
שתהיו עמלים בתורה
ידועים דברי רש"י בריש פרשתנו עה"פ "אם בחוקותי תלכו - כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה". מבואר שהדרך היחידה לזכות לברכות הכתובות בתורה היא אך ורק ע"י לימוד התורה דרך עמל דוקא.
אמנם הדרך להצליח ביגיעת התורה מחייבת השתדלות ומאמץ אמיתי. איתא בסוכה נב: עה"כ )תהלים לז( צופה רשע
לצדיק ומבקש להמיתו, ד' לא יעזבנו בידו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש
להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. ומקשה הגר"א,
בשלמא מהפסוק צופה רשע קמ"ל
שרשע הכוונה ליצה"ר, אבל מה דרשו מההמשך
שהקב"ה עוזרו, הרי אלו דברי הכתוב עצמו ומה חז"ל חדשו. ועוד מה מועילה
לנו הידיעה שהתגברות על היצה"ר היא רק ע"י
סיעתא דשמיא.
ומתרץ, שחז"ל הורונו שהקב"ה נותן לאדם כח להלחם ביצה"ר רק אם עשה כל מה שבכוחו לעשות, דאז השלמת המלאכה
נעשית ע"י ס"ד. וזו כוונת הפסוק שהקב"ה עוזרו רק כשמיצה כל כוחותיו
באופן שאלמא הקב"ה עוזרו לא יכול לו, אבל אם עוד
יכול לעשות בכוחותיו ולא עשה, הקב"ה לא יעזרהו. ותפקידו של אדם הוא לא
להתייאש אף מדברים שנראה שלא יצליח לעשות, כי אם יתאמץ בכל כוחו, הקב"ה
יעזרהו.
יסוד הדברים מתבאר ביומא לח., דמסופר בגמ' שם שאת שערי ניקנור לא החליפו
מנחושת לזהב, אף שאת כל שערי בהמ"ק החליפו, משום שנעשו ניסים לדלתות אלו.
שכאשר הלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא
של מצרים, בחזרתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו, נטלו אחת מהן והטילוה לים ועדיין לא
נח הים מזעפו, בקשו להטיל את חבירתה עמד הוא וכרכה, אמר להם הטילוני עמה, מיד נח
הים מזעפו, והיה מצטער על חבירתה, כיון שהגיע לנמלה של עכו היתה מבצבצת ויוצאה
מתחת דופני הספינה.
ולכאורה תמוה, הלא בביהמ"ק היו הרבה ניסים
ועוד יותר גדולים, כדתנן )אבות פ"ה( י' ניסים היו בביהמ"ק, ועוד ניסים רבים כמובא בחז"ל, ולמאי היו
צריכים להשאיר הדלתות על מתכונתן זכר לנס שנעשה בהם.
אלא, התשובה היא, שאותו נס נתייחד בכך שבא מתוך מסירות נפש עד כדי
"הטילוני עמה", נס כזה לא מעמעם את הזוהר מדלתות אלו ביחס לאחיותיהן
המוזהבות, ואין בהם משום מיעוט כבוד המקדש. אדרבה! כבוד גדול בוקע מהן למי ששיכן
שמו בבית הזה, להודיע לרבים כמה מסירות נפש מסר ניקנור
למען שמו באהבה...
@9עוד לימוד מופלא בחשיבות אותה מסי"נ נראה
ללמוד ממעשה דניקנור. חז"ל מגלים לנו, שבשכר
המסירות שניקנור מסר את נפשו על בנין בהמ"ק בדלת
השניה, זכה להביא לא רק את אותה דלת, אלא בסופו של דבר גם הדלת הראשונה הגיעה לנמל
עכו. נמצא איפוא, שבזכות שמוסרים נפש על חלק אחד, זוכים
גם לחלק נוסף שעליו לא מסרו את הנפש. והן הן אומרם ז"ל במגילה ו: יגעת ומצאת
תאמן, היינו, בזכות אותה יגיעה ראשונה ימצא דברים נוספים שלא יגע עליהם,
ואעפ"כ יכון גם עליהם שם יגיעה, כי בהכרח גם הם מפירותיה של אותה יגיעה, שהרי
לא יגעת ומצאת אל תאמן.
