על בן תורה לדעת גודל מעלתו

"אני חלקך ונחלתך - ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם שאר אחיו מפני

 שהובדל לעבוד את ד' ולשרתו. ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי עולם אשר

 נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ד' לשרתו ופרק מעל צוארו עול

 החשבונות הרבים הרי זה נתקדש קדש קדשים" (רמב"ם סוף שמיטה ויובל) * בני תורה, שבט

 לוי של דורנו, כיצד מתמודדים עם נסיונות האורבים מבית ומחוץ על מנת להיות כולו לד'

 ולהתעסק בתורתו? * איך בן תורה ישמור על עצמו מעול חשבונות הרבים המצויים לרוב? *

 בשאלות אלו פנינו אל הגאון רבי גבריאל יוסף לוי שליט"א ראש ישיבת "באר התורה" *

 

 @1שבט  לוי של דורנו – בני הישיבות ואברכי הכוללים, מהי דרגתם הרוחנית?

 

בגמ' (שבת פ"ח ע"א) נאמר: "אמר ר' אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול

 ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב 'ברכו ד' מלאכיו

 גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו', ברישא עושי והדר לשמוע".

ע"י תכונה זו הזו של מקדימים נעשה לנשמע זכו ישראל לשני כתרים. כמו כן מבואר בגמרא

 שפסקה זוהמתן וחזרו להיות כמו אדם הראשון קודם החטא, ולא היו מתים לעולם. חז"ל

 דרשו זאת מ"אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם", ורק ע"י חטא העגל חזרו

 לקדמותן, וע"ז נאמר "אכן כאדם תמותון".

מדוע באמת מעלת "נעשה ונשמע" כה גדולה להחזירם לדרגת אדם הראשון קודם החטא?

באור הדבר, תשובת בני ישראל נעשה ונשמע, היא מעין הבטחת הקב"ה בבואו לתת תורה

 לישראל. מה שנאמר בקצרה על ידי הקב"ה בפסוקים ספורים הוא המרכז והעיקר בנתינת

 התורה.

@1 מה נאמר שם?

 "והייתם לי  סגולה  מעל העמים וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". פרש"י

  "שרים, כמה  דאת אמר 'ובני דוד כהנים היו'". הפירוש אומר דרשני, כיצד עם שלם נעשים

 שרים, וכי לעניין כבוד נאמר?! ודאי שררה של שרים צריכה להיות על העם שאינם שרים,

 וכיצד כל הממלכה שרים?!

הרמב"ן מוסיף:"ממלכת משרתי", נמצא כי ההבטחה של הקב"ה שכלל ישראל יהיו כולם בבחינה

 של שרים המשרתים פני המלך, ודואגים שיתקיים רצונו בעולם כולו.

א"כ הייעוד וההבטחה של הקב"ה לישראל שיהיו משרתיו, וא"כ הם כמלאכיו. גם המלאך,

 למעשה, אינו יכול לעשות לפני שישמע מה לעשות, אבל כיון שמהותו הוא שליח, א"כ

 במהותו הוא מקבל עליו לעשות כל אשר יצווה,ועל כן תוארו "עושי דברו", כי זוהי

 מהותו.

כלל ישראל הבינו רז זה, וכתשובה לדברי ד' קבלו עליהם לעשות כל אשר יצווה ד', בפועל

 א"א לעשות לפני הציווי אבל אפשר להתחייב ולקבל לעשות כל אשר יהיה מצווה.

 

@1דהיינו שכלל ישראל נהיו "מלאכים" במתן תורה...

 

בני אדם יש בהם מיתה, מלאכי השרת אין בהם מיתה, בני אדם זקוקים לצרכים מרובים,

 ומלאכים אינם זקוקים. מהות החילוק בין בני אדם למלאכים היא, המלאך סמוך על שולחן

 גבוה. המלאך כל מהותו היא שליח המלך, וממילא כל מחסורו על המלך, אין בו מיתה ואין

 לו כל צורך. בני אדם שנעשו כמלאכי ד' ושלוחיו, הרי הם סמוכים על שולחן המלך.

