אינני יודע אם אוכל להעביר את כל הרגשותי, ולכן היתה לי התלבטות גדולה אם לדבר. נתחדשה לי הערה, ואינני זוכר אם התעוררתי בה בעבר, ורציתי להעביר לכם, שמא תהיה ממנה תועלת למישהו.

 

המתבונן יכיר שיש לו להכין את בניית חייו.

 

כמדומה שאם האדם יעצור מעט, לרגע קט, וירצה להתבונן באופן רציני, בהתבוננות רצינית, ]הוא יגיע לאיזו הכרה[, בפרט אדם צעיר שחייו לפניו, שהרי הוא לא ישאר לעולם ילד קטן או בחור צעיר, אלא הוא יצטרך לבנות את החיים, לבנות בית ומשפחה, ולא תמיד יהיה קל, בין אם בבחרותו הוא למד, ובין אם הוא לא למד, הוא שיחק או שוחח וכדומה, הרי יבוא יום שיהיה חייב להנהיג חיי משפחה, ואם הוא יתהלך עם התבוננות רצינית, בהכרח הוא יגיע לאיזו הכרה כמו שנבאר.

הנה מגיעים ימי "בין הזמנים", במשך כל הזמן לומדים, וכשמגיע בין הזמנים, נוסעים הבחורים חופשיים לביתם.

 

הנאות העולם ניתנות תמורת תשלום ע"י התורה

נתעוררתי להתבונן מהו המבט הנצרך ביחס לימי "בין הזמנים"

הפסוק אומר )בראשית א א( "בראשית ברא אלקים", ומביא רש"י מחז"ל )ב"ר א א )ב( בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר )משלי ח כב( "ד' קנני ראשית דרכו", הקב"ה שהוא טוב ומטיב, ברא עולם מלא כל טוב, אך כל העולם הזה וכל אשר בו לא נבראו רק כדי שבני אדם יוכלו ליהנות ממנו, לטייל, להתענג ותו לא, אלא דורשים מהאדם תמורה על הנאותיו מהעולם. הכל נעשה בשביל התורה שנקראה ראשית. והיינו, שאמנם העולם נברא כדי שתוכל ליהנות ממנו, אך עליך לשלם עבורו, עליך לשלם על כל דבר, ורק כך נותנים לך. אין המכוון שאתה צריך לקחת וליהנות מהעולם, אלא שהתורה תתן לך )את הנאותיו(

 

והיינו, כי הנה אין לשער את חכמת הבריאה, כשנתבונן בבריאת שמים וארץ, בסדר הבריאה, ובחכמה המונחת בכל זה, הרי זה מפליא מאד, הכל בסדר נפלא, בדיוק נמרץ, ללא כל מכשולים. העולם מתנהל זה אלפי שנה בסדר נפלא, כאשר מסודרים בו כל צרכי האדם בחכמה נפלאה. אין אפשרות לומר שהכל נעשה מעצמו, שהרי כל דבר מסודר מובן שנעשה באופן מכוון, כי ללא שיעשו שם סדר - לא יהיה סדר, ואם הכל נמצא ופועל באותו סדר, היום, אתמול ולפני אלף שנה, הקיץ והחורף בזמנם, כעת יום ומחר לילה, והכל חוזר שוב בכל שנה באותו תאריך, בודאי זה נעשה על ידי מישהו באופן מכוון, וכל האומר אחרת, הוא חסר דעת. זהו דבר ראשון.

 

התנהגות בעלי החיים וצורתם מראה על הבורא וחכמתו

כענין זה, גם כל מה שישנו בבריאה, מראה על חכמה נפלאה המונחת בו, מהנמלה הקטנה ועד הבעל חי הגדול שבעולם כלויתן ופיל, רואים חכמה בכל תהלוכותיהם, כיצד הולכת הנמלה, התולעת הקטנה, כיצד היא מכינה את מזונה, הרי היא קטנה ביותר, ללא שכל והבנה, אך היא מבינה ומכינה את המאכל לצרכה. איך נעשה כל זה? איך היא נבראה וכיצד היא פועלת? חז"ל אמרו )עירובין ק:( אלמלא לא ניתנה תורה, היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה וכו', החתול מכסה את עצמו בעשיית צרכיו, וזוהי חכמה. מנין הוא לקח חכמה זו ואיך קיבל אותה? מדוע הוא מבין כך? וכי כך הוא הטבע מצד עצמו שיהיה כך? וכי מצד הטבע כך הוא שבזמן כזה יעשה כך? וכי מצד הטבע הנמלה תזהר מלקיחת חיטה שאינה שלה?

 

הפסוק אומר )ישעיה א ג( "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו", מנין יודע השור את קונהו? וכי יש לו הכרה על הפנים? מנין יודע החמור את אבוס בעליו? הרי כל זה הוא רק מכוח זה שהקב"ה הכניס תכונה מסויימת בטבעו של כל בעל חי. לא יתכן לומר שהם עושים היום כך מפני שכך הם עשו אתמול, ואין לומר שהנמלה נוטלת גרגר חיטה מסויים היום מפני שהיא זוכרת שכך היא עשתה אתמול, כי מהי השייכות של היום לאתמול? וכי יש לה זכרון לזכור מה שעשתה אתמול? אלא בודאי כך נקבע בטבעה, ובכל יום ויום הקב"ה נותן בה את הכוח והחכמה הזו, ולכן כך טבעה גם היום, ואת הטבע שנתן אתמול הוא הכניס בבריאה, וכך היא כל חכמת הבריאה, וכך היא חכמת הכלב או שאר בעלי חיים, שלכל אחד יש את הטבעים שבו עם חכמות נפלאות היוצאות מגדר הרגיל.

 

אוהב אני להסתכל תמיד בחומשים החדשים של "ספר ויקרא", שבסופם ישנם ציורי החיות. אני פותח שם תמיד, כי רואים את המינים השונים, האחד בצורה זו והשני בצורה אחרת. יש הבדלים שונים בין כל מין ומין, בצורה, בשער וכדומה, מי עשה את כל זה? אינני יכול להיפרד מהחומש. בקריאת התורה אני מסתכל שם ומתפעל מדוע לזה יש אבר מסויים בצורה זו ולשני בצורה אחרת? זהו דבר שצריך לעניין את האדם, הנה לחיה זו רגלים ארוכות ולשניה רגלים קצרות, זו היא חיה טורפת וזו אינה טורפת, ויש מינים מרובים מאד, וב"ספר הברית" )פרק יד( כתב שיש אלפי מינים של בעלי חיים, והקב"ה זן ומפרנס את כולם, נותן לחם לכל בשר, החיה הטורפת משיגה את טרפה באופן אחד, חיה שניה באופן אחר, האם כל זה הוא דבר טבעי? הרי מזה עצמו צריך להבין שיש בורא עולם המסדר את הכל באופן יוצא מן הכלל, וזו היא החכמה!

 

יציאת מצרים היתה תהליך נצרך להגיע לקבלת התורה

נמשיך להתבונן, ונראה שלמרות שכל עצם חכמת הבריאה היא חכמה גדולה, וכן החכמה ביצירת בעלי החיים, עדיין אין זו תכלית הבריאה, אלא התכלית היא בריאת האדם שהיתה בהמשך בריאת העולם. ובנוסף לזה, גם כדי שהאדם יגיע לתכלית של הבריאה, צריך לעבור תהליך והוא קבלת התורה, כי התכלית היא חכמת התורה שנקראה "ראשית". וכדי להגיע לקבלת התורה, להשיג את חכמת התורה, ולהכיר שחכמת התורה היא מעל לכל, היה צריך לעבור תהליך ארוך של שנים רבות. לעבור בתחילה את מעשה קין והבל, את דור המבול, דור הפלגה, לעבור את הגלות עם "במה אדע", כשבני ישראל נמצאים במצרים, ורק לאחר כל התהליך הזה, יכולים להגיע לחכמת התורה. והיינו שלחכמת התורה מגיעים על ידי יציאת מצרים.

