לא הכיסים אלא הלבבות

לא הכיסים קובעים, אלא הלבבות. זה לא תלוי כמה יש, אלא כמה נכונות יש. הקריאה לא היתה לנדיבי כיס אלא נדיבי לב. מאת כל איש אשר ידבנו @1לבו @2תקחו את תרומתי. כך בונים משכן לד'.

המשכן והמקדש התנוססו בתוך עם ישראל, והיתה לכך מטרה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". "בתוכו" לא נאמר אלא "בתוכם" - בתוך בני ישראל. מטרת המשכן היתה, להשכין את שכינתו של הקב"ה בתוך עם ישראל. משום כך, כל אחד חייב להרים את תרומתו. בגלל זה, כל אחד חייב להיות שותף.

אבל טבעו של עולם, שהוא מתלהב ממבצעים. ממאפייניה של משימה חריגה, גדולה וחד פעמית, שהיא גורפת אליה את כולם. כאשר קול קורא מזעיק אל הדגל, איש אינו נעדר. כל אחד משנס מותנים למען המשימה העומדת על הפרק. ענין של פסיכולוגיית המונים. לעומת זאת, כאשר מדובר במשימה שוטפת, נעדרת ברק ונטולת פרסום, קשה יותר לארגן, ללכד ולרכז את ההמונים למען המטרה.

הדברים מחודדים בפרשת השבוע: @1"תקחו את תרומתי" - ג' תרומות נאמרו כאן. אחת - תרומת בקע לגולגולת שנעשו מהם האבנים, אחת - תרומת המזבח בקע לגולגולת לקופות, לקנות מהן קורבנות צבור, ואחת - תרומת המשכן, נדבת כל אחד ואחד שהתנדבו" @2)רש"י(. מדוע היה צורך להטיל בקע לגולגולת לצורך קורבנות הצבור ואילו לצורך תרומת המשכן אפשר היה לסמוך על נדבת לבו של כל אחד? מדוע בקורבנות הצבור לא סמכה התורה על רוחב ליבם של הנדיבים? הבהיר זאת מרן הגר"ז סורוצקין זצוק"ל )אזנים לתורה על פרשתינו(: כשגברה המצוקה בישיבות ליטא הפולנית, בקרתי עם משלחת גדולי הזמן בורשה להצלת הישיבות. במסיבה שערכנו, אחרי ההרצאה שלי אודות המצב הנורא של בני הישיבות, שאלני אחד מעורכי העתונים )שגם אותם הזמינו למסיבה, כדי שיפרסמו מטרת המשלחת בעתונים(, למה מצליח כה הגאון הצדיק רבי מאיר שפירא זצ"ל אב"ד ור"מ דלובלין בבנין ישיבה כה מפוארה ומאסף על זה כסף תועפות, הלא טוב היה להאכיל ולהשקות את בני הישיבות הקיימות בכסף הזה, מכיוון שהם סובלים חרפת רעב? ומכיון שכונתו היתה לבטל ברבים את המגבית, עניתי לו ועמדתי על דברי חז"ל אלה, ושאלתי: למה צוה ד' לקחת על בנין המשכן רק "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" ועל קרבנות ציבור - מכל אדם בקע לגולגלת, והכל, אפילו העניים, מחוייבים לתת מחצית השקל, ואם לא נתן ממשכנים אותו?! למה לא סמכה תורה גם בקרבנות ציבור על נדיבים, שיתנו כמה שצריך, כמו שסמכה עליהם בבנין? אלא שירדה תורה לסוף דעתם של נדיבי העם, שהם ממהרים לתת על בנינים וממאנים לתת על החזקת ותכלית הבנינים. הרי אם ישאלו אותנו, מה יותר יקר וחביב בעיני המקום - הבנין שבו מקריבים לפניו את קרבנות העם, או הקרבנות עצמם? הלא בודאי נענה, שהתכלית היא יותר חשובה מהאמצעים, והא ראיה שקרבנות הציבור דוחים את השבת, בין התמידים ובין המוספים, ובנין בית המקדש אינו דוחה את השבת. ולמרות זאת, הנה על בנין המשכן הביא העם ביום אחד זהב וכסף די והותר עד שהוכרחו להכריז: "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש" - ורק אז - "ויכלא העם מהביא". והיודע יצר כל יצוריו, ידע כי על בנין המשכן ירבו להביא, ואין צורך לחייב את העם ולמשכן אותו, כי יביאו די והותר, וכן היה. אבל על מטרת הבנין על קרבנות ציבור לא יתנו עד שיטילו חובה עליהם גם יבטיחו להם שזה יהי' "לכפר על נפשותיכם" )לקמן ל'(, ואחרי כל אלה צוה למשכן את המפגרים. כן הדבר בישיבות: מטרתן הלא לימוד התורה, והבנינים - רק אמצעים ומקום לימוד, ואעפ"כ מרבים העם לתת על בנינים: על חדרים, דלתות, חלונות ולבנים לבנין, וממעטים לתת טרף בבית ד' להאכיל ולהשקות את הת"ח לומדי התורה. ויש נדיבים בעם הרוצים בדוקא בחדר על שמם, בלבנה, שתהא מונחת בבנין לעולם וצדקתו תעמד לעד... משא"כ להכין מזון, הנאכל וכלה תיכף, זה לא מעניין אותם.. ובטוח אני, כי כאשר יגמר בנין ישיבות יח"ל, יתקשה הגאון מלובלין בכיסוי ההוצאות השוטפות של הישיבה, כמו כל ראשי הישיבות, וכן היה...

