבית באותה שבת לא ניתן לתאר במלים. לעובדה שלא היה להם מה לאכול, כבר התרגלו, והיא לא העכירה את מצב רוחם. אולם למחשבה שביום ראשון הילד לא יוכל ללמוד, לזאת ההורים לא יכלו להסכין, ולא מצאו מרגוע לנפשם.

והנה במוצאי שבת הודיע ה"גביר" שבעיירה שכיון שהוא עומד להשיא בקרוב את בתו, ודירתם כמעט כבר מוכנה אלא שחסר בה התנור, והשנה ההיא היתה קרה במיוחד, לפיכך הוא מוכן לשלם סכום כפול ומכופל למי שישיג עבורו חומרי בניה ויבנה לו את התנור הנדרש. כששב אבי לביתו, סיפר הרידב"ז, הוא הסתודד עם אמי המנוחה שעה קלה, ואז פנה האב לבית הגביר והציע את עצמו לבנין התנור. ואכן הגביר נתן לו מיד מקדמה על חשבון בנין התנור המיועד, והאב חזר לביתו שמח וטוב לב, לא לפני שסר לבית המלמד, פרע לו את כל חובו, ועוד הוסיף לו סכום מסויים על חשבון העתיד. על איזה יסוד הבטיח האב להשיג לבנים ולבנות את התנור לא היה ידוע, מה שברור היה שהשמחה שבה לשרור במעונם, מאחר שהובטח שלמחרת יוכל הילד להמשיך בתלמודו, כך הוא עלה על יצועו רגוע ושליו.

והנה באמצע הלילה התעורר הילד לשמוע הלמות פטישים, התברר שהאב ועימו עוד פו עלים הרסו את התנור שבביתם, כדי לבנות מלבנים אלו את התנור שבבית בת הגביר. זו היתה העצה שנתנה אמו לאביו באותו מוצאי שבת. היא העדיפה שבבית ישרור קור מקפיא שהגיע אז ל­30 מעלות מתחת לאפס, ובלבד שיתאפשר לילד ללמוד.

כשנזכרתי במעשה זה פרצתי בבכי, אמר הרידב"ז, לאמי היתה מסירות נפש כה גדולה עבורי, ואני עוד הססתי אם למלא את חובתי כלפיה באמירת "קדיש"... כך התייחסו בעבר בחרדת קודש לחינוך הבנים.

 

האבות למען הבנים

רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל (בספרו "חורב" עמוד 393) כותב כי לפי השקפת היהדות ילד אינו נולד במשפחה למען הוריו, אלא אדרבה, ההורים נוצרו למען בניהם. מן השמים הפקידו את האב והאם בעמדת ההורות כדי שיעניקו ויחנכו את ילדיהם, ועליהם לעשות הכל על מנת למלא חובה זו בשלימות.

כמובן שבנים מצווים לכבד את הוריהם ולירא מהם, ואוי לו לבן שיהיה בתחושה שהוריו נוצרו למענו. גישה זו לבטח תפתח בבן רגשות אנוכיים, ועלולה לעודדו לנצל את הוריו בכל אשר תשיג ידו.

השלכות גישה זו עלולות להיות הרסניות. אנוכיות אינה יודעת גבולות, ומי שלמד לראות את עצמו במרכז ההוויה, באשר הכל חייבים לו ומכרכרים סביבו, לבטח לא ייעצר בחוג המשפחה, רגשותיו האנוכיים ינחו אותו בכל צעדיו בחיים לנצל את הזולת ככל האפשר, ולחוש שהכל מגיע לו. הוא יבין וישתדל ליישם למעשה את ההכרה ש"בשבילי נברא העולם", לא כעיקרון המחייב אותו, אלא בעיקרון המחייב את כל באי העולם, והמזכה אותו לפעול כאוות נפשו, שהרי הכל באו לעולם למענו.

אולם כל זאת כאשר דנים מזוית ראייתו של הבן, שחלילה לו לפתח רגשות אנוכיים פסולים. אולם באותה מידה גם לאב אסור לחשוב כאילו בנו נוצר למענו. חוץ ממה שחשיבה כזו אף היא תוצאה של גישה אנוכית שלילית, היא גם שגויה מבחינת תפיסת היהדות, הרואה את האב כמופקד על בנו, ולא כבעליו.