קודם חטא אדם הראשון היה האדם חי לעולם, חייו היו לעשות רצון ד' כמלאכים. אך כשעשה

 רצון עצמו, נקנסה עליו מיתה. כשאמרו ישראל "נעשה ונשמע" והפכו מהותם לשליחי ד',

 פסקה זוהמתן והיו חיים לעולם.

שבט לוי כיון שהם שליחי ד', על כן ד' הוא נחלתם, והאריך הרמב"ם בסוף פי"ג מהל'

 שמיטה ויובל, כי כיון שהובדל שבט לוי לעבוד ד' ולשרתו וכו' ולכן גם ד' זיכה להם

 שנא' "אני חלקך ונחלתך", ולאחר מכן הוסיף, שלא שבט לוי בלבד, אלא כל איש שנבדל

 לעמוד לפני ד' וכו', ויהיה ד' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם

 הזה דבר המספיק לו.

 

@1מהי הדרך בה יחוש בן תורה כשלוחו של ד'?

 

כלל ישראל כולו נצטוו, והובטח להם להיות שרים משרתי ד', וא"כ לבטח לכל אדם תפקידו

 בעולמו, ועתיד להוציאו מן הכח אל הפועל בעיתו ובזמנו.

הנה, דמתה התורה את הכנתם של ישראל להכנתם של כהנים. כשם שהלויים למדו חמש שנים את

 כללי העבודה, כך שמענו ממרנן ורבנן כי חמש שנים בישיבה גדולה הנן הכרחיות להצלחה

 בכל העניינים בעתיד.

שנים אלו צריכות להיות מנוצלות עד תום, כי הן הבסיס האיתן, עליו נבנית האישיות

 ונבנים החיים כולם על אדני הקודש.

כאשר כלל ישראל חטאו בעגל, וניטלו מהם כתרי נעשה ונשמע, מ"מ הם נתנו למשה, כמבואר

 בגמרא (שבת פ"ח ע"א), ביאור הדבר, כי משה נשאר במתכונתו עבד ד', משרתו בכל

 מעשיו.

רואים אנו כי ההקדמה למתן תורה היא שכלל ישראל משרתי ד', כי התורה נתנה רק למשרתי

 ד', ולכן גם התואר של משה, ע"י הנביא מלאכי, בתורת מקבל התורה הוא "זכרו תורת משה

 עבדי", וכן הוא הנוסח בתפילה "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו".

ושמעתי כי כן הוא לדורות, בתוך הכלל הפורש מלהיות משרתי ד', אותם יחידים אשר נשארים

 לקדש עצמם לעמוד לשרת ד' תמיד, נוטלים את אותם כתרים, וכפי המבואר בגמ' שעתיד

 הקב"ה לעתיד לבוא להחזירם.

הדבר בדוק ומנוסה, כי כל מי שהוא בבחינת מקדים נעשה לנשמע, ומקבל עליו עול להיות שר

 ומשרת במלכות בית ד', המקדש רצונו לעשות רצון קונו, גם כשאינו מבין, מובטח לו

 להיות סמוך על שולחן המלך לקבל כל הנצרך לו מבית המלכות.

לפעמים אפשר לשמוע בני תורה יקרים וחביבים, אשר לא זכו עדיין שיקויים בהם "ויגבה

 ליבו בדרכי ד'", והרגשת ליבם היא, כי כל הדברים הללו שייכים לדורות עברו או לגדולי

 ישראל.

אבל אין הדבר כן.

בכל דור ודור וכל איש ואיש, חובתו הבסיסית בעולמו היא לדעת בכל עת ובכל שעה, כי בא

 לעולם להיות ממלכת כהנים משרתי ד' בכל מעשיו, כל אחד לפי דרגתו. המתבונן יראה

 סביבו רבים וטובים גם בדורנו, אשר נשאם ליבם להיבדל ולעמוד לפני ד' ולשרתו, כל אחד

 במעשיו, והם הם המעולים שבבני התורה, ורואים כי מתקיימת בהם ברכת ד' הכתובה ברמב"ם

 כי טוב להם בעולם הזה ובעולם הבא.

