"סוכות" ו"שעיר" - שני עולמות...

אין לך שעה שבה יעקב ועשו חזרו להיות כה קרובים כמו בפרשתנו, וישלח. יעקב הוא בדרכו חזרה ארצה, והוא במצב של "ויירא ויצר לו" )לב, ח( ובמהלכים שהוא נוקט: "לדורון לתפילה ולמלחמה", הוא מצליח לרכך את לבו של עשו עד כדי "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צואריו וישקהו ויבכו" )לג, ד(. רבו מדרשי חז"ל על מידת האמת והכנות במחווה של עשו ובהתנהגותו הלא-צפויה כלפי יעקב באותה שעה, אבל בודאי שלמתבונן מן הצד נדמה עתה שזו ממש "אידיליה", כל העבר כמו נשכח, אין יותר סכנה של רדיפה, עשו ויתר על ההתנכלות להרוג את יעקב...

 

ואם כך הדבר, למה לא לנצל את ה"מומנטום" הנדיר שנוצר?... בעלי נטיה לרגשנות בודאי מתעוררים ברגע כזה ותובעים: הבה נשים אחת ולתמיד קץ לעוינות, הלא באמת שני אחים הם; הנה רואים אנו איך קירבת הדם שביניהם מנצחת את האיבה, שאולי בכלל היתה מלאכותית, פרי רגעים של קצף ורוגז, אבל למעשה אין כאן ניתוק אמיתי, שהרי עובדה היא שברגע שנפגשו - מיד נפלו כל המחיצות, עד כדי "ויחבקהו וישקהו", ומי יוכל לעמוד עוד בפני עוצמת העובדה הזאת? הרי כל נימוקי ה"רציונל" מחייבים עתה את יעקב לקפוץ על ההזדמנות ולומר גם הוא מצדו: די לפירוד שבינינו, די לאותה איבה שמחלקת בינינו, הלא אב אחד ואם אחת לנו!...

 

מצד הריצוי והפיוס - עושה יעקב את המירב שביכולתו, הוא פונה לעשו שמונה פעמים בכינוי "אדוני", והוא מביא לו מנחה מכל מה שמצוי בידו: "עזים מאתים, ותישים עשרים, רחלים מאתים", ועוד ועוד. עשו מצדו לא מסתפק ב"ויחבקהו וישקהו", אלא עובר גם לפסים מעשיים, לכיוון ה"אחדות": "ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" )שם, יב(, ואין זה סתם, וכפי שמבאר רש"י הק': "בשוה לך, טובה זו אעשה לך שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, וזהו לנגדך, בשוה לך". עידן חדש ביחסים, מציע עשו: "בשוה לך", שוויון, והוא מוכן לענין זה להאריך ימי המהלך וללכת לאט...

 

לכאורה, מה כבר יכול להיות טוב יותר ממהפך עצום זה במצב היחסים ששרר עד אז ביניהם, כשיעקב מתכונן גם לגרוע ביותר: "למלחמה", ולעשו היו כוונות זדון, כפי שעולה מתשובת המלאכים ששלח אליו: "באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו" )לב, ז(, וברש"י ממד"ר: "שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו ברשעתו". והנה, התהפך הכל, ועשו מרחיק לכת בהצעה של "נסעה ונלכה". מי מסוגל היה אז שלא לייעץ ליעקב להיאחז ב"הזדמנות ההיסטורית" הזו בשתי ידים: "קץ לסכסוך"?!...

 

*

 

אבל ליעקב בחיר האבות דרך אחרת. כל מה שקשור להפחתת שנאה ואיבה - כן, ואפילו עד כדי נכונות לסבול שיעבוד וגלות: "ואני אתנהלה לאטי" )לג, יד(, הוא אומר לעשו, וכתב רבנו בחיי: "ואני אתנהלה לאטי, אעמוד בגלותי ושפלותי וכו', כלומר לא אעורר מלחמה ולא אתגבר בגלות כלל, אבל אסבול עול השעבוד, זהו 'לרגל המלאכה' וגו', ועד מתי יהיה השעבוד, עד שיבא לעתיד לשעיר".

