יבואו אלה ויכפרו על אלה

@1השנה, באופן מיוחד, זכה מחנה בני תורה לקבל את ברכתו של עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שהוקרא ברבים באוזני משתתפי המחנה ובהשתתפות אורחים רבים. הדברים שנשמעו בקשב רב עוררו התרגשות עמוקה, הן בקרב בני הישיבות והן בקרב "הרחוקים" - אלה שבאו להתקרב לאוירתה של ישיבה.

 

 

 

משנה: "כאשר אלה ללא טעם וריח מקבלים את החסר להם מאלו שיש להם טעם וריח - זה מכפר על הנותנים" * שיחה רוחנית במעונו של ראש ישיבת עטרת ישראל - הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי במלאת ארבעים שנה למחנה בני תורה

 

 

הייתי שם, ניסיתי להבין ולא הבנתי. נכנסתי למאהל הענק שבמרכזו של כפר הנופש הפסטורלי - "כפר גלים" בואכה חיפה. לשמאלי נושקים גלי הים בסערה אל עבר הכביש שלמרגלות הכפר, מימיני נישא רכס הרי הכרמל ביופיו, וכאן באוהל הענק, באמצע בוקר שגרתי של אחד מימי בין הזמנים, יושבים מאות בחורי ישיבה לצד מאות תלמידי תיכונים מכל רחבי הארץ וכולם "ביחד" יושבים דוממים, דרוכים כורים אוזן ופותחים לב למוצא פיו שלמ הגאון הגדול רבי אהרן ליב שטינמן שליט"א הנושא את דבריו בשקט וברוגע, והמסר חד כתער.

 

ללא רטוריקה וללא גינונים נשמעים היסודות המוצקים המועברים בהיכלי התורה מדור לדור, דברים חדים ובהירים של "כל הבריאה כולה קיימת רק בשביל התכלית שהיא התורה", "כל הבריאה כולה משתוקקת שתהיה לה שייכות לתורה, אפילו הדומם, על אחת כמה וכמה עם ישראל שזהו תכליתו ויעודו". מאמרי חז"ל מתבהרים בזה אחר זה ומסריהם מתחדדים: "רק תורה בטהרתה, תורה לשמה".

 

ואני לא הבנתי, לא הצלחתי להבין: הם הרחוקים מעול תורה ומהוויתה של ישיבה כמטחווי קשת, אלו שלבושם מעיד עליהם שאין להם שייכות כלשהי למושגים של תורה לשמה, אותם צעירים שמתוך רעמת שיער ראשם מבצבצת כיפה צבעונית אחוזה ברפיון מה - מה להם ולשמועס על תורה בטהרתה. מה שייכים הם לדבורים כגון אלה? מה הם מבינים בזה? איך זה אמור להשפיע עליהם?

 

אך כאשר תם המשא, ראיתי איך כולם נגשים להתקרב, ללחוץ יד, לגעת בשולי האדרת... ראיתי את התשוקה העצומה, את ההתרגשות על פניהם, ושוב תהיתי איך זה קורה? איך זה משפיע? אך עובדה היא: זה משפיע! גם הם נדבקים אל עבר המכונית העוזבת את המתחם, רוקדים בהתלהבות ומזינים את עיניהם בעוד מבט, מה להם ולזה? לא! לא הצלחתי להבין.

 

תהיתי בקול: איך? וכולם עונים לעומתי: עובדה!

 

אך אני עדיין התקשתי ונגשתי אל מי שחולל ויצר את הפלא הזה, אל מי שכבר זה ארבעים שנה זורע וחורש, וגם קוצר את פרות עמלו. באתי כדי לשאול איך זה קורה?

 

היה זה בשעת הדמדומים של ימי החולין של חודש אב, הימים בהם הלב היהודי - עולם הישיבות - מחליש את קצב פעימותיו כמנוף והכנה לקראת ימי הפסגות האלוליים. פניתי למעונו של ראש ישיבת "עטרת ישראל", הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א, בית שמשמש כל השנה כתובת של 'ברע'ן בלימוד וריתחא דאוריתא, של 'שטיגען', של ניחוח מוסרי וגדלות האדם מבית היוצר הסלבודקאי, בית של ראש ישיבה. באתי לשאול דווקא על בין הזמנים, על העולם שמחוץ לכותלי ביהמ"ד. שאלנו, תהינו, הקשינו וקבלנו תשובות מקיפות ובהירות, הגדרות ממצות וקולעות. בין היתר שמענו גם על לימוד המוסר, על מהותו של בן תורה וגם על כח הנגינה. אך מעל לכל השיחה ריחפה רוחו של ה"אלול" הקרב ובא, על עולמה של הישיבה הקדושה שעומדת שוב לחדש את זרימת מימיה מהמקור הבלתי אכזב.

 

@1הישיבות הקדושות עומדות כעת לפני פתיחת זמן חדש, בסיומו של בין הזמנים. גם כאן עומדים לפני זמן חדש, אך כאן גם מסיימים זמן נוסף: מחזור הארבעים של מחנה "בני תורה" סיים את ה"זמן". האם גם זה תפקידו של עולם הישיבות לדאוג להרבות ספסלים בבית המדרש, ללקט מחוץ להיכלי התורה ולהביאם פנימה? האם יש תפקיד אחר מעבר לתורה בהיכלי הישיבות?

 

"תפקיד", זו אינה ההגדרה הנכונה. תפקידה של הישיבה הוא ברור: בית היוצר לנשמת האומה. ישיבה היא מקום שמרבים בו תורה לשמה ומגדלים בו גדולי תורה. אני לא חושב שאת מה שאני מבצע בתנועת בני תורה אני עושה מכח תפקידי כראש ישיבה. אני חושב שאני עושה זאת בתור יהודי שרוצה לעשות את רצון ד'.

 

זה בעצם תפקיד שכל אחד הופקד עליו ע"י רבונו של עולם. וכי על כתפיו של פלוני מוטל חוב להכניס בחור לישיבה יותר מאשר על חברו? הן זה רצון ד' - ובהכרח הוא מוטל על כתפיו של כל אחד בשווה. יש כאלו שכואב להם המצב ומכח זה הם פועלים, ואחרים חשים זאת פחות. אם הקב"ה הראה לנו פנים שוחקות והצליח דרכינו לקרב רחוקים ולהוסיף ספסלים בבית המדרש במשך ארבעים שנה, האם יכולים אנו להרשות לעצמנו לנוח על זרי דפנה ולצאת לדאצ'ה?

 

 

@1במשך ימי המחנה עיקר העבודה איננה מלאכת שכנוע. העיקרון של המחנה הוא הריתחא דאורייתא. אתם מציבים קושיא כאתגר בפני הבחורים, ודוקא דרך התורה וה'ברען' התלמודי מתעורר הניצוץ היהודי התורני. מהיכן נלקח הסוד הזה? הרי זה לא דברים שראינו פעם.

 

 

נדמה לי שאין לי תשובה מובהקת לשאלה הזו. אני חושב שזה ענין של סיעתא דשמיא. הקב"ה בחר בנו - ולא מפני שאנו ולא אחרים ראויים לכך - ונתן רעיונות אמת כאלה: רק מהתורה שממנה לומדים מהו דין עוברה של פרה שנמצא ליד אמו שננגחה ע"י שור - "שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה" - זו התורה שמלמדת אותנו גם כיצד לנהוג ומה לעשות עם הבחורים האלה. אלא מאי, כאן גם מתגלה כח התורה: לתורה יש געשמאק! לתורה יש הנאה. זו עובדה. אין תורה בלי גישמאק, כשם שאין גישמאק בלי תורה. אם מישהו יחוש את ה"טעמו" של תורה, הרי כל טעם אחר שבעולם יהיה תפל לחיכו. וממילא, מה שנותר לנו לעשות הוא להשתדל להטעים ולהראות את כי טוב ד', טעמו וראו. ויש לזה כמה פנים: קודם כל את עצם הגישמאק של תורה, טעמם של קושיא, ערבותו של תירוץ או ניחוחה סברא. כל אחד, מייד כשהוא אומר סברא, הוא מזהה מידית שאותו ראש שעובד בעת עיסוק בדברי תורה, לא עובד על משהו אחר שהוא לומד. ואז מתקיים ה"והערב נא בפינו"... זה הענין של חכמת התורה.

 

אבל אני מאמין שחכמת התורה הזו אינה יכולה לפעול על מי שלא שייך לתורה. וכאן טמון הסוד הגדול, ואסביר את דברי: אנחנו יודעים שהיה מעמד מתן תורה, ובלשון חז"ל הוא נקרא גם קבלת התורה. הקב"ה נתן, ואנחנו, עם ישראל, קבלנו. מה הכוונה בהגדרה "קבלנו את התורה"? מה הוא לשון "קבלה"? האם זו לשון מושאלת? איפה שמנו אותה? התשובה היא - באדם! את התורה, כמו שהיא, שמנו באדם. כל סברא של תורה ואין זה משנה באיזה ענין, כמו שאין זה חשוב איזו סברא זו, אם רק יש על זה שם של תורה - זה נכנס עמוק אל תוך האדם! 'כי לקח טוב נתתי' - למי? לכם! לעצמיותכם! ואם זה נכנס עמוק אצל האדם, בהכרח שזה משנה אותו. אדם בלי תורה ואדם עם תורה, זה אדם אחר!

 

אם מצליחים להעביר את המסר הזה למישהו, הוא כבר אדם אחר.