 

@1כיצד בן התורה ישמור על עצמו להיות משרת ד' מנסיונות העומדים בדרכו?

 

יש להקדים לכך מה שמצאנו כי הפסוק "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" נדרש בחז"ל

 גם על שומרי שמיטה. יש להבין, ודאי שומרי שמיטה הם גיבורי כח, אבל מדוע הם בתחילה

 הם עושים ואח"כ שומעים?

ראוי לתאר כראוי איזו אמונה עצומה ומסירות נפש כבירה נדרשת משומרי השמיטה.

אנו רגילים היום לראות חקלאים שומרי שמיטה, אולם קיימות עצות לפרנסתם. יש "אוצר בית

 דין", ולכלל העם לא חסר דבר, התבואה מיובאת מחו"ל, קרן השמיטה מוקמת לטובת שומריה

 וכו'. אך כשהיו ישראל על אדמתם, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ורובם מתפרנסים

 משדותיהם, ולא הייתה כמעט בנמצא אפשרות לייבוא תבואה מחו"ל.

לא יאומן כי יסופר, מניין תהיה פת לחם לשומרי השמיטה. ואכן לפני כמאה שנה, כאן

 בארה"ק היה ממש פיקוח נפש לשומרי השמיטה, וק"ו כשכל הארץ הייתה מיושבת ע"י שומרי

 שביעית. ועל כן גם אמרה תורה, "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא

 נאסף את תבואתנו", וע"ז הבטיחה התורה "וציויתי את ברכתי".

אם ד' צווה ברכתו, מדוע הם שואלים מה נאכל? פירשו בזה, כי היבול של השישית הנאכל

 בשביעית היה נראה כשל כל השנים, על כן אם לא יזרעו בשביעית לא יהיה בשמינית, אך

 הקב"ה הבטיח שהיבול של השנה השישית, הנראה רגיל לכאורה, יספיק מ"מ לשלשת השנים.

מעתה, רק תגבר התפעלותנו, איזו אמונה וגבורה נדרשה מכל אחד מכלל ישראל. אם כי

 בהסתכלות שטחית נראה, כי דרגה זו מתאימה רק לגדולי ישראל חסידים וקדושי עליון, בכל

 זאת התורה צוותה זאת לכל כלל ישראל, ואפילו לפשוטים שבהם, לעובדי האדמה הטרודים

 בחיי היום יום במלאכתם.

זוהי ההשוואה של שומרי השמיטה לנעשה ונשמע - בלי האמונה לעשות כל דבר ד' ולסמוך

 עליו כי יצווה את ברכתו כפי שהבטיח לבניו, הרי לא ניתן לשמור שמיטה, הרי הרעב

 בטוח.

רק כדברי רש"י על נעשה ונשמע (שבת פ"ח ב') בתשובת רבא לאותו צדוקי, דסגינן בשלימותא

 התהלכו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטענו בדבר שלא נוכל לעמוד

 בו, והוסיף רבא כתיב בנו "תומת ישרים תנחם", דהיינו שמה שהלכנו עם הקב"ה בתום ינחה

 ויוליך אותנו בדרך.

דרגה זו של אמונת ישראל מחויבת לכל כלל ישראל, וודאי שהיא מחויבת גם בדורנו אנו.

אנו שקועים בים של חיצוניות, גם יושבי בית המדרש נמצאים לצערנו בערים מלאות

 חילוניות, ואף בין היושבים בקריות, שכולם שומרי תורה ומצוות, קיים לצערנו רחוב

 ישיבתי חרדי.

ודאי בהסכמת מרנן ורבנן, יש יחידים אשר נתנו ויעצו עצות מעצות שונות, (שצריך בהם

 זהירות שייעשו רק ע"י הוראה של גדולי ישראל ורק ע"פ דרכה של תורה), אבל מ"מ העצה

 המרכזית לרוב הציבור היא רק ע"י חיזוק ערכי הנצח שלעולם אינם משתנים כמה שנתחזק

 באותה מתכונת של קדמונינו מרן החפץ חיים זצוק"ל ומרן רבנו ירוחם ממיר זצוק"ל

 ודומיהם, כך יהיה טוב גם לכלל.