חובת ההורים לחנך את ילדיהם, היא רחבה ומחייבת הרבה מעבר למחוייבותם לזון את ילדיהם, להלבישם ולדאוג לשאר מחסוריהם, החינוך הוא לא רק צורה של הטבה למי שבכוחות עצמו אינו מסתדר, אלא חובה תורנית הנגזרת מההוראה להעביר את מורשת התורה מהאבות לבנים, בבחינת מה שנאמר על התורה שהיא #"מורשה קהילת יעקב".

מסופר כי האדמו"ר מהרי"ד מבעלז נשאל פעם מדוע אנשי כנסת הגדולה לא תיקנו בתפילותינו בקשה מיוחדת להיפקד בבנים. השיב האדמו"ר כי מסתבר שבקשה זו כלולה בנאמר בתפילת "מודים": #"לדור ודור נודה לך ונספר תהלתך" #מכלל הדברים משתמע שאיננו מסתפקים בבקשתינו שאנו נודה לקב"ה ונספר תהילותיו, אלא שגם נזכה לבנים ולדורות שימשיכו במשימה זו. ומכאן גם נשמע שאנו מחוייבים לפעול ולעשות הכל כדי שאכן גם צאצאינו יתמידו בהעברת המורשה המקודשת של היהדות.

 

מנעו בניכם מן ההגיון

כיון שהמשימה המרכזית המוטלת על כתפי הורים היא לחנך את ילדיהם, ולעשות הכל כדי שהם ימשיכו את שלשלת הדורות אחריהם, נאמרו כמה כללי יסוד ביחס להתנהגות ההורים.

בהקשר לכך כתב בעל "בינה לעתים" רעיון מפתיע. הרבה גישות ופרשנויות נאמרו בדברי רבותינו אודות הטעם לקריאת שם המסכת העוסקת בענייני המוסר והמידות בשם "אבות", וקצרה היריעה לפורטם, כי רבים הם, אולם ל"בינה לעתים" (דרוש ב לפרקים) יש בענין זה גישה מקורית, וזה לשונו:

להיות זו המסכתא כולה, מלאה לה תוכחות מוסרים ראויים ונאותים להדרכת יראתו יתברך, לפיכך נקראת מסכת "אבות", כלומר היא מסכתא של האבות, מתייחסת ושייכת לכל אב שיש לו בנים, שעל האבות, יותר מזולתם, מוטל להיותה שגורה בפיהם, להזכיר ולהזהיר כל התוכחות האלו לבניהם בכל עת ובכל שעה ובכל רגע.

אף הוא מוסיף בענין זה גישה עקרונית בסיסית, האמורה להנחות הורים כמחנכי בניהם:

ומהיקרים שבמוסרים, אשר חייב האדם להדריך את בניו, הוא מה שציוה ר' אליעזר לתלמידיו (ברכות כח, ב): "מנעו בניכם מן ההגיון", שהפירוש המחוור בזה הוא להקנות להם המידה המעולה של השתיקה...

מסתבר שהוא מבאר את הביטוי "הגיון", מלשון "הגה" ושיח, וכוונת רבי אליעזר הגדול היתה להורות שיש לחנך את הבנים למעט בדיבורים ובשיחתם, באשר כל המרבה דברים מביא חטא.

בנושא זה אמר רבי שמעון בן גמליאל (אבות א, יז): #"לא המדרש עיקר אלא המעשה", #מסביר ה"בינה לעתים", שגם מי שבתוקף מעמדו חייב לדבר ולהטיף לאחרים, כדי להנחותם ולהנהיגם בדרכי יושר לעבודת הבורא, עליו לדעת שלא דיבוריו העיקר, אלא מעשיו, כדבריו:

כי העיקר מה שיעשה רושם גדול לחקות בלב האנשים האהבה והיראה, אינו המדרש שדורש להם הרב, אלא המעשה הטוב אשר הוא עושה, כי ממנו יראו וכן יעשו, וישתדלו להידמות אליו, באשר הוא עושה.