 

כאשר "מקבלים את התורה", הרי זה מונח בתוך מציאותו של האדם, ובהכרח - אדם שתורה מונחת בתוך עצמיותו, באותו רגע הוא כבר השתנה.

 

@1בלי שהיה לו רקע קודם? יותר מכך נשאלת השאלה, הרי הבחורים הללו מגיעים מעולם אחר וזר לחלוטין, הם מעולם לא שמעו קושיא של רעק"א, הם מעולם לא למדו להבין סברא, והנה ביום אחד הם פתאום מצליחים להבין קושיא, ויותר מכך אף לומר תירוץ וסברא אמיתית, סברא שדורות התייגעו עליה, הגדרות שממשיכים להתייגע בהם עד היום בעולם הישיבות יומם ולילה - איך הם מצליחים להגיע אל האמת של התורה, בלי כל רקע מוקדם?

 

כשאני חושב על הדברים האלה, נראה לי שזה מוכיח שעולם התורה והשקלא וטריא התורתי בשורשו, חבוי גם אצל הרחוקים ביותר, אם הם רק יהודים. בעיני ראיתי את זה. כבר פורסם ונכתב רבות אודות המחנה שתנועת בני תורה קיימה ברוסיה, מספר פעמים. וכאן חובה עלינו להדגיש: "מחנה בני תורה", לא סמינרים! אפשר לדבר ולהרחיב רבות על נקודה זו, אבל אציין רק נקודה אחת - ומעשה שהיה כך היה: באנו לשם עם משלחת של תלמידי חכמים וראשי ישיבות. התוכנית ליום השני של המחנה היתה לשוט באנייה. זו היתה השאיפה של הצעירים ועזרנו להם להגשימה. הם לא ידעו מה זה 'שמע ישראל' רח"ל, הם לא ידעו בכלל מה זה יהודי, והדרך והשיטה שבאמצעותן הבאנו אותם למחנה זה סיפור בפני עצמו.

 

הודעתי לאנשים שבאו עמי, שהם עומדים לראות תופעה לא מוכרת ומפליאה. ואכן, כל האנשים נותרו כשהם זוקפים גבה בתמיהה ובהשתוממות:

 

כשפתחתי שם את דברי, ע"י מתורגמן, ואמרתי "היום ערב שבת קודש" הם לא ידעו מה זה שבת כלל. אבל כך התחלתי ואמרתי שאני רוצה עכשיו לשאול אותם קושיא, ובמשך זמן ארוך נאלצתי להסביר מה זו קושיא. הם ידעו שכאשר יש קושיא מסטאלין על הסגן שלו, מסלקים אחד מן העולם והענין הסתיים בכך... הסברתי להם מה זה קושיא, וזה כשלעצמו כבר פתח להם את העיניים, כיון שהם ראו שאנחנו מדברים על דבר שהוא אמת לאמיתה שניתן בצורה כזו שיהיו לנו גם קושיות, כדי שהדברים יתלבנו ע"י כך.

 

אחרי כל ההקדמה הזו, הקשיתי את קושית הנמוקי-יוסף הידועה באישו משום חציו, איך אפשר להדליק אש בע"ש. כעבור חצי שעה כל הספינה היתה כמרקחה. כולם רצו לענות תירוץ, הם שכחו כליל מהשיט שכה ציפו לו... אני זוכר היטב שלאחר שעה וחצי של סערה תורנית, החלו שם לרקוד בריקוד של מצוה, בהתלהבות עצומה. היה זה ריקוד שאיני זוכר דוגמתו.

 

זה היה בער"ש. ביום א' הם כבר התחילו להתעניין מה זה ה'קוביות' שיש לנו על הראש. לפני בואנו לשם הזהרתי את כל האנשים שבאו אתנו, שלא לדבר עמם דברים שיש בהם השפעה ושכנוע לקיים מצוות - הנחת תפילין למשל - כי זה לא יעבוד. הם הרי היו מנותקים במשך שמונים שנה מכל דבר יהודי, והנה ביום ראשון, הם, מעצמם, התייצבו בתור, וכל אחד ביקש להניח תפילין...

 

צריך להבין, כשהקב"ה נתן את התורה, קיבלנו אותה - והיא נמצאת בנו, אך היא חבויה בתוכינו וצריך לגלות אותה. זהו "מאור שבה מחזירן למוטב", הליכטיגקייט. בתורה יש אור. גם אם היינו לומדים עמם "תגרי לוד", האור היה מחזירם, אלא שהם אינם בעלי מדרגה לחוש את הגישמאק. אבל ע"י קושיא ותירוץ שטעמם עז יותר והגישמאק קל יותר להרגשה מוחשית, אפשר לחולל את השינוי. התורה עצמה מפעפעת ומתבשלת מבפנים, וזה מתחיל לקרום עור וגידים.

 

 

@1אם כך, שע"י תורה אפשר לשנות את מהותו של האדם, נשאלת שאלה עצומה - בשעתו, כשנגע ההשכלה החל להתעורר ולהתפשט נעמד מרן הגר"י סלנטר זצוק"ל וחידש את לימוד המוסר, את בית המוסר, והכל כדי להילחם בהשכלה. היו שטענו שתורה לבד היא תרופת הפלא כנגד כל הרוחות הזרות, אך מרן אור ישראל ותלמידיו הגדולים הוכיחו כי מוכרחים מוסר וחייבים לקבוע זמן ללימוד המוסר, וכך הוכרעה ההלכה לדורות. האם זו אינה סתירה לכל הדברים האמורים?

 

מרנא רבי ישראל מצא את האמצעי הנכון שהתורה בעצמה תישאר "תורה" כנתינתה וכרצון נותנה. כדי שהתורה תישאר "תורה" ולא חכמה, היא חייבת לשכון בתוככי בן תורה. ואי אפשר להיות בן תורה ללא למוד מוסר והפנמתו, כי בלא מוסר אפשר לסטות הרחק הרחק. הענין של מוסר הוא לבנות את הכלי קיבול שיוכל להחזיק את התורה. לכשעצמי אינני יודע איך אפשר לעבור את העולם בלי מוסר.

 

אולם כאן, מדובר בשלב מוקדם יותר: כיון שאנחנו עדין בשלב של הבאת הבחורים לעולם התורה, עלינו להשתמש בכוח המשיכה - וכוח המשיכה אכן נמצא בתורה.

 

הדבר העיקרי הוא כמובן לימוד התורה לכשעצמו, המאור שבה שמחזיר. כשאותם רחוקים רואים במחנה בני תורה אמיתיים מסלתם ומשמנם של בני הישיבות, כשהם רואים את ההנהגה שלהם, כשהם רואים מה התורה עושה מהאדם - זה עצמו מושך. אלו שנמצאים שם בצוותא עם התיכוניסטים, אלו בחורי ישיבות בעצם מהותם, וכשהללו רואים את עדינותם ואצילותם, כשרואים הם את ה"בין אדם לחבירו" שלהם, את המסירות שלהם לזולת, זה מושך ויוצר שאיפה - ואז כבר אפשר גם לשאול קושיא, והם כבר גם עונים תירוץ. וזה שבני התורה נותני הדוגמה אכן נראים כך, זו רק תוצאה של לימוד המוסר והפנמתו לחיים של מוסר.

 

בלי מוסר אפשר לגמרי לרדת מהדרך! בלי מוסר אדם עלול לחשוב שאין לו זמן, הוא עלול לטעות ולחשוב שאיננו מסוגל. הוא גם עלול לחשוב שהוא מסוגל יותר ממה שהוא אכן מסוגל. חלילה, הוא אפילו עלול לחשוב שהוא לא צריך - ואז, גם אין תורה! המוסר הוא האמצעי להיות בן תורה, להיות כלי קיבול וכלי בעל קבול מדוייק. דרך אגב, צריך גם גישמאק בלימוד המוסר, וכל אחד צריך לדעת בנפשו איך ללמוד מוסר. לצערי הרב, אני חושב שזה אחד מהדברים שצריכים חיזוק, וכאן אולי המקום לדבר על כך. אצלנו בישיבה שמים דגש מיוחד על כך. אלול זה בעירה גדולה, אפשר למשש זאת בידיים! ואיך עושים זאת? מדברים על כך עוד ועוד, צריך להכריז אלול וזה משפיע.

 

 

@1אם כבר מדברים על מוסר, רבי ישראל סלנטר הלא חידש כמה דברים: עצם לימוד המוסר, ההתבוננות המעמיקה, חשבון הנפש, אך מעל הכל - חידושו המרכזי הוא לימוד המוסר בשפתיים דולקות. מה קרה לזה? האם זה לא מתאים לדורנו?

 

אכן זה אחד מהדברים הצריכים חיזוק. גם היום זה נצרך. בחור מהישיבה שאלני היום לקראת הזמן הממשמש ובא: חברו ביקש ממנו לקבוע עמו חברותא ב"שערי תשובה", האם להיענות לזה? אמרתי לו: אם מישהו מבקש, אז חייבים לעשות זאת. אבל זה לא במקום "מוסר"! סדר מוסר הוא התבוננות עצמית מתוך שפתיים דולקות וניגון מוסרי!

 

 

@1 נחזור לענין המחנה. במשך המחנה שוהים יחדיו לתקופה של שבוע-שבועיים בחורי ישיבה מובחרים לצד כאלה שרחוקים מזרח ממערב מכל שיג ושיח של עולם התורה. במשך ארבעים שנה הוכח שזה עובד רק לצד אחד, ההשפעה היא רק לכיוון עולם התורה. אך האם אין חשש שזה יפעל גם לכיוון השני, חלילה? מהו הצופן לעובדה שאכן לא קרה דבר כזה במשך ארבעים שנה אפילו פעם אחת?

 

ברוך השם. האמת היא שצריך לכך הרבה תפילה וסיעתא דשמיא. אני חושב שאחד מהדברים שנתן לנו את הסיעתא דשמיא הגדולה, היתה שהותו של מורי חמי מרן הגה"צ רבי מאיר חדש זצוק"ל, שבמשך כל שנות המחנה היה תמיד נמצא שם מתחלה ועד הסוף, והיתה לנוכחותו השפעה עצומה. גם כעת צוות הישיבה נמצא שם מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון כדי לפקח על הכל. כל תוכנית, גם אלו שנועדו כדי להראות להם שאנחנו מנעימים להם את הזמן, עוברת ביקורת וסינון. על כל דבר יושבים חודשים. אך מעל הכל מתפללים.

 

ולעצם הענין, בחורי הישיבה שם אמונים על כך שעצם שהותם שם והויתם משפיעה על האחרים, בהתנהגותם, באורח חייהם, ועל כך אפשר לומר במובן החיובי "איידי דטריד למיפלט לא בלע".

 

 

@1 הרי לא כל הזמן עסוקים שם ב"למיפלט", יש גם תוכניות אחרות?

 

לא! כל הזמן עסוקים ב"למיפלט", ובעצם זהו החידוש. למראית עין נדמה אולי שלא כל הזמן עסוקים ב"למיפלט", אבל זו ראייה מוטעית. כל הזמן, אפילו בטיולים, הם עסוקים בנתינה רוחנית. מעבר לזה, המציאות שלהם עסוקה בהשפעה, אישיותם מקרינה. וזה משפיע. לא יאומן כי יסופר. כולם, ללא יוצא מן הכלל, משתנים שם, ואחוז ניכר ביותר מוצא את עצמו בסוף בהיכלי הישיבות הקדושות! אצל חלקם זה לא קורה מידית אלא כעבור זמן מסוים, אך בסופו של תהליך שמתחיל במחנה, הם מגיעים לישיבות. וגם אלו שלא זכו להגיע ולחבוש את ספסלי בית המדרש ולזכות ל"שבתי בבית ד' כל ימי חיי", הראש משתנה מייד. לדאבוננו, יש להם כל מיני עיכובים: לפעמים זו החברה שבה הם שוהים, פעמים זה הבית שמתקשה לעכל ומפעיל התנגדות, אך ה"ראש" השתנה! החשיבה הרוחנית וגם המנטלית, לא עוד כפי שהיו. זו תוצאה של השהות עם בני התורה.

 

 

@1ברוח חג הסוכות הקרב: ידועה אימרתו של מרן החתם סופר זצוק"ל, כי את האתרוג משאירים מחוץ לאגד, כיון שאת אלו עם הטעם וריח, כלומר בעלי התורה והמעשים, אסור לכרוך יחדיו עם אלו שחסר בהם הטעם או הריח - כיצד אם כן מושיבים ביחד בני תורה עם כאלו שאינם בני תורה?

 

כאן זו לא האגודה, כאן זה ה"ולקחתם", ובלקיחה כן לוקחים אותם ביחד. לוקחים ביחד, אבל לא אוגדים ביחד. ול"ביחד" הזה יש מטרה: המדרש אומר - "יבואו אלה ויכפרו על אלה". והדבר טעון ביאור: מה פירוש "מכפרים אלה על אלה"? בשלמא אלה שיש להם טעם וריח, מכפרים על אלה שאין להם טעם או ריח. אבל מה אלה שאין להם טעם וריח, מכפרים על אלה שיש בהם? אתמהה!

 

אבל התשובה נוקבת: כאשר אלה שאין להם טעם וריח מקבלים את החסר להם מאלו שיש להם טעם וריח - זהו מה שמכפר על הנותנים. העובדה שנעדרי הטעם והריח הם ה"היכי תמצי" לבעלי הטעם והריח להשפיע, העובדה שהם מושפעים, מזכה את המשפיעים ומכפרת עליהם. והאמת היא, שכך הוא גם הלמוד בישיבה הקדושה: כשבן תורה לומד תורה לשמה, הוא משפיע על כלל ישראל. הוא "מכפר עליהם", ובזה שהם מזכים אותו "לכפר עליהם", בזה הם "מכפרים עליו".

 

* * *

 

@1 אחד הדברים שמאפיינים את המחנה הוא האוירה המיוחדת, לדוגמא כח הנגינה שמנוצל היטב. מה המיוחד בנגינה שהיתה ידועה בעולם הישיבות, כמו נגינתו של מרן הגאון רבי ברוך בער זי"ע ועוד? האם הנגינה היום לא התעוותה?

 

אכן בכל הישיבות היה מקום גם לנגונים. כך היה גם בעבר בהיכלי הישיבות הקדושות לדורותיהן. אך צריך לדעת את המידה והמינון, ואם לא יודעים את המידה אפשר לסטות בכל דבר וענין. אולם, לדעתי הניגונים והצלילים שבאים מבחוץ, חייבים להישאר בחוץ! שמחה צריכה להיות ולהראות שמחת הלב והנשמה, ולכך לא מגיעים עם "כלים" גויים:

 

כאשר נשא שלמה את בת פרעה, היא הביאה לו כל מיני זמר. אותו יום היה יום חנוכת בית המקדש, והיא אמרה לו: "בע"ז פלונית כך נוהגים ובע"ז פלונית כך נוהגים". באותה שעה עלתה בדעתו של הקב"ה להחריב את ירושלים, כך כתוב בחז"ל. הביאור בזה הוא, שבת פרעה רצתה לשמח בצורה הטובה ביותר. אבל אם רוצים להשתמש ב'גואישקייט' ולעשות מזה 'אידישקייט', לא ייצא מזה שום דבר! אידישטקייט צריך לטפח עם אידישקייט, ולכן לא יכול להיות לזה קיום. כל הניגונים שיש להם ריח של התפרקות או של מיני זמר של גויים, אסור להכניס אותם למחיצתינו. זה לא רק שאיננו בונה, זה הורס.

 

נגינה טובה צריכה לבוא מתוך דביקות. שירה חייבת לבקוע מהיכל הנשמות. זה כח הנגינה של רבי ברוך בער. כזאת היא נגינה ראויה.

 

***

 

אנחנו שומעים, מבינים קמעא, ומתפעמים מגודל המעש ומכח התורה הנפלא, ואנחנו מבקשים מראש ישיבת עטרת ישראל שיספר קצת על מבטם של גדולי ישראל על המחנה. הגרב"מ אזרחי שליט"א נענה ברצון, ומעלה באוזננו מספר עובדות שבחלקן פורסמו כבר בעבר, בתוספת אי אלו פרטים.

 

"לפני עשרים ושמונה שנים", מספר הגאון רבי ברוך מרדכי שליט"א, "כשפתחנו את הישיבה, לא קיימנו באותה שנה מחנה בהעדר האמצעים לכך - בגלל עול הישיבה שהוטל עלינו. באותה שנה הורגש שינוי משמעותי ברישום לאותן ישיבות קדושות שבשנים רגילות קלטו תלמידי תיכונים רבים. מספר הנרשמים בישיבות אלו פחת בהרבה. באותם ימים התלוננו באוזני מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל כי אולי בשל אי קיומו של המחנה באותו שנה, נרשמו פחות תלמידים מהסוג הזה לישיבות הקדושות.

 

אחר כמה ימים נכנסתי למרן זצוק"ל להתייעץ עמו. "האם לא היה מחנה?" הוא הפתיע אותי כשפתח את השיחה בענין זה מיד עם כניסתי לחדרו.

 

אמרתי לו: "ראש הישיבה הלא יודע שפתחנו ישיבה, והשנה לא היה ביכולתי לקיים את המחנה". ראש הישיבה זצוק"ל נד בראשו כלא מסכים ואמר לי בהאי לישנא: "ווער האט דאס אייך ערלויבט נישט מאכן קיין מחנה" - מי הוא זה שהרשה לכם שלא לעשות מחנה? "אין לי כסף", אמרתי, אך הוא זצוק"ל, היה נחוש בשלו: "אם אין לך כסף, זה ענין שלך. המחנה הוא ענין של כלל ישראל". מייד הוציא ממגירתו מעטפה והושיטה לי. רק לאחר מכן ספרתי את תכולתה. היו שם אלף דולר. זו היתה תנופה אדירה להתחיל בענין מחדש.

 

 

לאחר הרהור קל במשמעות המלים אני פונה פעם נוספת להגרב"מ אזרחי ומבקש ממנו לתאר לי את השפעתו של חמיו, מרן המשגיח הגה"צ רבי מאיר חדש זצוק"ל על המחנה.

 

"זה לא יאמן כי יסופר", נענה בהתרגשות הגאון רבי ברוך מרדכי שליט"א. "הוא היה יושב במשך כל שעות היום על יד הסטנדר שבפתח חדרו ומתנועע על הגמרא. אתם יודעים? לשווער היה כח מיוחד של ריכוז. כשהוא היה שקוע בתלמודו, הוא לא היה שם לב לכל הסובב אותו. אפילו אם מישהו נעמד לצידו הוא לא חש בזאת עד שנדנדו לו את הסטנדר מעט. היתה לזה השפעה עצומה על כל באי המחנה".

 

"הנני נזכר במעשה שהיה כשבנו של אחד האישים הבכירים ביותר במדינה, הגיע למחנה. היה זה בשנים הראשונות לקיומו. הוא הגיע מתיכון יוקרתי במיוחד והצליחו להביא אותו למחנה. באחד הימים שהמחנה יצא לטיול להפתעתנו, הבחור דנן לא הצטרף. אנשי הצוות לא הבינו למה, כי בדרך כלל כשאחד לא בא לטיול זה סימן לא טוב. כששאלו אותו מדוע אינו בא, השיב: "כשאני רואה את הזקן הזה שיושב שקוע בתלמודו ומוצא בזה את כל עולמו, שעות על גבי שעות, אני לא צריך טיולים. זה יותר חשוב לי..." מעשה נורא".

 

"בשהותו של השווער זכרונו לברכה במחנה, שהות שאף פעם לא ויתר עליה, לא הוא ולא הרבנית ע"ה שהיתה מתפעלת כל שנה מחדש ומראה לו: 'תראה, כל אלה יהיו ישיבע באחערים', היתה לנוכחותו השפעה נוספת: תלמידי חכמים ובני עלייה רבים, בהם גדולי תורה ויראה, היו מרבים לבוא ולהיועץ עמו ולקבל לקח ומוסר מפיו. הללו היו באים אליו באותם ימים למחנה. היתה לכך השפעה עצומה של כבוד התורה.

 

היו כאלה שהיתה להם קביעות מיוחדת כל שנה לבוא למחנה, ביניהם אפשר למנות את הגאון רבי בצלאל זו'לטי זצ"ל, הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל שהיה מלהיב בקולו החוצב את כל הבחורים, הגר"י קוליץ זצ"ל שהיה מקפיד להתקשר בעצמו ולהתענין אודות המחנה, ויבדל לחיים הגה"צ רבי שלמה וולבה שליט"א ועוד רבים.

 

לביקורים האלה של גדולי תורה, יש השפעה כבירה - אפילו שהם לא שוהים זמן רב. יש משהו בהליכותיהם, בכל תנועה שלהם כל הויתה שאומרת תורה, שמדביקה ומשפיעה".

 

"האם היית כשהגאון הגדול רבי אהרן ליב שליט"א היה במחנה?", פונה אלי הגרב"מ אזרחי. "הלא זה פלא, חלקם הרי באים מגודלי שיער כמו ריקים מכל וכל, והם נדבקים... לא היה אחד שלא נלחם לגשת אליו... מה פשרו של דבר זה? מי דחף אותם לזה? זהו כוחה של האמת התורנית הטהורה. הם נדבקים".

 

זה מה שכתוב בחז"ל "הבא ליטהר מסיעין בידו", הרי יש להם קשיים עצומים להגיע. רבים נלחמים בזאת: יצה"ר, הבית, ההנהגה שלהם מפריעה לזה - ולמרות הכל הם באים. ודרך אגב, זה באמת מאוד קשה להביא אותם, מצידנו נדרשת לכך יגיעה רבה, ולפעמים בדרכים לא דרכים, עד כדי מסירות נפש. לא אחת הרשמים שלנו סבלו מכך. אך לבסוף, הם באים! עצם בואם זה "הבא לטהר", ואז כבר מסייעין בידם.

 

בכלל, ראיתי בביקורו של הגאון הגדול רבי אהרן ליב שליט"א שיאריך ימים על ממלכתו, דברים מיוחדים. ההשפעה שהיתה לדברים שנשא באוזני משתתפי המחנה זו השנה השנייה ברציפות, היא עצומה. רבים מחניכי המחנה ציינו במפורש שבעקבות דבריו הם החליטו לשנות דרכם וללכת לישיבה קדושה! שינוי כה משמעותי בעקבות שיחה מוסרית אחת? איך אפשר להסביר זאת? בטוחני שאם מישהו אחר היה אומר אותם הדברים, זה היה נשאר בגדר שיחה מצוינת, רחבה ועמוקה, אבל ודאי שלא היתה לזה כזו השפעה. זו כוחה של האמת התורנית שנשמעת מפי לב אמת שכולו תורה. רואים שאין מדובר באדם שהכין את ה"שמועס" אלא באדם שהכין במשך עשרות שנים את "אומר השמועס". לכן זה משפיע כל כך.

 

*

 

האלול פורש את כנפיו ואני מתחיל להבין. כוחה של אמת, כח התורה - זה הסוד הגדול. ארבעים שנה למחנה בני תורה. ארבעים שנה אקוט בדור.

 

 

מסגרת:

 

ימי בראשית

 

"ההתחלה היתה עבודה אישית של אבי מורי שליט"א שכיהן באותם ימים כר"מ בישיבת חברון, מספר רו"מ ישיבת "עטרת ישראל" הרב הגאון רב"צ אזרחי שליט"א. "הוא עצמו כיתת רגליו מאתר לאתר ונועד עם הבחורים לשיחות אל תוך הלילה, וכך הביא לישיבת חברון עשרים בחורים. היו שחששו מכך, אך מרן הגר"י סרנא זצ"ל ראש הישיבה עודד את אבי להמשיך. בגרעין ראשון זה, היה בין היתר הרב יצחק פרץ - שליט"א רבה של רעננה, שמאוחר יותר נהפך ליד ימינו של אבא בכל הקשור למחנה.

