קניני התורה - מתוך קובץ "שיח יוסף"

הנה זה ודאי, שכל מי שעוסק בתורה הרי הוא אהוב וחביב לפני המקום, ואפילו אם עוסק שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ולא זו בלבד, אלא שאף לכתחילה יש להדריך את אותם אנשים שאינם מסוגלים לעמוד בדרגה של "לשמה", בדרך של "שלא לשמה", כמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות תשובה וז"ל: "לפיכך כשמלמדים את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדים אותם אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתם ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילים אותם לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו וידעהו ויעבדהו מאהבה" עכ"ל. ואמרו חז"ל, על תורה זו של הקטנים, שבהבל פיהם העולם מתקיים צא ולמד, כמה חביבה היא התורה, גם כשהיא בדרגת "שלא לשמה"!

 

אולם, יש דרגה של "קניין תורה", שהוא ותורתו חד הם, כמו שאמרו חז"ל "ובתורתו יהגה", שלסוף נעשית תורתו. וצריך להבין, כיצד בא לידי ביטוי קניין התורה, וכי התורה היא רכוש שאפשר לקנותה?

 

אלא נראה שהכוונה היא, שכשם שאדם לא מסוגל להביע בפה את עומק רגשותיו ומחשבותיו, ובכל זאת הוא מכיר בהם, והוא מרגיש ומבין אותם, כך התורה, אם היא נעשית שלו, הרי היא חלק ממנו, והוא מבין ומרגיש בה יותר ממה שהפה מסוגל להסביר. וכך כשאדם קונה את התורה, נעשה הוא ותורתו בהדרגה מתמדת לחטיבה אחת, ל"מין במינו", עד שמגיע לדרגה של "מלבשתו ענוה ויראה, ונהנים ממנו עצה ותושיה".

 

יגיעה בתורה יסוד הקנין בתורה

 

כיצד "קונים" תורה? הרבה תנאים יש בזה, ולא בבת אחת אפשר לזכות בה. היסוד לכל קנין התורה הוא, לעמול ולהתייגע בה, כי אין התורה נקנית ללא עמל ויגיעה.

 

הבה ונתבונן, כיצד החשיבו חז"ל את עמל התורה.

 

הגמ' במגילה (דף ג' ע"א) "אמר ר' ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא, תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי ר' אליעזר ור' יהושע, תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה, מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם, עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר, אני הוא שגיליתי סתריך לבני אדם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל". ע"כ.

 

לכאורה, לא היינו מוצאים במעשהו של יונתן בן עוזיאל אפילו צל של פגם. הוא עשה פירוש לדברי הנביאים וכי מה יכול להיות מועיל וחשוב יותר לפני המקום מדבר זה? מדוע היתה עליו טענה חזקה כל כך עד שכל ארץ ישראל נזדעזעה? וכי יעלה על הדעת, שבאמת עשה לכבוד עצמו?

 

ועיין בתוס' רי"ד שם, שכתב בזה"ל: "דכיון דכתב תרגומא דקראי, לא מסרי נפשייהו למילפי כדמעיקרא". כלומר, שעל ידי פירושו תתמעט היגיעה בתורה, כיון שיבינו פירוש הפסוקים ללא יגיעה, ובאמת לא היה ראוי לעשות כן, ומוטב היה שכל אחד יתייגע לבד להבין, אלא שהדבר היה מוכרח כטענת יונתן בן עוזיאל, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.

 

ונשאלת השאלה, הלא מאידך היה בכאן ריווח עצום, להגדיל תורה ולהאדירה, שירבה הדעת ויקל על לומדי התורה ללמוד דברי הנביאים, וגם אלה שלא הבינו יזכו להבין. אלא מבואר מזה דעת חז"ל, שאין דבר השקול כנגד המעלה של עמל התורה, משום שעיקר כוונת הבריאה היתה לימוד התורה ע"י יגיעה, ודוקא ע"י יגיעה חל הקניין האמיתי של התורה, וכמו שביארנו.

 

וצריך להבין, מה נכלל בכלל יגיעת התורה?