והרי זה קו מנחה עקרוני בדרכי החיזוק של אבות לבנים.

תקנת רבי יהושע בן גמלא

אמנם כבר בימי חכמינו ז"ל חלק הגון מהאחריות לחינוך ולהוראת התורה לדור העתיד הוטל על כתפי המלמדים, שהם המסייעים לצד האבות בהעברת מורשת התורה לדורות הבאים.

נאמר בגמרא (בבא בתרא כא, א) כי בדורות מסויימים, חלה התרופפות רוחנית מסויימת בעם ובעקבותיה התעורר חשש, שמא תיפגם רציפות מסירת התורה מאבות לבנים, ועל כן העמידה אז ההשגחה העליונה לעם ישראל את רבי יהושע בן גמלא שפעל לבל תשתכח תורה מישראל. עליו נאמר (שם):

ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, שבתחילה מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות... בכל פלך ופלך.

החרדה ותחושת האחריות למחוייבות למסירה נאמנה של התורה לדורות, הנחתה את ר' יהושע בן גמלא לייסד בתי אולפנא, שבהם ילמדו צעירי ישראל תורה ובהם ירכשו את עקרונות היסוד של היהדות.

בימים ההם היה זה חידוש מקורי. אצל אומות העולם שלטה ורווחה באותה שעה הבערות, וההשכלה היתה רק נחלת יחידים, והנה בעם ישראל הותקנה תקנה שאפילו מי שבכוחות עצמו לא יוכל לקנות תורה, יימצא מי שיקנה לו אותה בצורה מסודרת.

הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל ("פחד יצחק" לשבועות עמוד רלט) מעיר בהקשר לכך, שאמנם רבים רואים בתקנת ייסוד ה"חדרים" ציון לשבח לעם ישראל שהקדים את העולם ה"תרבותי" באלפי שנה, בקובעו "חוק חינוך חובה", בה בעת ששאר האומות אפילו לא העלו זאת על דעתם.

אולם זה אינו אלא צד אחד של המטבע. לאידך גיסא, עצם הצורך לייסד בתי אולפנא מעיד שחלה אז התרופפות וחולשה ביכולת החינוך של האבות. אלמלא חולשה זו, יכול היה להמשיך במצב הטבעי, שבו האבות היו מחנכים ומנחילים את התורה לבניהם. אמנם ביחס לאומות העולם היה זה חידוש מהפכני, אולם מבחינתנו, היה בזה כעין מציאת תחליף למצב הטבעי, שעדיף היה אילו יכול היה להישאר בתוקפו.

הוא היה אומר משל למה הדבר דומה? לתינוקות הנולדים במשקל נמוך, שכדי שיתפתחו בצורה טובה מכניסים אותם לתקופה מסויימת לאינקובטור. אמנם מכשיר זה מסייע להתפתחותם ואף מציל את חייהם, אולם הוא רק תחליף לתהליך הטבעי האמור לעבור על תינוקות עד לידתם, ועדיף בלעדיו. באותה מידה היה עדיף אילו יכלו האבות בעצמם ללמד ולחנך את צאצאיהם, כדי שבצורה זו יישמר רצף מסירת התורה.

התלמידים קרויים "בנים"

בין כך ובין כך נמצאנו למדים שקיים היקש ומכנה משותף בין הורים ומלמדים, באשר חובתם המרכזית של ההורים היא ללמד ולחנך את בניהם, והמלמדים הינם כעין ממלאי מקום ההורים במשימות החינוך.

הן הן הדברים ששנינו ב"ספרי" (והובאו ברש"י דברים ו, ז):

"ושננתם לבניך" - אלו התלמידים, מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים "בנים", שנאמר (דברים יד, א): "בנים אתם לה' אלוקיכם", ואומר (מלכים­ב ב, ג): "בני הנביאים אשר בית אל", וכן בחזקיה שלימד תורה לכל ישראל וקראם "בנים", שנאמר (דברי הימים­ב כט, יא): "בני עתה אל תשלו", וכשם שהתלמידים קרויים בנים, כך הרב קרוי אב, שנאמר (מלכים­ב ב, יב): "אבי, אבי, רכב ישראל"...