 

היום מונה המחנה שני מחזורים, כל אחד בן מאות בחורים, שכולם משתנים באורח חייהם, וחלק גדול מהם מוצא את דרכו בצורה פלאית אל עולם הישיבות. נס מופלא הוא שלמרות הצרת צעדינו ונסיונות לדחוק את רגלינו על ידי כל אלה שעינם צרה מפריחת התורה והחרדיות, קיימת פריחה גדולה במפעלי הקודש שלנו.

 

בין הבוגרים ניתן למנות ראשי ישיבות נודעים, רבני ערים, תלמידי חכמים ואלפים נוספים שהולכים בדרך התורה והיראה. וגם רבים מאישי הציבור הידועים בציבור החרדי הם בוגרי המחנה.

 

הייתי פעם עם אבי מורי שליט"א בשדה תעופה מסויים. לפתע עברה במקום קבוצה גדולה של חסידים בראשות רבם האדמו"ר שליט"א. האדמו"ר שליט"א הבחין בנו ומייד הפסיק את הילוכו וניגש בראשות חסידיו אל אבי שליט"א והכריז באוזני חסידיו: 'שלי ושלכם שלו הוא'. בדבריו הזכיר לאמו"ר את המחנה של שנת תשכ"ד "לשם הגעתם באמצע טיול ושאלתם שאלה. היה שם בחור אחד שענה תשובה, ואתם התפעלתם ושיבחתם אותו. אני הוא הבחור", סיים האדמו"ר את דבריו. "מכח זה השתניתי וחזרתי לשורשי, והנה היום, כל זה בזכותכם".

 

 

טיזרים:

 

בת פרעה רצתה לשמח בצורה הטובה ביותר. אבל אם רוצים להשתמש ב'גואישקייט' ולעשות מזה 'אידישקייט', לא ייצא מזה שום דבר! אידישטקייט צריך לטפח עם אידישקייט, ולכן לא יכול להיות לזה קיום. כל הניגונים שיש להם ריח של התפרקות או של מיני זמר של גויים, אסור להכניס אותם למחיצתינו. זה לא רק שאיננו בונה, זה הורס. נגינה טובה צריכה לבוא מתוך דביקות. שירה חייבת לבקוע מהיכל הנשמות. זה היה כח הנגינה של רבי ברוך בער. כזאת היא נגינה ראויה.

 

 

כאן זו לא האגודה, כאן זה ה"ולקחתם", ובלקיחה כן לוקחים אותם ביחד. לוקחים ביחד, אבל לא אוגדים ביחד. ול"ביחד" הזה יש מטרה: המדרש אומר - "יבואו אלה ויכפרו על אלה". והדבר טעון ביאור: מה פירוש "מכפרים אלה על אלה"? בשלמא אלה שיש להם טעם וריח, מכפרים על אלה שאין להם טעם או ריח. אבל מה אלה שאין להם טעם וריח, מכפרים על אלה שיש בהם? אתמהה!

 

אבל התשובה נוקבת: כאשר אלה שאין להם טעם וריח מקבלים את החסר להם מאלו שיש להם טעם וריח - זהו מה שמכפר על הנותנים. העובדה שנעדרי הטעם והריח הם ה"היכי תמצי" לבעלי הטעם והריח להשפיע, העובדה שהם מושפעים, מזכה את המשפיעים ומכפרת עליהם.

 

 

מרנא רבי ישראל מצא את האמצעי הנכון שהתורה בעצמה תישאר "תורה" כנתינתה וכרצון נותנה. כדי שהתורה תישאר "תורה" ולא חכמה, היא חייבת לשכון בתוככי בן תורה. ואי אפשר להיות בן תורה ללא למוד מוסר והפנמתו, כי בלא מוסר אפשר לסטות הרחק הרחק. הענין של מוסר הוא לבנות את הכלי קיבול שיוכל להחזיק את התורה. לכשעצמי אינני יודע איך אפשר לעבור את העולם בלי מוסר.

 

 

בטוחני שאם מישהו אחר היה אומר אותם הדברים, זה היה נשאר בגדר שיחה מצוינת, רחבה ועמוקה, אבל ודאי שלא היתה לזה כזו השפעה. זו כוחה של האמת התורנית שנשמעת מפי לב אמת שכולו תורה. רואים שאין מדובר באדם שהכין את ה"שמועס" אלא באדם שהכין במשך עשרות שנים את "אומר השמועס". לכן זה משפיע כל כך.