הניסיון מוכיח שדווקא אותן דרכים עתיקות אשר היו נחלתנו מימי קדם ואשר כל חותמם

 אמת, הם המפלסים דרך ללבותם של בני הישיבות.

דווקא האמת הצרופה המזוקקת מכל סיג שאין בה כל תערובת של חדשנות, היא המסוגלת לעמוד

 כנגד הניסיונות הקשים של דורנו אשר לא שערום אבותינו.

אם נשכיל, אזי נצליח להנחיל לציבור בני הישיבות כי הם ממלכת כהנים. כי הם שרים

 משרתי ד', וכל ייעודם בעולם לעמוד לפני ד'. ומובן כי להם הבטחת ד' לטוב בעולם הזה

 לשומרי מצוותיו, ורואים בחוש שמספק להם, ללומדי התורה כל צורכם.

 

@1מהי העצה אכן להרמת קרנם של בני התורה?

 

מחובתנו לחזק בליבם של בני הישיבות גודל מעלתם, ולייקר מאד בעיניהם ערך לימוד התורה

 שלהם, וכמו שכותב רבנו יונה בשערי העבודה, שהשער הראשון הוא שיכיר מעלותיו ומעלת

 אבותיו.

כשיכירו בני הישיבות ואברכי הכוללים גודל ערך מעשיהם, מה להם ולמשיכה להבלי העולם

 הזה?!

ברור, כי אין זו עבודה קלה. אך היא העצה היחידה הבטוחה, אשר מי שיתמיד בה יצליח.

 זוהי דרך ארוכה מעט אך ההולכים בה יראו אור.

מרן רשכבה"ג בעל ה"אבי עזרי" זצוק"ל היה רגיל לומר כי בחור שיודע מאה דפים על

 בוריים, לא יסבול ממשברים!!!

שמעתי בימים אלו מעשה , שבא אברך לפני מרן רשכבה"ג בעל ה"קהילות יעקב" זצוק"ל ואמר

 לו כי יש לו הרבה בעיות. יעץ לו מרן לחזור על תלמודו. האברך לא הבין היאך יביא

 הדבר תרופה לקשייו, וחזר שוב ושאלו, ושוב חזר מרן ואמר לו כי יחזור על תלמודו.

נגש האברך לבנו הגאון הגדול רבי חיים שליט"א ושאלו לפשר העניין.

השיב לו הגאון הגדול רבי חיים שליט"א, כי לכל אדם יש קשיים רבים, ורק אם הוא שמח

 הוא יכול להתמודד עם הקשיים, אך כשאין לו סיפוק ושמחה כל בעיה נראית לו גדולה

 ומאיימת, ועל כן אם יחזור על תלמודו ויידע אותו על בוריו, תהיה לו שמחה במעשה

 ידיו, וכל הקשיים יתגמדו בעיניו.

 

@1האם עד כדי כך תועיל הכרת מעלת לימוד התורה?

 

בירושלמי (המובא בתוס' חגיגה ט"ו א') מסופר, כי אלישע בן אבויה אמר לר"מ שרבי עקיבא

 דרש "טוב אחרית דבר מראשיתו" היינו כשהוא טוב מראשיתו. פירשו בירושלמי שמשום כך

 יצא אחר לתרבות רעה כי ראשיתו לא הייתה טובה.

כמסופר שבברית המילה שלו ייעדו אביו לתלמוד תורה, משום שראה יקר גדלות וכבוד התורה

 באש שאפפה את ר' יהושע ור' אליעזר. יש להבין רבי עקיבא הוא זה שאומר זאת? הרי

 הראשית של רבי עקיבא הייתה עם הארץ ששנא תלמידי חכמים וכי זה טוב מ"אחר" שכל

 חסרונו שלא הייתה כוונתו לגמרי לשם שמים?