ובזה נראה לבאר עוד, דהנה בקדיש שאומרים בסיום
מסכת ישנו נוסח מיוחד בו מתפללים על בנין בהמ"ק ותחית המתים. מבואר שיש קשר
בין בנין בהמ"ק לסיום מסכת, ולכן יש שנהגו בדוקא
לסיים מסכת בתשעת ימי האבילות שבחודש אב. ]ועי' בטעמי
המנהגים )עמ' רפז( שהביא
שבסיום מסכת זה זמן צפיה לבנין ביהמ"ק[. וצריך
ביאור הקשר ביניהם. ]וכמו"כ יל"ע מה הקשר בין
סיום מסכת לתחית המתים שאף הוא מוזכר שם. הן אמת שקדיש זה נאמר גם בסיום הלוית
המת, ושם מובן הקשר לתפילה על תחה"מ, אבל הקשר
לסיום מסכת צ"ב. ואכ"מ[.
ובפשוטו נראה לומר, דהנה בסוף שמו"ע מתפללים שיבנה ביהמ"ק
ב"ב ותן חלקנו בתורתך ושם נעבדך וכו'. ובדרכי משה
על הטור )סי' קכג( כתב, דהטעם
שמתפללים כעת על בנין ביהמ"ק, משום שהתפללנו ברצה
והשב את העבודה לדביר ביתך וכו' ותחזינה עינינו וכו', וכן על התורה אנו מבקשים ותן חלקנו בתורתך, כיון
שהתפללנו כי באור פניך נתת לנו תורת חיים.
ולכאורה יש להבין, הרי אם כבר התפללנו באותן ברכות, לשם מה חוזרים ומתפללים
על כך פעם נוספת בסיום התפילה. ובעיקרה של אותה תפילה יש להבין, שמתחלת
"שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, ותן חלקנו
בתורתך", ואח"כ חוזרים לענין עבודת ביהמ"ק
"ושם נעבדך ביראה" וכו', ומדוע הפסיק עם ותן
חלקנו בתורתך בין עבודה לעבודה. וע"כ מבואר שגם
אחרי שיבנה ביהמ"ק צריך את השלימות
גם בתורה, ובצירוף שלמות זו נזכה לשלימות העבודה בביהמ"ק.
שו"ר שהדברים מפורשים בביאור הגר"א
)מס' אבות סוף פ"ה( דתנן בשלהי אבות
"יה"ר שיבנה בהמ"ק" וכו', כיון
שבמשניות כלל כל התורה משה קיבל וכו', ואין תורה בלא
בהמ"ק כמ"ש )איכה ב( מלכה ושריה בגוים אין
תורה. ואמר יה"ר שיבנה וכו' כמ"ש
)ישעיה יא( מלאה הארץ דעה את ד', ולאחר בנין ביהמ"ק
נוכל לקבל את השלמות בתורה, ואז נעבוד ביראה.
וא"כ כשמסיימים מסכת ושמחים על גומרה של תורה, אנו מבקשים דוקא אז
שנזכה כבר להשלים את אותו חסרון שעדיין חסרים אנו בשלימות
התורה, שתהיה רק כשיבנה ביהמ"ק. ומטעם זה יש ענין
לסיים מסכת בתשעת הימים, דמראה על הצפיה לבנין ביהמ"ק שאז נזכה לקבל שלימות בתורה, שהרי אף שגמרנו
המסכת והרי"ז נראה כאילו הגענו לאיזו שהיא שלימות
בתורה, האמת היא שחסר לנו בה, כי מלכה ושריה גוים אין תורה, עד שיבנה ביהמ"ק ב"ב.