 

אבל לא כלום מעבר לזה, לא "נסעה" ולא "נלכה", איננו יחד, אנו נפרדים ונבדלים. "עד אשר אבא אל אדוני שעירה" )שם(. "לא היה בדעת יעקב לשוב דרך שעיר ורצונו היה להתרחק ממנו כאשר יוכל" )רמב"ן(. "לא היה כך דעתו של יעקב לשוב לשעיר, אבל רצונו היה להתרחק ממנו" )רבינו בחיי(.

 

וכל זה למה? "כי הילדים רכים" )שם, יג(. ליעקב יש תכנית אחרת לחלוטין. הוא לא מחפש אחוה מזוייפת עם השונה ממנו בכל דבר וענין, ועל כך הוא מודיע מראש לעשו, עוד בטרם נוצר שיג-ושיח כלשהו ביניהם במפגשם המחודש לאחר הפרידה הארוכה של עשרים השנים: "עם לבן גרתי" )לב, ה(, וכפי שדרשו חז"ל, כמובא ברש"י: "ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים", של לבן. אני, מודיע יעקב לעשו, רואה עדיפות עליונה בשמירת המעמד הרוחני והנחלת מורשת "יושב אהלים" לבני, וב"נסעה ונלכה" מרחפת עליהם סכנה רוחנית נוראה, וזהו "כי הילדים רכים", עול משמרתם עלי, בהליכה אתך יחד אולי נשמור איכשהו על "דו-קיום" במובן הגשמי, אבל "לרגל הילדים", "לפי רגליהם שהם יכולים לילך" )שם, ברש"י(; כשהילדים רכים הם עלולים לנטות ולילך בדרך שאינה עולה בקנה אחד עם דרכי, הדרך של "ותרי"ג מצות שמרתי", ואתה הלא אינך כן: "תמצא ביעקב שהזכיר את הש"י בכל דבריו, ואמר הילדים אשר חנן אלקים את עבדך, כראות פני אלקים, כי חנני אלקים, ולא תמצא בעשו שיזכיר את הש"י כלל" )רבנו בחיי(. עשו רק אומר: "יש לי רב. דבר בגאוה ובגודל לבב" )שם(.

 

*

 

שתי דרכים נבדלות מסתמנות מעתה: "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה, ויעקב נסע סכותה" )לג, טז-יז(, ואז, כשהוא יוצא בשלום מכל אשר ארע לו: ויבוא יעקב שלם", וכפי שכתב רש"י הק': "שלם בגופו, שלם בממונו ושלם בתורתו" - "ויבן לו בית", את הבית היהודי הנצחי. בית זה, שעומד מני-אז בכל רוחות-הזעף שבאו עלינו, יכול להיות מוקם ועומד רק כאשר נוצרת הפרידה וההיבדלות המושלמת מדרכו של עשו, מעולמה של שעיר. "סוכות" ו"שעיר" הם שני עולמות נפרדים ונבדלים שאין כל אפשרות של קשר ומגע ביניהם, ובודאי לא "אחדות".

 

את ה"מסר" הזה על הדרך הנבדלת והשונה, מעביר יעקב לעשו כבר באותן מלים ראשונות שהוא משגר לו ע"י המלאכים: "עם לבן גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי", כאשר לכאורה גדולה התמיהה: וכי איזה ערך יש בעיניו של עשו הרשע לעובדה הזו שיעקב נשאר צדיק כשהיה, אותו "איש תם", גם כאשר נאלץ בנסיבות המצב לפרוש מן ה"אהלים" שבהן עשה עד בואו ללבן? הרי זה רק מעורר אצלו לעג ובוז, שכן הוא מוסיף להיות דבק בדרכו כ"איש יודע ציד, איש שדה". כמה רבו עלינו, לאורך כל דרכנו, המלעיגים עלינו שאנו תלושים מ"עולם המעשה", לא מצויים ב"מילי דעלמא", רק יודעים לשבת ולהגות בלימוד התורה, רק כך אנו מסוגלים לעמוד במשימה הרוחנית שלנו, אבל אם רק נצא לעולם המעשה - נראה איך תוכלו להתקיים...