 

הגמ' במנחות (דף ז ע"א): "אבימי מסכתא איתעקרא איתעקר ליה [נשתכחה הימנו מסכת], ואתא קמיה דרב חסדא לאדכורי גמריה. [הוא בא לפני רב חסדא שיזכיר לו את המסכת. ומקשה הגמ'] ולישלח ליה [לרב חסדא] וליתי גביה [שהרי רב חסדא היה תלמידו, ומתרצת הגמ'] סבר הכי מסתעייא מילתא טפי". ומבאר רש"י שם: "מסתעייא מילתא משום יגעת ומצאת".

 

הרי מבואר מזה, שכל מה שאדם עושה או סובל למען התורה, נחשב כעמל התורה, שעל זה נאמר "יגעת ומצאת תאמין". בכלל זה הם הטרדות החיצוניות, ויתור על כבודו, וכל שכן אם סופג עלבון ובזיונות.

 

התרחקות מתענוגי עוה"ז תנאי להשגת התורה

 

כמו כן, מעיקרי קנייני התורה הוא מה שהאדם מתרחק מתענוגי העוה"ז, וממילוי תאוותיו, לפי תכונתו ומדרגתו, שזהו תנאי הכרחי להצלחה בתורה, כדברי חז"ל: "עד שיתפלל אדם שיכנסו דברי תורה לפיו, יתפלל שלא יכנסו אכילה ושתיה לתוך מעיו".

 

וכך הגדיר מרן החזון איש זצוק"ל במכתבו אל אחד מבני הישיבה:

 

"ליזהר מאד מאד מאכילת תענוג, ואם בטומאת הגוף יש ראשון לטומאה ויש אב הטומאה ויש אבי אבות, בטומאת הנפש של מלוי התאווה באכילת תענוג, מתאחד ראשון לטומאה ואב הטומאה ואבי אבות הטומאה, דבר זה הוא מן השפלים מאד מעכבים את הלימוד וכדאמרו במדרש והובא בתוס' כתובות ק"ד א' עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. ואמרו גיטין ע' א' סעודתך שהנאתך הימנה משוך ידך הימנה".

 

וביתר שאת מצינו בחז"ל, שתענוגי העולם עומדים בסתירה גמורה ללימוד התורה. "אמר רבי חלבו, חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל [שהיו בעלי הנאה ועסוקים בכך, ולא היו עוסקים בתורה ויצאו לתרבות רעה]. רבי אלעזר בו ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו [אחר היין והרחיצה], איעקר תלמודיה [נעקר תלמודו ושכחו], כי הדר אתא קם למיקרי בספרא, בעא למיקרי החדש הזה לכם, אמר: החרש היה לבם. בעי רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה" (שבת קמ"ז ע"ב). ועיין שם במהרש"א, שמבאר מדוע דווקא טעות זו נפלה בפיו וז"ל: "ונפל טעות זו בפיו לפי ענינו, שנעשה לבו לב האבן וחרש מלהבין, אחרי שהיה לבו כמעין המתגבר בחיבורו לחכמים", עכ"ל.

 

ונראה, שאין כוונת חז"ל כמו שנראה לכאורה מפשטות הדברים, שבאמת שכח מה שלמד, ושכח כיצד לקרא פסוק בתורה, אלא הכוונה היא, שהרי מבואר במס' אבות (פ"ב מ"ח) שהיה רבי אלעזר בן ערך כמעין המתגבר, וכמו שביאר זאת הרמב"ם שם "ושבח ר"א בן ערך בטוב ההבנה, והיות כל ענין עמוק קל אצלו, ותבונתו מוספת על הענין". והרבינו יונה כתב שם: "שהיה מפולפל הרבה ובעל סברא, ומחדש דברים מדעתו". ולכן לפי גודל מעלתו, עתה שנשכח ממנו עמקות ובהירות הדברים, שמו מן השמים טעות זו בפיו, כדי שישים לבו לתקן את המעוות.