התפיסה המשווה בין הורים למלמדים ומכנה גם את המלמדים בתואר "אבות", יסודה בהכרת חשיבות הוראת התורה. אילו היה המדובר בהוראת מדעים או בהקניית ידע בתחום אחר כלשהו, המלמדים לא היו אלא עובדי הוראה במובן המקצועי ותו לא, אולם כשהמדובר בלימוד תורה, התמונה שונה לחלוטין.

תפיסת היהדות היא שהקניית תורה לאדם כמוה כהענקת חיים לו, ומתוך כך כשם שהורים המזכים את ילדיהם בחיים פיסיים הם אבותיהם, כך גם המלמדים המקנים לתלמידיהם חיים רוחניים, קרויים "אבות". זהו עומק המושג האמור אצל אברהם אבינו (בראשית יב, ה): #"את הנפש אשר עשו בחרן" #חז"ל ביארו שנפשות אלו היו הגרים שאברהם ושרה גיירום והכניסום תחת כנפי השכינה. בכך גילו חז"ל את דעתם שתוספת דעת תורה לאדם מגבירה באדם את האדם שבו, ועל כן כמוה כלידה מחודשת. על בסיס זה אמרו חז"ל (סנהדרין יט, ב): #"אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן, כל המלמד בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

ולא עוד אלא שלפי השקפת חז"ל מעלה יתירה נאמרה ברב העדיפה על זו של האב. הן כה שנינו במשנה ביחס למצוות השבת אבידה (בבא מציעא לג, א) #"אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא". #החיים הפיסיים הרי עשויים להתמשך לכל היותר על פני כמה עשרות שנים, ואילו חיי העולם הבא הם חיי נצח, ואין כל תימה שחיבה יתירה נודעת למי שפועל להקנייתם, יותר ממי שמקנה לאדם את החיים הביולוגיים. הרי כל מטרת בואנו לפרוזדור העולם הזה היא קנין חלקנו בעולם הבא, שהוא הטרקלין, ועל משקל זה פשיטא שהמביא את האדם לחיי העולם הבא עדיף על פני מי שהביאו רק לעולם הזה החולף.

מלא אהבה

אולם על רקע ההשוואה בין הרב לאב מתבקש שגם מערכת היחסים שבין הרב והתלמיד תהיה זהה לזו שבין האב לבנו. כאותה אהבה שאב רוחש לבנו, הרב צריך לרחוש כלפי תלמידו.

כך כתב בעל ה"עקידה" (ויקרא כו, ג):

דבר קדוש ומחוייב למלמד השלם, להיישיר תלמידיו לדרך היותר טובה. אמנם שלימות המלמד היא בב' דברים: א. שתימצא בו חכמה ויושר סברא ובהנהגת תלמידיו. וב. שיאהב התלמיד. ולכן מאושר מי שלו אב, זקן בחכמה ואוהבו.

אפילו כאשר לפי שיקול הדעת של הרב יש להעניש את התלמיד, גם אז היחס צריך להיות ביחס האב המעניש את בנו, שגם אז רגשי החמלה והאהבה כלפיו הינם בעינם.

בעל "מנורת המאור" כותב בענין זה (נר ג, כלל ב, חלק ב, פרק ב):

מי שהוא מלמד תלמידים, גדולים או קטנים, לא יכוף אותם תמיד בשוטים ובייסורין של דברים קשים, אלא פעמים יכוף ופעמים יגזום ופעמים יפייס, כפי טבע התלמידים וכפי השעה, ועם כל זה לא לעולם יטיל פחדו עליהם, כפי שהיו רבותינו נוהגים... וגרסינן במסכת סוטה (מז, א) "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"...

והרבי מסלונים זצ"ל היה משנן את מאמר צדיקים קמאי על הפסוק (ויקרא, ו, טז­יז) #"ויקצוף (משה...) מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש" #שראשי התיבות של "#מ#דוע #ל#א #א#כלתם #א#ת #ה#חטאת #ב#מקום #ה#קודש", הוא #מלא אהבה"#, ללמדנו שגם כאשר קוצפים ורוגזים, במקום שבו יש לקצוף, קצף זה צריך לנבוע מלב מלא אהבה, באשר רק אז התוכחה תחדור ללבבות.