 

מהו המהלך שמביא מיציאת מצרים לחכמת התורה? הנה בקריעת יום סוף היה גילוי שכינה במדה מרובה, כמו שאמרו חז"ל )מכלתא פרשת בשלח( "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי וכל הנביאים". כל אחד מישראל ראה את כל מעשה מרכבה, הוא ראה גם איך פועלים מעשי האדם, כדברי הכתוב )ישעיה נא טז( "ואשם דברי בפיך וכו' לנטע שמים וליסד ארץ", וכפי שמבואר ב"נפש החיים" )ש"א פ"ג(, שניתן כוח במעשי האדם להיות פועלים בעליונים. מעשה האדם בורא עולמות ומחריבם, כאשר האדם עושה מעשה רע - הרי זה כאילו הוא לוחץ כאן על כפתור, וגורם חורבנות למעלה, וכן להיפך, על ידי מעשה טוב הוא בונה עולמות. לכן כל אחד חייב לעבור תהליך שהוא בבחינת ראתה שפחה על הים, שיגיע למדרגה גבוהה בהכרה כפי שהיתה ביציאת מצרים, שיציאת מצרים עצמה אינה רק ענין של שחרור, אלא הוא היה מעשה שנעשה בנו, ונתן לנו הכרה בהשי"ת, ראו שיש בורא עולם, הכירו אותו, ורק אז יכולים לקבל התורה.

יש להישמר בימי בין הזמנים כפי הראוי לזמן יציאת מצרים

על פי הדברים האלה נתבונן. במשך "זמן" שלם לומדים תורה, בסופו מחכים לחופשה, ובין הזמנים הזה הוא תקופת חג הפסח. והרי כל ענינו של חג הפסח הוא זכר ליציאת מצרים, ואם כן, האם יתכן שהזכר ליציאת מצרים הוא שיהיה חופש ולא ילמדו, או להיפך, שמטרתו היא דוקא להגיע לתורה, ללמוד ולהגיע גבוה יותר ולהיות מרומם יותר? האם תקופת בין הזמנים של פסח היא כדי שיסעו לטיולים למקומות שונים, וכאשר יחזרו ויגיע חג הפסח, ישבו לליל הסדר לשתות ארבע כוסות ואחר כך לנסוע שוב לטיולים? וכי זה הוא חג הפסח? הרי המהלך הוא הפוך, יציאת מצרים היא השיא של מהלך הבריאה, שעל ידה יוכלו להגיע לחכמה ולתורה, זהו ה"מכה בפטיש" וסוף התהליך שהקב"ה הנהיג כדי שיוכלו להיות מוכנים לתורה! ההתחלה היא מהבריאה, ומהבריאה רואים שמים וארץ ובעלי חיים וכו', וכל הגלות במצרים ויציאת מצרים, תכליתם היתה להגיע ולראות )שמות טו ב( "זה ק-לי ואנוהו", ואז יוכלו להגיע לתורה! אם כן, יציאת מצרים היא גמר ההכנה לתורה, ואצלנו נמצא שזכר ליציאת מצרים עושה חלילה את ההיפך!

 

כשנתבונן במה שאנו עושים, נראה שאנו עושים את היפך כוונת התורה. שמחים עם החופש, עם "בין הזמנים", בזמן שתכלית הזמן הזה של "בין הזמנים" הוא כדי להתעלות יותר, והמצוות שניתנו לנו בפסח, גם הם מעלות ביציאת מצרים, שיש לקיים יותר מצוות מעשיות, אבל על כל פנים הכל הוא כדי לקיים מצוות ולרומם את יציאת מצרים ולקבל את עול התורה, ולא ח"ו שיציאת מצרים תגרום לפריקת עול, ואם כן, כאשר נתבונן, יראה כל מבין שיש לנהוג אחרת ולהזהר אחרת, ולהזהר ממצב שבו בחור לומד במשך כל השנה, וזה הולך לאיבוד בחודש זה.