 

והנה מודיע יעקב לעשו על הטעות הקרדינלית שלו, שאין התורה והחיים על פיה מהווים מעכב כלשהו גם בחיי המעשה. יהודי של תורה מסוגל ואף מצליח ליישם את הוראות התורה בכל דבר וענין. "בכל דרכיך דעהו" )משלי ג, ו(, גם כשעוסק במשא-ומתן, גם כשהוא עמל לפרנסתו, "לית אתר פנוי מיניה"; היהודי מחוייב וגם יכול לנהוג לפי מוסר התורה גם בחיי היום-יום, בחינת "לדעת בארץ דרכך" )תהלים סז, ג(. והלא זה היה תוכן דיבוריו של יעקב ללבן לעת שהשיג אותו במרדפו לאחר שברח, כי עבד אותו בנאמנות גמורה ומוחלטת ולא נטל דבר ממנו: "כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך" וגו' )בראשית לא, לז(, וזאת גם לאחר שלבן נהג כלפיו ברמאות: "ותחלף את משכורתי עשרת מונים" )שם, מא( - "היית משנה תנאי שבינינו" )רש"י(, "וזה הפך מה שאמרת, כי אמנם אתה הוא שהחלפת משכרתי" )ספורנו(.

 

יעקב מודיע לעשו בצורה נחרצת: התורה אינה רק ב"אוהל", היא גם ב"שדה"; התורה "רלוונטית" לכל תחומי-החיים. "עם לבן גרתי", אצלו הייתי בשדה, רועה את צאנו, לא התחממתי שם באוהל ולא נהניתי משלווה ותענוגות: "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני" )בראשית לא, מ(, ואעפי"כ, ודוקא במצב הזה - "ותרי"ג מצוות שמרתי"; התורה "שייכת" בכל מקום ובכל מצב, כשאנו יושבים בארצנו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, וגם כאשר אנו נאלצים ליטול מקל-נדודים ולגלות לכל מקום, עם כל מה שכרוך בכך. זהו המבחן, ובלבד שאנו נבדלים, גם מלבן וגם מעשו.

 

*

 

האקטואליות של הלקח מאותו מפגש של יעקב עם עשו, עם ה"מסרים" שיעקב מעביר לאחיו, גם בשעת פיוס וריצוי, אינה משתנה מאז ועד ימינו אלה, כשאנו צופים ורואים בכל הקורה מסביבנו, ובהתבוננות מעטה ניתן שוב לעמוד ולראות כי זהו תורפו של ויכוח, וכאן גם נעוצות העמדות המנוגדות כל כך שבין ההולכים בדרכם של אבותינו ורבותינו בכל הדורות, לבין כל אלה שמופיעים בכל דור ודור ומבקשים להתנתק מדרך "סוכות" שיעקב בחיר האבות הציב לדורות מול דרך "שעיר", שעשו חזר אליו ולא קיבל מאומה מן המוסר העובר כחוט-השני בכל דברי יעקב באותו מפגש.

 

רבותינו בכל הדורות הזהירו אותנו מפני כל התערבות בתרבות הגויים, ובצורה החמורה ביותר מפני עירוב תרבות הגויים בתוכנו ובאורח-חיינו. כשנמצאו מי שמרדו בציוויו של יעקב ופנו החוצה, נצטווינו אנו להתרחק ולהיבדל מהם, גם כאשר הצליחו להשתלט על מושכות ההנהגה של הכלל היהודי וגזלו את כל המשאבים של העם. העדפנו במצב הזה להיות עצמאיים בכל ענין, גם בתנאי העוני והמצוקה הקשים ביותר, ובאופן מיוחד באותו ענין רגיש של "כי הילדים רכים", דהיינו בחינוך בנינו ובנותינו, שלא להיות מסורים ח"ו כהוא-זה בידיהם, שמא נאבד במרוצת הזמן את כל השליטה ונהיה בסופו של דבר מסורים "בידי עם אחר", בידי תרבות זרה שעלולה להחריב את כל מה שנחלנו במורשה מכל הדורות שקדמו לנו, עד ליעקב אבינו.

 

כזה הוא עתה המבחן הקשה שבו הועמד המחנה הדת"ל, שקם בימים אלה לזעוק על הסכנה המוחשית שמרחפת על מערכת החינוך שלהם. הם זלזלו בזמנו בהכרעתם ההיסטורית של גדולי ישראל מלפני למעלה מחמישים שנה, בהקימם את "החינוך העצמאי" בעקבות החלטת ההנהגה הפוליטית השלטת במדינה, לבטל את שיטת הזרמים ולכונן "חינוך אחיד". נכון אמנם שהותירו "פתח מילוט" קטן בדמות "חינוך הממ"ד", אבל גדולי ישראל הבינו, שאם תישאר זיקה מחייבת כלשהי בין חינוך ילדינו למערכת הכללית - הרי ניבלע בתוכה בסופו של דבר ונוכל אז להיות רק צועקים על לשעבר.

 

מייסדי חינוך הממ"ד לא שתו לבם לתחבולה המסוכנת של "נסעה ונלכה", הם חישבו להיות חכמים יותר מיעקב אבינו החרד לגורל הילדים הרכים, דהיינו הדור הצעיר, העלולים להינזק מה"יחד" עם עשו ומחנהו, ולא פחות מזה - מהאפשרות שאפילו רק אי- אלה חלקים מ"תרבות" עשו יקנו שביתה בלבותיהם. הם התגאו במסגרת הכללית המאוחדת של "החינוך הממלכתי", שלא כציבור החרדי "המתבדל" וה"פורש מן הציבור", כפי שנהגו במשך תקופה ארוכה לכנות אותנו. קצרו בינתם וראייתם מלראות את הסכנות המוחשיות, אפילו בטווח הקצר, שהרי אין זה סוד, כי לא רק עתה התחילו לרחף שם סכנות, אלא שאותה "אחדות" נקנתה במחיר של ויתורים מכאיבים שעשו, בהכנסת תכנים זרים למסגרות שונות של לימוד, במיוחד בלימודים שריח של "ביקורת מקרא" נודף מהם, או בתחום הספרות, דבר שהותיר צלקות ברמה הדתית של התלמידים, שהיא שונה תכלית שינוי מזו שמאפיינת את החינוך התורני לכל ענפיו.

 

*

 

עכשיו, רק עכשיו, הם נזכרים לדבר על הפתרון של "עצמאות", מושג שהיה כה פסול בעיניהם בענין החינוך, כמו בכל אורחות-חיינו. ה"פתיחות" שעליה דיברו, פתוחים לספרות קלוקלת, המלעגת על דרכם של שלומי-אמוני-ישראל, פתוחים לתרבות קלוקלת לכל צורותיה, עם ה"מכשיר" ההרסני בבתיהם, הכל כדי להיות "מעורבים בחברה הכללית" - כל זה עומד עתה בעוכריהם במידה כזו, שהם מוכנים לקום ולהזדעק על הצורך במהדורה משלהם של "חינוך עצמאי", כי הם מרגישים שכבר הגיעו מים עד נפש.

 

והדבר עובר כחוט-השני לאורך כל "הדרך הציונית" שפסעו בה, כשגם כאן מתבלטת האכזבה העמוקה שלהם מבגידת השותפים למפעל "בנין הארץ", וכיום כבר לא מדובר רק במחנה השמאל, יורשי תנועת העבודה שעם חלוציה וחבריה פסעו יד-ביד בשותפות שנראתה כה אמיצה, אלא גם בחלקים נרחבים ממה שנחשב ל"מחנה הימין", שבו היו כה בטוחים כי יהוו תחליף ללא פקפוק לרעיהם מהשמאל שבגדו בהם. אותו מחנה, בראשות מנהיגו, מסתער במהלך נמרץ, חסר מעצורים, שנועד לקעקע את כל התפיסה שלהם לגבי שלימות הארץ, בנינה וישובה. לא רק שאותו מהלך נועד לעצור כל המשך, אלא בא לעקור ישובים ולפנות יהודים ממקומות שבהם השקיעו את מיטב חלבם ודמם.

 

עוצמת התסכול באה בימים אלה לידי ביטוי בעצומה של משפחות מגוש קטיף: "אנו משפחות המתגוררות בגוש קטיף... ששלחנו את בנינו לשרת כמיטב יכולתם בצה"ל ובמיוחד ביחידות קרביות ומובחרות לסכן שם את נפשם, מזהירים בזאת כי אם תבוצע תכנית הגירוש... נאלץ בתגובה לנתק את עצמנו, ילדינו, נכדינו ואת כל בני משפחותינו מכל שירות כלשהו בכוחות הבטחון". עד כדי כך מגיעים הדברים, עד לנכונות לתהות על המהלך המהותי המכונן של אותו ציבור "לשרת בצה"ל", תוך כדי ניהול מערכה של שיסוי והשמצה נגד לומדי התורה והסדר דיחוי גיוסם בשל "תורתם אומנותם". כל דרכם עומדת עתה תחת גורל של ערעור טוטאלי.

 

יעקב הלך לסוכות והקים לו שם "בית", את הבית היהודי, נבדל מכל מה שיש בתרבות האחרת של לבן ועשו. אין לנו עסק עמם, ובדרך הזו בחרו גדולי ישראל, הצופים למרחוק, למען להיות לנו לפליטה בימים קשים. אלה שחשבו עצמם "מבינים יותר", שמחמת השינוי בהקמת מדינה - צריכים אנו להשתנות ולצאת מ"הרגלי הגלות", לומדים עתה בדרך הקשה והמיוסרת כל כך את ההבדל בין "סוכות" לבין "שעיר", שאין כל חיבור ביניהם, ורק בשמירת ההפרדה נכון לנו עתידנו המובטח.

 

 

יעקב הלך לסוכות והקים לו שם "בית", את הבית היהודי, נבדל מכל מה שיש בתרבות האחרת של לבן ועשו. אין לנו עסק עמם, ובדרך הזו בחרו גדולי ישראל, הצופים למרחוק, למען להיות לנו לפליטה בימים קשים. אלה שחשבו עצמם "מבינים יותר", שמחמת השינוי בהקמת מדינה - צריכים אנו להשתנות ולצאת מ"הרגלי הגלות", לומדים עתה בדרך הקשה והמיוסרת כל כך את ההבדל בין "סוכות" לבין "שעיר", שאין כל חיבור ביניהם, ורק בשמירת ההפרדה נכון לנו עתידנו המובטח.

 

 

עוצמת התסכול באה בימים אלה לידי ביטוי בעצומה של משפחות מגוש קטיף: "אנו משפחות המתגוררות בגוש קטיף... ששלחנו את בנינו לשרת כמיטב יכולתם בצה"ל ובמיוחד ביחידות קרביות ומובחרות לסכן שם את נפשם, מזהירים בזאת כי אם תבוצע תכנית הגירוש... נאלץ בתגובה לנתק את עצמנו, ילדינו, נכדינו ואת כל בני משפחותינו מכל שירות כלשהו בכוחות הבטחון". עד כדי כך מגיעים הדברים, עד לנכונות לתהות על המהלך המהותי המכונן של אותו ציבור "לשרת בצה"ל", תוך כדי ניהול מערכה של שיסוי והשמצה נגד לומדי התורה והסדר דיחוי גיוסם בשל "תורתם אומנותם". כל דרכם עומדת עתה תחת גורל של ערעור טוטאלי.

 

 

עכשיו, רק עכשיו, הם נזכרים לדבר על הפתרון של "עצמאות", מושג שהיה כה פסול בעיניהם בענין החינוך, כמו בכל אורחות-חיינו. ה"פתיחות" שעליה דיברו, פתוחים לספרות קלוקלת, המלעגת על דרכם של שלומי-אמוני-ישראל, פתוחים לתרבות קלוקלת לכל צורותיה, עם ה"מכשיר" ההרסני בבתיהם, הכל כדי להיות "מעורבים בחברה הכללית" - כל זה עומד עתה בעוכריהם במידה כזו, שהם מוכנים לקום ולהזדעק על הצורך במהדורה משלהם של "חינוך עצמאי", כי הם מרגישים שכבר הגיעו מים עד נפש.