רבי עקיבא שנא תלמידי חכמים, והסכים ללמוד תורה רק מפני הבטחת רחל כי תינשא לו אם

 ילמד תורה. היה מקום להניח, שאפילו שהחל בלימוד תורה, מ"מ רצונו ברחל יהיה גדול

 יותר, והלימוד יהיה טפל לה ויהיה כולו כדי לצאת ידי הבטחתו, שהרי את התורה מצד

 עצמה לא רצה, אלא העיקר אצלו לחיות בנעימים עם רחל. מצאנו היפך הדבר כי מיד לאחד

 נישואיו עזב אותה לשתים עשרה שנים ושוב לעוד שתים עשרה.

מהו אותו מהפך שגרם לרבי עקיבא להפוך משונא תורה ולומדיה לאוהב תורה בכל ליבו?

נראה, כי רבי עקיבא בראותו גודל הערכתה של רחל לתורה, להפסיד כל עושר אביה, ולוותר

 על התלמידי חכמים שביקשו לשאתה, והסכימה להינשא לו ע"מ לעשותו לומד תורה, הבין

 גודל מעלת התורה, והפך מאותו רגע לאיש אחר, אשר העיקר עבורו הוא אהבת התורה, ורחל

 רק היתה ככלי לקיום רצון ד'. (הוא אף ידע כי זה גם גודל רצונה).

נמצאנו למדים כי מהפכה יכולה להתרחש אף בליבו של עם הארץ, כשרק יכיר גודל מעלת

 התורה.

ראשיתו של רבי עקיבא לא הייתה בהיותו עם הארץ, אלא באותה עת שעמד על דעתו ונעשה איש

 אחר. ואדרבא הראשית שלו הייתה הטובה היותר, היא הייתה בחירה עצמית, עלייה מבירא

 עמיקתא לאיגרא רמא.

אם כן, בני ישיבות שיכירו גדול מעלת לימוד התורה וידיעתה, לבטח יוכלו להיות לאיש

 אחר, אשר תשוקתם לתורה תהיה העיקר לחייהם.

 

@1אך כיצד יועיל הדבר לנתק את בן התורה מהבלי העולם החיצוני?

 

באותה ברית של אלישע בן אבויה מספרים חז"ל, כי הוזמנו כל גדולי ירושלים, ואף רבי

 אליעזר ורבי יהושע היו שם, ואמרו עד שכל הציבור עוסקים בשלהם, אנחנו נעסוק בשלנו,

 ועסקו בתורה וירדה אש והייתה סביבתם, בא אבויה ואמר להם לשרוף ביתי באתם.

יש להבין, הרי רבי אליעזר ורבי יהושע היו עוסקים תמיד בתורה בבתי מדרשות, ואם תמיד

 ירדה אש כשלמדו, אזי הדבר היה ידוע, ומה הפליא את אבויה?! ואם תמיד לא ירדה אש מן

 השמיים מדוע דווקא באותה ברית כך היה?

ועוד, הלא אש זו לא הייתה אש טבעית רגילה, אלא אש של נס, אש של תורה, לא כל אחד

 רואה אותה, ואם זכה אבויה וראה את האש, האם הוא לא הבין שאין זו אש הבאה לשרוף את

 הבית?

אלא, ודאי ידע אבויה שאין זו אש טבעית. חשב אבויה שזו אש היוצאת מהקפידא של רבי

 אליעזר ורבי יהושע, כמו האש שיצאה מרבי שמעון בר יוחאי כשיצא מן המערה, וראה את

 העוסקים בהבלי העולם הזה, מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, גם כאן אולי האש באה

 לשרוף את היושבים בסעודה שעסקו בחיי שעה במקום בחיי עולם.

אמר לו רבי אליעזר, אין זו אש המכלה, אלא אש של תורה כנתינתה מסיני.

אולי אפשר לומר גם, כי אכן תמיד הייתה אש לימודם של ר' אליעזר ור' יהושע נסתרת

 ואינה נראית לעין כל, אולם כשפרשו מכל שאר העם, שביניהם היו אף תלמידי חכמים

 שעוסקים בדידהו, ועסקו בתורה, הייתה חיבה יתירה לתורתם והייתה שמחה כנתינתה מסיני

 לעין כל. אולי גם ללמד את הסובבים גודל מעלת מי שעוסק בתורה גם כשנמצא בין אלו

 המניחים חיי עולם.