 

בימי בין הזמנים יש להקפיד על התפילה והלימוד

לענין התפילה, נער הייתי וגם זקנתי. כבר אינני אברך צעיר, וראיתי גדולים שבגדולים, גדולי דורות וגדולי עולם שהתפללו. עדיין מונח בזכרוני כפי שראיתי בצעירותי בעיר פוניבז' ]שנעשיתי שם בר מצוה[, את תפילתו של רבי איצל' פוניבז'ר, שזה היה מראה יוצא מגדר הרגיל! וגם התמדתו היתה לא רגילה! ובלי תפילה אי אפשר להיות יהודי כשר וירא שמים )ערלעכער(, אין מציאות כזו!

 

מוכרחים תפילה, ותפילה בבית או תפילה חטופה בבית מדרש אינה תפילה, ממהרים, וגם לא מספיקים לאכול. כל דבר צריך שיהיה בעתו ובזמנו, יש זמן שצריך לאכול, זמן שצריך לישון, ולא מרויחים כשחוטפים, אלא יש לישון ולאכול בזמנו, לנוח בזמנו, ללמוד בזמנו ולהתפלל בזמנו. זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. ובכלל, הרי צריך להתפלל ולבקש על סייעתא דשמיא בלימוד, לבקש - 'חננו מאתך דעה', צריך להתפלל שד' יתן לנו דעת. גדולים רבים ראיתי, ואצל כולם היתה תפילה!

 

כל זה אינו שייך לפסח דוקא, אלא כל יום טוב ניתן לצורך עליה, אין זו הפסקה בעבודת ד', שכביכול עולים עד החג ואחר כך יורדים, אלא היום טוב נוצר לעליה, ובפרט חג הפסח שהוא זמן יציאת מצרים, שהיה הכנה לקבלת התורה.

 

ובענין הלימוד, יש ללמוד את המסכת באופן שיהיה ברור, והעיקר הוא לחזור ולחזור פעמים רבות. לומדים מסכת כתובות ויש לחזור עליה חמש ועשר פעמים. כשחוזרים - יודעים, וככל שחוזרים יותר - זוכרים יותר. ללא יוצא מן הכלל. בעל כשרון גדול או קטן, אם הוא לומד מסכת במשך זמן אחד, חוזר עליה כמה פעמים ויודע אותה - יש בידו במסכת גדולה עד דף ע' וכדומה או מסכת קטנה, בכל זמן הוא יודע מסכת נוספת, ובמשך שלשה זמנים הוא יודע שלש מסכתות, וזו היא עליה בלימוד.

 

רבי איסר זלמן זצ"ל אמר לי, שכאשר הוא הגיע לישיבת וולוז'ין, הוא היה צעיר מאד, וקבלו אותו בתור עילוי, מפני שאמרו שהוא יודע שלש בבות ]כפי שלמד אצל ה"מלבושי יום טוב" בחברותא[ ואמר שהוא יודע שאינו זוכרם... ועל כל פנים מי שידע שלש בבות, היה נחשב עילוי!

 

יש זמן לחזור גם בימי "בין הזמנים". אמנם צריך גם לנוח ולא להתאמץ עד כדי שעלול להשתגע, אבל אפשר גם לחזור, ויש מדה לכל דבר.

 

יש לדעת שתכלית הבריאה היא ענין חג הפסח והתורה, ואומר בקצרה - התורה אינה מבקשת שנלמד אותה, אלא התורה רוצה ללמד אותנו. השי"ת אינו זקוק למצוות שלנו, כמו שאמרו )ב"ר מד א( וכי מה איכפת ליה להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות, הכל בא במטרה לזכות את ישראל.

 

לכן על כל אחד לקבל קודם נסיעתו ללמוד בימי בין הזמנים כמה שעות ביום, להתפלל בציבור, ולבא לזמן החדש בזמן, וד' יעזור שיהיה פסח כשר ושמח.