 

ובאמת, הרי אין לנו שום השגה בדרגת התנאים הקדושים בעומק וזכות שכלם, וממילא אין אנו יכולים לתאר לעצמנו את דקות התביעה שהיתה על רבי אלעזר בן ערך. ברם זאת נוכל ללמוד מכאן, שאותם תענוגים היתה להם השפעה עצומה גם על מלאך ד' צב-קות כרבי אלעזר בן ערך, ועד כדי כך היתה הנפילה בדרגתו מורגשת, שמן השמים שמו בפיו לומר "החרש היה לבם"! ומה נענה אנן!

 

ונראה עוד, שמן השמים סיבבו זאת אצל רבי אלעזר בן ערך, שהיה מצוין ביותר בשכלו הזך, כדי ללמד לדורות, שכנגד השפעת התענוגים והמותרות לא יעזור דבר, ואף מי ששכלו שלם בכל מיני שלימות. אין הוא מסוגל לעמוד בזה. ונמצינו למדים עוד, שלא הנאת אכילה ושתיה בלבד, אלא כל מה שקושר את האדם עם העוה"ז, כל דבר המטפח את הגוף, כגון רחיצה של תענוג, וכ"ש הנאות הגובלות בריח של איסור, כמו יוהרא, ודברים שיש בהם התפארות חיצונית וכדומה, אשר אי אפשר לפורטם כי רבים הם, כל אלה מרחיקים את האדם מהבנת התורה האמיתית.

 

אמנם ודאי שרחוקים אנו ממדרגה זו, ולכן אסור לנו ללכת בזה מן הקצה אל הקצה, כי מי שמבקש לקפוץ בבת אחת למדרגה גבוהה מובטח לו שיכשל, אבל מכל מקום עלינו לדעת לכל הפחות את מצבנו, כי מי שאינו נותן ערך חשוב לנקודה זו, ואינו מחשיב כלל את הצורך של ההתנתקות מהבלי העולם הזה, נמצא שהוא כטובל ושרץ בידו.

 

ומאידך, אין לזלזל כלל בלימוד התורה "שלא לשמה", שהרי אמרו חז"ל שדיבור אחד מן התורה הוא כנגד כל המצוות. ובגמ' ערכין (טז:) אמרו: "בעא מיניה רבי יהודה בריה דר' שמעון, תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה, הי מינייהו עדיפא, אמר ליה, ולא מודית דענוה לשמה עדיפא, דאמר מר ענוה גדולה מכולן, שלא לשמה נמי עדיפא, דא"ר יהודה א"ר, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". הרי מבואר, שמצווה חשובה, גם כשנעשית שלא לשמה, עולה בדרגתה על מצווה אחרת, הגם שנעשית לשמה. וכל שכן לימוד התורה שהיא כנגד כולן, שהיא חשובה יותר גם באופן של "שלא לשמה", מכל מצווה אחרת, הגם שנעשית לשמה.

 

ב' בחינות בחכמת התורה

 

הגמ' בנדה (ע:) מביאה: "שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חנניא ..., מה יעשה אדם ויחכם, אמר להם, ירבה בישיבה וימעט בסחורה, אמרו לו הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר כי ד' יתן יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. תני ר' חייא, משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, ומשגר לאוהביו ממה שלפניו, מאי קמ"ל, דהא בלא הא לא סגיא" ע"כ.

 

והנה הדברים טעונים ביאור. שלכאורה מדברי חז"ל שאמרו "יגעת ומצאת תאמין" נלמד, שאין הדבר תלוי אלא ביגיעת התורה בלבד, ומי שיגע מובטח שימצא כדי מדתו, וכאן משמע שעדיין הדבר תלוי ועומד בתפלה ובקשת רחמים.

 

אבל באמת י"ל לפי דברינו הנ"ל, דאלו ואלו דברי אלוקים חיים. והיינו, שיש ב' דרגות בקנין חכמת התורה. כל מי שיגע בתורה בודאי מצליח, אבל עדיין אין הוא בדרגה של "באורך נראה אור", שביאר מו"ר הגאון האמיתי רבי מרדכי פוגרמנסקי זצוק"ל, דהכוונה היא שעל ידי שרוכש עומק השכל והחכמה של תורה, שכלו הופך לשכל התורה, ודעתו כולה דעת תורה. ולדרגה זו אי אפשר להגיע אלא על ידי תפלה.

 

ונראה שדבר זה מבואר במשלו של ר' חייא, שהמלך משגר לאוהביו ממה שלפניו, ועי' שם ברש"י שכתב: "כך חכמה שהיא לאוהביו של מקום נתנה להם מפיו, ולא מאוצר אחר", כלומר שיש ב' בחינות של חכמה, אחת הניתנת ל"עבדיו", ואחת שאין זוכים לה אלא "אוהביו", והיא חכמה הניתנת מפיו של הקב"ה, ואי אפשר לקנותה רק על ידי יגיעה, אלא היא מתנת חנם לאוהביו. ומי הם אוהביו, אלה המתרצים לפניו על ידי תפלה ומבקשים רחמים ממי שהחכמה שלו. ודרגה זו היא הנקראת "באורך נראה אור", דהיינו "אורך" ממש - חכמה שהיא מפיו של הקב"ה.

 

ועל פי זה אפשר לבאר את לשון חז"ל בתפלת העמידה "וחננו מאתך", שאנו מבקשים מד' יתברך שנקבל את הדעה מפיו של הקב"ה בעצמו, ולא מאוצר אחר. ואין זוכים לזה אלא רק ע"י הצטרפות התפלה אל היגיעה שמלבד מה שרוכשים ע"י היגיעה העצמית, זוכים לסיעתא דשמיא ולחכמה מפיו של הקב"ה.

 

הקב"ה מבקש "איני יכול להניח את בתי"

 

וכן מבואר במדרש ריש פ' תרומה:

 

"כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו" יש לכם מקח שמי שמכרו נמכר עמו? אמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר: ויקחו לי תרומה. משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול את אשתו, אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל חטלנה איני יכול, לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיתון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר ועשו לי מקדש".

 

מבואר כאן במדרש שיש בתורה ב' בחינות, קנין התורה בעצמה שהיא בגדר "לקיחת בת המלך", שבזה כאילו לוקחים אותה בלבד, והיא מנותקת מאביה שהוא הקב"ה. רק שהקב"ה כביכול מבקש שאתנו שלא נסתפק בזה, אלא שנקח יחד עם התורה גם את נותן התורה, כלומר שנתקרב אליו יתברך ונעשה לו מקום להשראת השכינה, ועל ידי זה נזכה לבחינה השניה של דביקות בתורה בבחינת "באורך נראה אור".

 

ויותר מזה מבואר במדרש זה, שזוהי סגולת התורה וקדושתה, שמי שרוכש את התורה וקונה אותה על ידי יגיעתו בה, נפתח לו פתח להתקרב לקב"ה ביתר קלות, והוא בבחינת "הקב"ה רודף אחריו", וכביכול מתחנן לפניו שיקח גם אותו, ויהיה דבוק עמו ממש, והכל על ידי "קיתון אחד". אין צורך לבנות ארמון, אלא הקב"ה מבקש רק פתח כ"פתחו של מחט", ובזה אפשר לזכות ל"באורך נראה אור".

 

יהיב חכמתא לחכימין ראשית חכמה יראת ה'

 

אמרו חז"ל במס' ברכות (נה.), "אמר ר' יוחנן, אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר: 'יהב חכמתא לחכימין, ומנדעא לידעי בינה' (דניאל ב), שמע ר' תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דר' אבהו, אמר ליה אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה, דכתיב: "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה (שמות לא,ו)".

 

ומאליה נשאלת השאלה, מה הכוונה שאין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, הלא ממה נפשך, מי שכבר יש בו חכמה הלא כבר אינו זקוק שד' יתן לו חכמה. ובפשטות הכוונה היא שמי שיש בו בקשת החכמה, שע"י זה יש לו שייכות לחכמה, הקב"ה נותן לו חכמה. שאף אמנם עדיין אין לו חכמה בפועל, אבל כיון שכבר יש לו השגה בחשיבות החכמה, בזה יש לו עיקר החכמה, ונקרא "חכם" בכח, ולכן שייך ליתן לו חכמה בפועל.