בתחום זה נודעו גם בדורות האחרונים דוגמאות שצריכות להיות למופת. המשגיח בישיבת מיר, הגאון ר' ירוחם ליבוביץ זצ"ל, התבטא כי בישיבתו יש לו חמש מאות בנים יחידים, ויודעי דבר העידו כי אכן כזה היה יחסו כלפיהם, ועד כדי כך הוא התמסר אליהם.

על הסבא מסלבודקה סופר כי לעת זקנתו הוא סבל ממיחושים ברגליו, ולאחד ממקורביו הצביע גם על הגורמים לכך, בצטטו את הפסוק (תהלים קט, כד) #"ברכי כשלו מצום",# משום שהיה צם ומתענה תעניות להצלחה בתורה של תלמידיו.

ניתן לסכם דברים אלו בציטוט מדברי המדרש (בראשית רבה מב, ג):

אמר ישעיה (ח, יז): "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב", אין לך שעה קשה כאותה שעה, שנאמר (דברים לא, יח): "ואנכי הסתר אסתיר פני בעת ההיא", ומאותה שעה "קויתי לו", שנאמר: ""כי לא תישכח מפי זרעו. ומה הועיל לו? (ישעיה שם, יח): "הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה', לאותות ולמופתים, וכי ילדיו היו, והלוא תלמידיו היו? אלא מלמד שהיו חביבים עליו כבניו.

הורונו חז"ל שתלמידים צריכים להיות חביבים על הרב, כאילו היו בניו, ולמדנו כמו כן שזוהי תקוותנו היחידה בעידן הקשה של "הסתר פנים".

ירהבו הנער הזקן

ומה יעשו בני דור שנותק ביודעין או שלא ביודעין, ממורשת האבות? כלום בטלו סיכוייהם ואבדה תקוותם ח"ו?

מסתבר שיהודים אף פעם אינם אבודים, וגם לאלו שחסרו את ההתקשרות לדורות מוסרי התורה, יש סיכוי להתקשר מחדש לקב"ה ולתורה.

אימרה נפלאה נמסרת בענין זה זה משמו של ה"כתב סופר", והיא מוסבת על מה ששנינו בגמרא (חגיגה יד, א):

שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה (ישעיה ג, ו): "ירהבו הנער בזקן".

והתמיהה רבה היעלה על הדעת להתבטא על נביא האמת, כאילו לא נתקררה דעתו בשמונה עשרה קללות, עד שהוסיף עליהן עוד אחת שבה הוא כביכול "נרגע"? כל דברי חז"ל בזה כאומרים: דרשני!

נמסר משמו של ה"כתב סופר" שהמתיק אימרה זו בצורה ייחודית. הוא היה אומר שישעיהו בחזונו ראה את העתיד לקרות עם ישראל ומצא שקללה תרדוף קללה בכל התחומים. וכראות הנביא מחזה נורא זה לא נקררה דעתו. נביא האמת והצדק הודאג עד עומק נשמתו, אם אכן זוהי תמונת המצב העתיד, מה יעלה בסופו של העם ומאין יבוא עזרו?

עד שניתנה בפיו הנבואה #ש"ירהבו הנער בזקן", #כלומר שאפילו אם יהיו דורות שלא יעניקו לבניהם את החינוך הנאות, ועקב כך תרד הרמה הרוחנית של העם פלאים, הם ילקו בי"ח קללות, מכל מקום זה אינו סוף פסוק. עוד יבוא דור שיבעט בדור הזקנים שיבקשו לעקור את ילדיהם מן התורה, והוא ישוב אל דור האבות הראשונים. הדור האחרון יעז ברוחו לדלג על האבות ואולי גם על הסבים שביקשו להינתק משלשלת ממשיכי המורשה, וישוב בכמיהה לצור מחצבתו. בחזון זה נתקררה דעתו של הנביא.

ומי יתן וחזות זו תתגשם לעינינו במהרה.