אמנם לאור מה דחזינן לעיל בעובדא
דניקנור, נראה לומר עוד בטעמא
דמלתא, שהרי בזכות זו שניקנור
מסר נפשו על בנין ביהמ"ק בדלת השניה, זכה שלבסוף
גם הדלת הראשונה הגיעה לנמל עכו, ולא רק אותה דלת שמסר נפשו עליה. וכך גם לעניננו,
בזמן ביהמ"ק היו לנו גם תורה וגם עבודה, וכשחרב
הבית נלקח לנו חלק העבודה, אבל אם נמסור את הנפש לתורה ונצטער על חלק השני, נזכה
בזכות זה גם לחלק השני. לכן זה הזמן לבקש על בנין בהמ"ק, וכמו כן דוקא בסיום
מסכת אומרים את הקדיש בו מבקשים על בנין ביהמ"ק.
@9עוד יש לידע, דבכדי להצליח לעמוד ביגיעה נצרכת
לשם כך קבלה מרצון. כדמצינו עה"פ )שמות לו(
"ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ד' חכמה בלבו, כל
אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה". והקשה מרן החפץ חיים זצוק"ל
)ספר תורת הבית פ"ז( כיון שמדובר כאן בקבוצות שונות של בנ"א, א"כ
היה צריך להוסיף ו' החיבור ולכתוב ולכל אשר נשאו לבו וכו'.
ומבאר, שכל אשר נשאו לבו זהו ביאור מי הם אלו שלמעלה, היינו דכל
איש שהחליט להתקרב אל המלאכה לראות ולהתבונן איך לעשותה, נתן לו ד' שכל ובינה
והבין איך לעשותה, יוצא דכל איש חכם לב זהו כל אשר נשאו
לבו. ותכונה זו של נשיאת לב לדעת איך לעשות שייכת גם בלימוד התורה, כי כאשר יסכים
בדעתו להשתדל להיות בקי באיזה סדר בש"ס או להתיגע באיזו הלכה, הקב"ה יתן
לו דעת בלבבו להוציא מחשבתו אל הפועל. וזה מה שאחז"ל
בשבת קל. כל דבר שמסרו נפשן עליהם מתקיימת בידן.
ובשולי דבריו יש להוסיף, דהשתדלות זו צריכה
להיות בלב שלם ובכל הכח. והוא נמי כוונת מאמרם ז"ל
בברכות נה. יהיב חכמה לחכימין, והיינו כשמשתחררים מתאוות העוה"ז והרצון הוא
לעשות את רצון ד', אזי מקבל ס"ד לכך. וכך ראיתי במשך חכמה עה"פ )שמות
לה( ראו קרא ד' בשם בצלאל כו' בן חור למטה יהודה -
הענין, דמסירות נפש צריכה להיות שלא בחקירה והתחכמות
יתירה, כי החקירה תעכב את הרצון הפנימי מלמסור נפשו על קדושת שמו ית', כעדות יעב"ץ החסיד
בכתביו, שדוקא התמימים בגלות ספרד לא נכנעו לאינקוזיציה
ומסרו נפשם, ודווקא החקרנים לא עמדו בכך והשתמדו מפחד היסורים. ואכן שבט יהודה
הצטיינו במסירות נפשם ללא חקירות והתחכמות המונעת זאת. כך היה בקריעת ים סוף
שנחשון בן עמינדב נשיא השבט קפץ ראשון לים כדאי'
בתוספתא )ברכות ד(, וכן חור מסר עצמו בעגל )סנהדרין ז.(.
ובאמת כך היה כבר אצל יהודה עצמו במעשה תמר, שאולי ע"י חשבונות היה
מאבד את המלוכה, אך כשהודה ואמר "צדקה ממני", זכה שיצא ממנו בצלאל שעליו
נאמר וימלא אתו בחכמה וגו', ונשתלם לו מידה כנגד מידה, בעבור שלא חקר ולא נתחכם
יותר מדאי.
וזה עלינו לדעת, שצריך לעשות מה שנדרש מאיתנו מבלי לחשב יותר מדאי חשבונות איך אני יגיע למדרגות גבוהות, כי כשעושים מה
שצריך בכל הכח ובלב שלם מבלי נגיעות וחשבונות, זוכים לסיעתא
דשמיא.
@9והנה היגיעה אינה רק זכות, דגם צד של חובה יש בה. דביומא
לה: שנינו, כשבנ"א באים לדין, הלל מחייב את העניים, ר' אלעזר
בן חרסום את העשירים ויוסף מחייב את הרשעים. אומרים
לעני מפני מה לא עסקת בתורה, כלום עני היית יותר מהלל, עשיר אומרים לו כלום עשיר
היית יותר מרבי אלעזר, רשע אומרים לו כלום נאה היית
מיוסף. ובאמת יש עוד רביעי שמחייב - זהו כל אחד מחייב את עצמו! דאחרי שעמל וזכה בתקופה מסוימת לראות עין בעין שפע של סיעתא
דשמיא שהושפע לו בהצלחתו בתלמודו, הריהו מחייב אותו עצמו להמשיך באותה דרך שכבר
עבר בה. וד"ל.
ואף שבתחילת הסוגיא החדשה הוא חוזר ונופל כביכול
בגן המבוכה וצריך להתאמץ מחדש, אל לו לחוש, שהרי כבר נוכח לראות בעליל שעל כגון דא
נאמר )איוב ח( והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד - בתחילה היגיעה והמצער הינם
הכרחיים לזכות לכתרה של תורה, אולם לאחר מכן אותה יגיעה גופא הופכת את הסוגיא לעריבה. ]וראה פי' הגר"א למשלי ה, טו[.
ואל יפול הלומד ברוחו כשרואה שנצרך להשתמש
ב"מחייבים" למיניהם שידחפו אותו להתמודד עם האתגר של לימוד מסכת, כי כי כך היא דרכה של תורה - בלי מחייבים לא מצליחים!, ומתוך שלא
לשמה בא לשמה. ובאמת כבר דקדקנו זאת אף מלשון התפילה, דהנה
בברכת התורה מבקשים "והערב נא... כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה",
ואילו בסיום מסכת מבקשים "והערב נא... כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך"
ולא מוסיפים "לשמה", משום שסיום מסכת זה גם כשלומד שלא לשמה...
ואותה עריבות שבסוף הדרך מובטחת לנו כבר מאז
מעמד הר סיני, כדברי רש"י )שמות יט( "אם
תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות". הרי שאחרי שזכה וקנה את
עולמו ביגיעה, ידע נאמנה כי רק ההתחלות קשות, אבל ההמשך הינו ערב.
ולא רק לעוה"ב זוכים לה אלא כבר כאן בעוה"ז, וכפי ששמעתי מהגאון
הגדול רבי מרדכי מן זצ"ל, ראש כולל בית הלל, שאדם אחד שאל פעם את מרן הגאון
רבי אהרן קוטלר זצוק"ל, שהרי ידוע מחז"ל
שזבולון מתחלק עם יששכר בעוה"ב בשכר תלמודו, וא"כ לשם מה צריך אדם לעמול
ולהתייגע על התורה, הרי יכול לעשות כמו זבולון ויזכה לאותו שכר בלי עמל. השיב לו
רבי אהרן מיניה וביה: אמת, ודאי הוא יזכה לעוה"ב גדול, אבל עוה"ז לא
יהיה לו!...
והוא כוונת הכתוב "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך" )דברים לג(,
דהיינו אתה ה"זבולון", ה"תמכין
דאורייתא" - לך תהיה שמחה על כל זכויותיך העצומים רק "בצאתך" - ביצאתך לעולם שכולו טוב ולא כאן בעוה"ז, אבל "יששכר
באהלך" - הוא שמח כבר כאן בעוה"ז באהלה של תורה ממה שזכה ועלה בידו.
עוד...
- תפקיד בני התורה כיום גדול ועצום מאוד
- תכלית יציאת מצרים - הכנה להגיע לקבלת התורה
- תכלית בנין הישיבה שתהיה התורה חלק מעצמותו
- תיבת נח של דורנו – לסיום בין הזמנים
- תורה אפשר לקנות רק בשמחה - רבי אליהו שמחה חזן, ראש ישיבת תורה ודעת
- תורה – מאור פני מלך חיים
- לימוד תורה
- שאיפות מסוף העולם עד סופו
- רק עם חכם ונבון - אך ורק?
- קניני התורה - מתוך קובץ "שיח יוסף"