 

וכ"כ הרבינו יונה בריש פ"ד דאבות: "אמרו חכמי האומות, כי היודע כל החכמות, אם אינו אוהב החכמה אינו חכם אלא טיפש הוא, אחר שאינו אוהב החכמה, כי היא הדעת. אך האוהב אותה ומתאווה אליה, אע"פ שאינו יודע כלום, הרי זה נקרא חכם, שעכ"פ תשיג אל החכמה האמיתית, ודעת א-לקים תמצא".

 

ונראה להוסיף בזה עוד ביאור, דמי שיש בו חכמה היינו מי שיש בו יראת שמים, כדכתיב "ראשית חכמה יראת ד'". [עי' במדרש ריש כי תשא מה שכתב בזה]; ובאבות (פ"ג מי"ז) תנן: "אם אין יראה אין חכמה", ופירשו המפרשים שרק ע"י היראה אפשר להחשיב את החכמה, לדעת דרכי החכמה ולהתנהג על פיהם. וכן תנן שם (מ"ט), "כל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת". ועיין במה שפירש הרבינו יונה על מה דתנן (פ"ד מ"ה) "הלומד ע"מ לעשות, מספיקים בידו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות", רוצה לומר, שדעתו לפלפל בלימוד כדי לדעת אמיתת הדברים, ורצונו לטרוח כמה ימים ושנים להשיג דבר קטן, ולנהוג עצמו על פי האמת, הרי זה למד על מנת לעשות, שכל עיקר מחשבתו אין כי אל המעשה להיות אמיתי, ולפיכך מספיקים בידו ללמוד וללמד ולעשות, שהכל בכלל המעשה. [שו"ר שעיקר הפירוש הנ"ל בדברי חז"ל "יהיב חכמתא לחכימין" דהיינו יראת ד', מבואר בנפש החיים בהגה"ה שער ד' פ"ה].

 

ובזה נראה לבאר מה דאמרו חז"ל (שבת כג:): "אמר רבא, דרחים רבנן הוי ליה בנין רבנן, דמוקיר רבנן הויין ליה חתנין רבנן, דדחיל מרבנן איהו גופיה הוי צורבא מרבנן, ואי לאו בר הכי הוא משתמען מיליה כצורבא מרבנן" ע"כ. ובודאי שיש כאן ג' מעלות, וכל אחד זוכה למעלתו לפי כמה שהוא מקושר עם תלמידי חכמים.

 

אולם, מה דדחיל מרבנן זוכה למעלה שהוא גופי' ת"ח, נראה לבאר; דהנה מבואר בסמ"ג (מצוה ד'), דמה שדרשו חז"ל "את ד' א-לקיך תירא לרבות תלמידי חכמים", הרי זה חלק ממצות יראת ד', ומשמע שבמדה שחסר ביראת התלמיד חכם יש כאן חסרון ביראת ד'. ונראה, שזהו מדרכי ומתנאי שלימות היראה, שאינו ירא מפני הקב"ה בלבד, אלא אף מפני מחזיקי ומוסרי חכמתו יתברך, ומי ששייך ליראת תלמידי חכמים, שייך לשלימות היראה, ובו נאמר "יהיב חכמתה לחכימא" בשלימות, שכפי שנתבאר הכוונה לחכימא ביראת ד'.

 

ולכן מבואר היטב מה שאמרו חז"ל דהוי איהו גופיה צורבא מרבנן, ואי לאו בר הכי הוא משתמעון מיליה, ולכאורה מה שייך "משתמעון מיליה" ליראת ת"ח? ולהנ"ל הדברים מאירים, שאע"ג שאין בו חכמה בפועל כיון דלאו בר הכי הוא, מכל מקום הרי יש בו מציאות של חכמה עכ"פ בכח, ומתקיים בו "יהיב חכמה לחכימין", ולכן יש בו ישרות ועדינות השכל שע"י זה דבריו נשמעים כצורבא מרבנן.

 

ועיין בספר אמונה ובטחון למרן החזו"א זצוק"ל (פ"ג אות כ"ד) שמאריך מאד [במקום שדרכו לקצר] בדברים נפלאים ומרוממים, איך היראה היא יסוד העדינות בצורת החכמה, ותמצא עונג.