נמצינו למדים, שבני הישיבות ואברכי הכוללים המניחים הבלי העולם הזה ועוסקים בחיי

 העולם הבא, יראו בחוש ברכת ד' בעונג רוחני ובהצלחה גשמית.

התמקדות בעונג שבידיעת מסכת שלמה, בכתיבת חידושי תורה וכד', דבר השייך לכל בחור

 בישיבה גדולה וודאי לכל אברך כולל, היא היא הערובה שיהיה נמשך לעבודת ד' ולא לכל

 הבלי העולם הזה, שפלשו לצערנו גם אל הרחוב החרדי.

 

@1לסיום, כיצד אכן בן התורה יהיה משבט לוי שפרקו מעצמם עול החשבונות הרבים?

 

עליו להבין, כי כשמקדיש חייו לתורה להיות כולו לד', פירושו של דבר שיצא כל שבוע עם

 ידיעה ברורה של כ 2-3 דפי גמרא, ובחודש עם כעשרה דפים, ובשנה מסכת שלמה.

איזו הצדקה יש ללמוד ולא לדעת, והרי עם קצת תשומת לב, רצינות ואחריות וחזרה כל אחד

 יכול לדעת את מה שהוא לומד לכל הפחות עם אפשרות לעיין בספרים. בתקופתנו לומדים כל

 כך לאט, ואין כאן המקום להיכנס למה שדברו בזה רבותינו, אבל האם אין זה מחייב שכל

 מי שלומד לכל הפחות יעלה על הכתב מה שהתחדש לו אחרי שעוסק זמן רב כ"כ בסוגיה

 אחת?!

אין זו דרישה מיחידים, אלא מכל אחד. שהרי כולנו ממלכת כהנים, שרים המשרתים פני

 המלך. הבסיס להצלחת כל אחד בעתיד הוא ידיעה גדולה בתורה. לימוד מסכת זוהי מטרה

 ברורה ומוגדרת, וקל יותר להצליח בה.

ניתן לומר בוודאות מתוך ניסיון, כי כמעט מאת האחוזים של בני הישיבות שייכים לזה,

 וצריך רק לעודד אותם ולהדריכם, ולדבר אל ליבם, להבין גודל מעלתם ותפקידם להיות

 תלמידי החכמים של הדור הבא.

כולנו מסוגלים לדעת מסכת. ידיעה שאינה מחייבת לדעת כל פרט בעל פה, אלא ידיעה מיידית

 היכן לחפש כל דבר.

בדוק ומנוסה שמי שאינו צועד בדרך זו, מלא בעיות הוא כרימון, ואין לו שמחה כלל, אך

 מי שיש לו מטען מלא אזי, כדברי מרן הסטייפלער זצוק"ל, יש לו שמחה בפעלו, ויוכל

 להתמודד עם כל הבעיות, וכדברי מרן האבי עזרי זצוק"ל משברים עליו לא יעבורו, ובדוק

 כי עם מעט הדרכה ועצה הגיעו כל אותם ששמעו לדברי רבותינו, לידיעה בהבנה טובה של

 מאות דפים.

ומתוכם גם גדלים אותם יחידי גדולי תורה, אשר משנתם סדורה להם בעל פה, וחידושיהם

 ערוכים להם בכתב על כל העניינים שלמדו, אשרי חלקם.

ותורה מביאה, לידי זהירות, וזהירות מביאה לזריזות וכו', ומתוך המעלה בתורה באים

 לעבודת ד'.

יש לייקר לבני התורה את מעלת התפילה בזריזות בזמנה ובמקום תורה, ובדוק ומנוסה כי מי

 שנתרגל בזה, וטעם טעמה של תפילה כדבעי, יהיה קבוע בזה לעולם. והצלחה מובטחת לו ע"י

 דוד המלך, "קרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת".