מי שיגע בתורה יש לו לב אחר, מוח אחר ונשמה אחרת

להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצונך -  מתוך שיחה שנאמרה בישיבת "בית דוד" חנוכה תשס"ד

 

במדרש רבה במדבר פרשה ט"ו על הפסוק "בהעלותך את הנרות", נאמר: "מה כתיב למעלה מן הענין שנא' )במדבר ז( ויהי ביום כלות משה ויקריבו נשיאי ישראל. ואחר כך דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות. זה שאמר הכתוב )תהלים לד( יראו את ד' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. את מוצא למעלה י"א שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי ומי היה נשיאו של לוי זה אהרן שנאמר )במדבר יז( ואת שם אהרן תכתב על מטה לוי ואהרן לא הקריב עם הנשיאים והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקדוש ברוך הוא מקבל שבטו של לוי. אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לו לאהרן אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן. לכך נאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות. הקרבנות, כל זמן שבהמ"ק קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם" ע"כ לשון המדרש.

 

מבואר מדברי המדרש, וכן מובא בראשונים, שנרות חנוכה הם בבחינת נרות המקדש, והם מאירים לעולם. וא"כ, כשבאים לדבר על חנוכה, צריכים לדעת שהדלקת הנרות בחנוכה, זה לא רק זכר לנס, אלא, שמצות הדלקת נרות חנוכה היא מצוה גדולה עד מאוד, קודש קדשים, ולא לחינם אומרת הגמ' במסכת שבת )כ"ג ע"ב( "אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים".

 

 

בתפילת "על הניסים" אנו אומרים: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". ובפשטות היה נראה ששתי גזירות רצתה מלכות יון הרשעה לגזור על עם ישראל. א. להשכיחם את התורה. ב. להעביר את העם מחוקי התורה, כשחוקים הכוונה היא לאותן המצוות שאין להן טעם שכלי, אלא הן גזירת עליון.

 

אמנם, לאחר העיון בדברים נראה לי בביאור הדבר שבאמת יש כאן רק דבר אחד, והוא "להשכיחם תורתך", אלא שאם חלילה הם היו מצליחים בזה, ממילא, כפועל יוצא, הם היו מצליחים גם "להעבירם מחוקי רצונך".

 

והביאור בזה: כי לחוקי התורה אין שום הבנה בשכל אנושי, ורק אם אדם יגע בתורה, ע"י יגיעת התורה הוא מקבל רגש עליון, ועל ידי רגש זה הוא יכול להגיע להבנה גם בחוקי התורה. ואף שבאמת אין בהם טעם שכלי, מ"מ מי שיש לו את הרגש של התורה, יכול להרגיש בלבו ולהבין שזו האמת ואין בלתה. אמנם, אם לא יגעים ועמלים בתורה, אין שום אפשרות להבין את חוקי התורה, והדבר נהיה כ"כ רחוק, עד שזה לא נדבק ללב כלל. וא"כ ע"י שרצו "להשכיחם תורתך" ממילא היו באים גם "להעבירם מחוקי רצונך".

 

וראיה לזה ניתן להביא מדברי הב"י שכתב שאסור לומר לעמי הארץ את הטעם של הגזירות, כיון שהם לא יבינו אותם בשכלם, ויחשבו שלא יכול להיות דבר כזה, ויבואו בדלות שכלם לבטל את הגזירה. ולכאורה צריך להבין מה הכוונה שהם לא יבינו את הגזירה, הרי לא מדברים כאן על שוטים ורשעים, אלא על עמי ארצות שמוכנים לקבל את הגזירה ולקיימה, אלא שחסר להם בידיעת התורה. ואם יש לגזירה טעם, מדוע אי אפשר להסביר להם את הטעם. ובביאור הדבר נראה שבאמת רק מי שעמל ויגע בתורה, מסוגל להבין את גזירות חכמים ולהכיר באמיתותן. ומי שלא יגע בתורה, שהוא בבחינת עם הארץ, לא מסוגל להבין את טעם הגזירות, אפילו אם יסבירו לו באר היטב את הטעם, כיון שההבנה שלו בחכמת התורה היא מוגבלת ואם הוא לא יבין, ממילא יבוא לזלזל בגזירה, וא"כ טוב יותר שלא לומר לו את הטעם של הגזירה. ומזה ניתן ללמוד את היסוד שאמרנו לעיל, שבלי תורה שכל האדם מוגבל, וכמו שהוא לא מסוגל להבין את טעמי הגזירות, בודאי ובודאי שהוא לא יהיה מסוגל להבין את חוקי התורה כלל, עד שהוא מרגיש שהדברים זרים ללבו ח"ו.

 

את היסוד הזה חייבים לדעת ולשנן, כי בלי יגיעת התורה חסר ליהודי את הלב ואת הנשמה.

 

ואף שבאמת ע"י החזקת התורה ניתן להשלים את החסרון, כמו שכתב הנצי"ב ברינה של תורה על שיר השירים, )פרק ג' פס' א'( עה"פ "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי" וז"ל: "חיבר שלמה המלך שיר מאיזה יחיד אדם גדול שלא היה גדולתו בתורה כ"כ, אלא עוסק בגמ"ח ובצרכי הרבים ואוהב חכמי תורה ודבק בהם ומכיר מעלתם, עד שזכה בשביל זה לרוח הקודש, כעין דאיתא בימי חז"ל בתודוס איש רומי שאמרו בפ' מקום שנהגו דהיה מטיל מלאי לכיס של ת"ח, וכדאר"י כי בצל החכמה בצל הכסף, המטיל מלאי לכיס של ת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה. ומשו"ה זכה גם בחייו לדרוש ברבים, כדתניא את זו דרש תודוס איש רומי כו' וכמו שביארנו בזה בספר במדבר כ"א י"ח, כך היה בימי שלמה או איזה דורות לפניו, איש כזה שזכה לרוה"ק ואמר שיר ברוה"ק בגדולת התורה שמשיגים באמצעותה אהבת ד'", ע"כ.

 

עכ"פ רואים ש"מחזיק תורה" שזוכה בעולם הבא ללמוד תורה, אין הכוונה למי שהוא רק נותן כסף להחזקת תלמידי חכמים ]שגם זו מעלה גדולה בפני עצמה[, אלא הכוונה היא לאחד שמתדבק בתלמידי חכמים, משמש אותם, ומבקש את קירבתם ועצתם. ובודאי שאחד כזה, בכל רגע ורגע שהוא פנוי מעסקיו, הוא לומד תורה, כיון שהוא מכיר ויודע את החשיבות של לימוד התורה. ובכה"ג, גם בשעה שהוא נאלץ להתעסק במשאו ומתנו, הוא נחשב כאנוס על הלימוד, ואת האונס הזה הוא יכול להשלים ע"י החזקת תורה. וזו הדרגה של החזקת התורה האמיתית שעליה נאמר שלעתיד לבוא הוא יזכה לישב בישיבה של מעלה.

 

וצריך לדעת בבירור שמי שיגע בתורה, יש לו לב אחר, מוח אחר ונשמה אחרת.

 

 

מבואר בראשונים, והרלב"ג מדבר על זה בכמה מקומות, שכמו שאסור לעבור על דברי תורה אלא בהוראת שעה, כמו אליהו הנביא בהר הכרמל, כך אין השי"ת עושה נס מחוץ לדרך הטבע אלא בהוראת שעה. והטעם לזה הוא מפני שרצונו יתברך הוא שכל דרכי העולם והבחירה וקיום התורה יהיה הכל בדרכי הטבע שעליהם ברא השי"ת את העולם, ולכן נס מחוץ לדרך הטבע הוא רק בהוראת שעה מיוחדת.

 

ולפי"ז עולה מאליה השאלה הידועה, שכיון שטומאה הותרה בציבור, או לפי מ"ד אחר טומאה דחויה בציבור )עי' בגמ' פסחים דף פ' ע"א(, מדוע הוצרכו לנס של חנוכה, ששמן של יום אחד יספיק לשמונה ימים, שהוא נס שמחוץ לדרך הטבע, הרי יכלו להשתמש בשמן טמא.

 

וכבר הזכרתי כמה פעמים בשם הרבי מקוצק זצוק"ל שתירץ על זה תירוץ יסודי, שבשביל חינוך לא מספיק טומאה שהותרה, אלא צריך טהרה גמורה. והביאור בזה הוא; שאפילו אם טומאה הותרה בציבור, מ"מ אם יש טהורים צריך להעדיף את הטהורים, כיון שהדין של הותרה לא הופך את הטמא לטהור.

 

וראיה לזה ניתן להביא מהגמ' בב"מ דף פ"ה ע"ב: "כי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא אמר ליה ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי קא מינצית, ח"ו אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי. אמר ליה ר' חייא לר' חנינא בהדי דידי קא מינצית דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל. מאי עבידנא אזלינא ושדינא כיתנא וגדילנא נישבי וציידנא טבי ומאכילנא בשרייהו ליתמי ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל היינו דאמר רבי כמה גדולים מעשי חייא" ע"כ. ומבאר הגאון, שהטעם של ר' חייא היה, שכדי לקיים את התורה שלא תשתכח מעם ישראל, צריך שהכל יהיה בטהרה גמורה, בלי שום היתרים. וצריך לדעת שכשאדם מחנך את עצמו, ובפרט הצעירים שהם בתחילת גידולם, כמו אילן צעיר שכל דבר משנה את גידולו בשורשו, אז צריך שיהיה הכל בטהרה גמורה, לא בהתירים, לא בדחיה, לא בדיעבד, אלא בטהרה גמורה.

 

 

כתוב בחז"ל במדרש רבה בראשית פרשה ב': "וחושך זה גלות יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן. שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל". ולכאורה גזירה זו היא גזירה של עקירת האמונה, של כפירה ממש. והנה ב"על הנסים" אנו אומרים: "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" וכו', וצ"ע מדוע לא מוזכר שהם רצו לעקור את האמונה באלקי ישראל? עוד צריך ביאור מדוע הנסיון של עקירת האמונה היה דווקא במה שיכתבו על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל.

 

עוד ידועה השאלה, דהגמ' במסכת שבת דף כ"א ע"ב אומרת: "מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". ע"כ. ומבואר מדברי הגמ' שעיקר הנס היה שמצאו פך אחד של שמן שדלק שמונה ימים. וב"על הנסים" אנו אומרים; "מסרת גיבורים ביד חלשים רבים ביד מעטים" וכו', ואילו את עיקר הנס שהיה בפך השמן, שהיה ראוי לדלוק יום אחד ודלק שמונה ימים, לא מזכירים כלל. ובאמת מדברי הגמ' מוכח שעיקר הנס היה בפך השמן, כיון שהגמ' אומרת "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", ואם עיקר ההלל וההודאה היה על ניסי המלחמה, מדוע חיכו לשנה שאחר כך ולא קבעו מיד באותה שנה הלל והודאה על המלחמה. אלא ע"כ שעיקר ההלל וההודאה היה על נס פך השמן, ונס זה נגמר רק בסוף שמונת הימים, ולכן קבעו את ימי ההלל וההודאה רק לשנה שאחרי כן. וא"כ מתחזקת השאלה מדוע ב"על הנסים" לא נזכר נס זה בפירוט?

 

 

כתוב במדרש רבה דברים פרשה ג': "מעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי אחד הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן אחת טובה תלויה לו בצוארו אמרו לו רבי )משלי י( ברכת ד' היא תעשיר א"ל ר"ש בן שטח חמור לקחתי אבן טובה לא לקחתי, הלך והחזירה לאותו ישמעאלי וקרא עליו אותו ישמעאל ברוך ד' אלקי שמעון בן שטח" ע"כ. והנה, אם חז"ל מביאים מעשה זה, כוונתם ללמד אותנו, שבאמת צריך לומר על מעשה כזה "ברוך ד' אלקי שמעון בן שטח". והביאור בזה הוא, שבאמת עם כל אדם יש הנהגה אלוקית, כמו שנאמר אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב, אמנם, כשאדם מקדש את שמו יתברך באופן שהוא למעלה מדרך הטבע, כביכול, כמים הפנים לפנים, יש עמו הנהגה מיוחדת של אלוקות שהיא למעלה מדרך הטבע. ולכן שמעון בן שטח שקידש את שמו של הקב"ה בדבר שהוא לא היה מחוייב, ונתרומם ע"י זה למעלה מהכוחות הטבעיים, מן הראוי שתהיה עמו הנהגה אלוקית מיוחדת, ולכן ראוי לקרוא עליו "אלקי שמעון בן שטח".

 

מהות החכמה של יוון היתה לפאר ולרומם את היופי של האדם ואת הגבורה של האדם. הם לא כפרו בעצם מציאות הבורא יתברך, הם רק אמרו שאף אמנם שיש בורא לעולם, מ"מ אין הנהגה אלוקית מיוחדת עם האדם. לטענתם, אין כזה מושג שמעשי האדם הם רק בבחינת השתדלות, אלא, הכל תלוי בכוחו של האדם. וכדי להנחיל את השקפתם הקלוקלת, גזרו היוונים שבשעה שהם עובדים לפרנסתם בחרישה בזריעה וכדו', שלא יחשבו שיש אתם הנהגה מיוחדת, הנהגה אלוקית, ורק הקב"ה עוזרם, אלא שיהיה לנגד עיניהם על קרן השור דווקא בשעה שהם עוסקים לפרנסתם, שאין הנהגה אלוקית, "אין לכם חלק באלקי ישראל".

 

והראה לי ידידי הרה"ג ר' משה פינקלשטיין נ"י, שהרמב"ם באגרת תימן מביא את דברי חז"ל שגזירת יון היתה כתבו לכם על קרן השור וכו' ומוסיף את המילים "ותעבדו אותו". והיינו שמטרת היוונים היתה לעקור את האמונה בהשגחה האלוקית המיוחדת, ולחנך את עם ישראל, דווקא בשעה שהם עובדים לפרנסתם, שהכל תלוי בכח האדם, ואם הם יעבדו עם השור תהיה להם פרנסה, ואם לא יעבדו, לא תהיה להם פרנסה.

 

ורואים מזה, שמטרת היוונים במה שגזרו "כתבו לכם על קרן השור" וכו', לא היתה לעקור את עצם האמונה בבורא יתברך, אלא את האמונה בהשגחה פרטית. ואף שגם זה כפירה, מ"מ כיון שזה לא כפירה בעצם מציאות הבורא יתברך, לכן לא הזכירו את זה ב"על הנסים".

 

אמנם, את מה שרצו "להשכיחם תורתך", דהיינו לעקור את יגיעת התורה מכלל ישראל, ועל ידי זה יגיעו לכלל "להעבירם מחוקי רצונך", דהיינו שיקבלו רק את הדברים שיש בהם טעם שמובן לשכלם, וידחו את הדברים שאין בהם טעם, אלא הם חוקי האלוקים וגזירותיו, זו כבר כפירה בעצם, כי על ידי זה שאדם עושה רק את מה שהוא מבין ואת מה שהוא לא מבין הוא לא עושה ולא מקבל, הוא יגיע לכפירה בעצם מציאות השי"ת.

 

וזה גם הביאור מדוע ב"על הנסים" אנו מזכירים את ניסי המלחמה ולא את נס פך השמן. כיון, שמהות הנצחון על היוונים היתה כדי להוכיח שיש השגחה אלוקית בעולם, ובאמת עיקר הנס היה הנס של המלחמה, כיוון ששנים רבות היה עם ישראל משועבד תחת עולה של מעצמת יוון החזקה. ופתאום, באו קומץ אנשים והכריזו מלחמה נגד היוונים הגיבורים והרבים ששלטו על עם ישראל. ובדרך הטבע, לא היה שום סיכוי למעטים לנצח, ולמרות כל הסיכויים נצחו המעטים והחלשים, וא"כ זה נס שאין כמוהו שמראה על ההשגחה האלוקית. אמנם, סוכ"ס יכול להיות שגם בדרך הטבע ע"י כל מיני תחבולות ותכסיסים יקרה מקרה כזה שהחלש ינצח, וא"כ עצם המלחמה עדיין לא היתה עדות גמורה שיש כאן הנהגה אלוקית מיוחדת עם כלל ישראל. אמנם, אם רואים שמהמלחמה הזו יוצא נס שהוא בודאי למעלה מדרך הטבע, דהיינו שמוצאים שמן שמספיק להדלקת יום אחד ומדליקים בו שמונה ימים, זה גילוי מוכח לעין כל שהיתה כאן הנהגה נסית עם כלל ישראל באופן שהוא למעלה מדרך הטבע גם במלחמה. והיינו שכיון שהחשמונאים הרימו את עצמם למעלה מדרכי הטבע לקדש שם שמים, להציל את עם ישראל מהגזירה של "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", גם השי"ת התנהג אתם בהנהגה אלוקית מיוחדת שתהיה להם הצלה שהיא לגמרי מחוץ לדרכי הטבע וההוכחה לזה היה הנס של פח השמן.

 

ולכן, רק לאחר שנתברר הנס של פח השמן שהוא המעיד על ההנהגה העל טבעית שהתנהג הבורא עם עם ישראל, אז קבעו לשנה אחרת ימי הלל והודאה שעיקרם הוא על הנצחון במלחמה וכדביארנו.

 

)א.ה. כך כתב המהר"ל בספר "נר מצוה": "יש לומר, שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה, בשביל שהיו מנצחים את היוונים, רק שלא היה נראה שהיה כאן ניצחון הזה על ידי נס שעשה זה השם יתברך אלא היה זה מכוחם וגבורתם, לפיכך נעשה הנס על ידי נרות המנורה, שיידעו שהכל היה בנס מן השם יתברך, וגם המלחמה שהיו מנצחין ישראל היה מן השם יתברך".(