מצוקתו של עולם התורה זועקת. מצוקתם של האברכים שמלאם לבם להצטרף לשבט לוי ומתמסרים ללמוד התורה במסירות נפש, ניצבת כתובע מול היהדות הנאמנה, משוועת לפתרון. היוזמה האדירה של פרויקט "השותפים" שסוקרה בהרחבה במוסף זה - יוזמה שמגמתה להקל מעט על העול הכבד, עודנה ממתינה לבקע לגולגולת שיבא מכל אדם.

בזאת תלוי כל קיומנו. כי אין השראת השכינה בתוכינו בלא משכן. "בתוכו" לא נאמר אלא בתוכם - בתוך בני ישראל. זו מטרת המשכן. והמשכן בדורינו הם תלמידי החכמים. בני התורה המוסרים נפש למענה, הם גופו של המשכן:

על הפסוק "והתהלכתי בתוככם")ויקרא כ"ו, י"ב( כתב הספורנו: @1"כי אמנם בכל מקום שיהיו שם צדיקי הדור, הוא קדוש משכני עליון שבו תשלם כונתי". @2אלו הם גם דברי הרמב"ן על הפסוק "ולדבקה בו" )דברים י"א, כ"ב( @1"ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד, לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ד', ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם צרורה בצרור החיים גם בחייהם, כי הם בעצמם מעון לשכינה".

הר"ן בדרשותיו )דרוש ח'( כותב את הדברים באפן מפורש: @2"והוא שאין ספק שראוי שנאמין שכמו בזמן שביהמ"ק קיים היה המעון ההוא המקודש, מקום לחול שפע הנבואה והחכמה, עד שבאמצעות הקו ההוא היה שופע על כל ישראל, כן ראוי שיהיו הנביאים והחכמים מוכנים לקבל החכמה והנבואה, עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים מבני דורם, גם אם לא ישתתפו עמם, אבל מצד המצאם בדורם, שהם עצמם כמו המקדש והמקודש".

בנסיבות של דורינו, תלמידי החכמים הממתים את עצמם באהלה של תורה, הם המקדש, הם המשכן. מבלעדיהם, לא תתכן השראת השכינה בעם ישראל. לכן, כל אחד מאתנו חייב להיות שותף באחזקת התורה ולומדיה. כל אחד מאתנו, מחויב בתרומה להקמת המשכן. לא רק להקים, גם להשתתף באחזקה השוטפת. נכון. להקים את עולם התורה בארץ הקודש, זו היתה משימה לא קלה. אחרי חורבן יהדות אירופה, זה היה כמעט חזון העצמות היבשות. בחסדי ד', החזון הזה קרם עור וגידים. החלום הפך לרגע של יקיצה משמחת. הקב"ה נפח בעצמות היבשות רוח חיים, והבקעה כבר מלאה חיים.

אך הריבוי המבורך יצר קשיים אוביקטיביים. משנאי ד' ניסו להתנכל ע"י מיעוט הקמח - בנסיון למעט תורה. לא רק הממשלה קפצה את ידה. גם נדיבי עם העומדים לימין עולם התורה, צמצמו את מתת ידם. בנסיבות שהתהוו ברחבי הגלובוס עקב איומים ביטחוניים ותמורות פיננסיות, ננעלו דלתי נדיבים - גם אם לא נטרקו דלתות הלב. בשעת בצורת פיננסית, יובשו גם חלק מהמעינות הנובעים שהירוו את הערוגות. מגייסי הקמח שמוסרים נפש עבור עמילי תורה, חוזרים לעיתים לא רק ביד ריקה, אלא גם בבושת פנים. וכאן מהדהדת הקריאה של פרשתינו - ועשו לי מקדש - אלו הם תלמידי החכמים, המשכן של דורנו. לא, אין צורך לבנות בנין של תורה. המבנה כבר קיים. לכן, אי אפשר לסמוך על נדיבי לב. כשמדובר בקיום השוטף חייבים לחייב בקע לגולגולת. כשמדובר בפת הלחם, בהקמת כוללים שיקלטו את כולם, חייבים לנקוב בסכום: "לפחות דולר ליום" - כמו בפרויקט "השותפים". כל אחד חייב להיות המחייב של עצמו, לדעת שהמחיר נקוב:

@1"עלינו לדעת כי "להקים משכן" - אין לך משימה קלה מזו. נוצר רגע בודד של התלהבות, מתהווה אוירה נוחה להתרמה, והיא סוחפת את הרבים וגורפת אותם בשאון גלי ההתרגשות, וכבר עומד המשכן על תילו. ואולם, מאידך, אין דבר קשה יותר מלשמור על ההתלהבות הארעית הזאת במשך שנים רבות, במשך עשרות ומאות בשנים ולעולם. להפעיל את ההתלהבות הזאת אף לאחר סיום בנייתו של בית המקדש למען עבודתו, לצורך הגשמת כל המטרות שלמענן נוצר ובלעדיהן הריהו מיותר לחלוטין: לא לאפשר להתלהבות והתמכרות זו כי תצטנן, תתרפה, ולא לתת לבית המקדש ומטרותיו להתיישן ולהתנוון חס ושלום, לא להסתפק אף פעם במה שכבר נעשה, אלא להפנות תמיד את המבט קדימה ולחדש בכל עת את הלהט ומסירות הנפש כל עוד נשמת ד' באפנו, להחיות את להב הקודש בדמנו דבר יום ביומו, כדי לשמור על רעננותו וחיוניותו כביום יריית אבן הפינה: להקריב יום יום את "קרבן התמיד" באותה מדה של התרגשות ונכונות שאפפו את כל העם. עני כעשיר, ביום בו הונחו אדני הכסף כיסודות לקירות הקרשים של המשכן - כל אלה עושים אותם לעם ישראל".@2 )הגרש"ר הירש זצ"ל, מעגלי שנה(.

האחזקה השוטפת של עולם התורה, היא אפורה יותר. היא לא בונה בנינים, לא רואים ארכיטקטורה, היא אינה מממנת שיש ושילוט. אין לה שום דבר בר קיימא, אבל היא הבר קיימא האמיתי! כשקוראים לך להפריח שממה רקוחנית באזור שלם, מי לא יתנדב. כשמציעים לך שותפות בהשבת בנים אובדים, מי לא יצטרף למשימה הקדושה. כשמבקשים ממך להשתתף בהקמת מקום תורה ואתה רואה בעינך הגשמית את תוצאות השקעתך, מי לא יטה שכם כלכלית - אם רק באפשרותו. אבל להחזיק את השוטף, זה הרבה יותר קשה. עם זאת, חובה עלינו לדעת: זעקתם של האברכים, אינה רק זעקה של מחסור כלכלי ומצוקת של הפרט, גם אם מדובר בהרבה פרטים. אומנם די היה גם בסיבה זו בלבד - תלמידי חכמים שאין להם כדי מחסורם, כדי שכל אחד יזדעק. אבל כאן מדובר במשהו עמוק הרבה יותר: זו זעקתה של התורה. זו זעקתה של השכינה המבקשת לשכון בתוך עם ד', ומבקשת בית, משכן! בני התורה, הם המשכן והמקדש. אך מדוע כל מטרה נענית ואחזקת תורה זקוקה לקריאות נואשות? מדוע מגביות לצורך כל מטרה אחרת, נענית ביתר קלות, ואילו אחזקת תורה עומדת בתחתיתו של סולם העדיפויות, במקום במרומי שליבותיו? מדוע ישנם בעלי יכולות שנענים למטרות שונות - חשובות ביותר וקדושות, אך לביצור עולמם של בני התורה הם קופצים יד? מדוע כאשר הבעיה זועקת, ישנם רבים שמוכנים לתת עצות ולהציע פתרונות, ולא לפתוח את האצבעות?

@1"עמוד התורה מהווה את נשמת החיים של היהדות. מדוע איפוא ממעטים כל כך לעשות בימינו למען התורה? מהי הסיבה לכך שכל קריאה לטובת ענין ומפעל אחר, זוכה להדים עמוקים, זולת הקריאה לחזק לומדי התורה? אנו תקוה, כי עוד מצויים בקרב שורת הנאמנים לד' ולתורתו, יחידים בעלי הון הכואבים את כאב עמם, המבינים בצורה נכונה לשם מה ברך ד' את מעשי ידיהם - והרואים זאת כחובתם הראשונית לסעוד בעושרם את המטרה הקדושה הזאת של הרבצת תורה, אשר טיפוחה ופיתוחה יתאפשרו אך ורק בעזרת נדיבי לב יחידים, אוהבי תורה. מה מוזר הדבר: אין מפעל סוציאלי בישראל, כמו תמיכת נצרכים ועניים, חולים, יתומים ואלמנות, הזקוק להחלטתם של נגידים ושועי ארץ או לכינון מוסדות בעלי הון רב. כל אימת ובכל מקום שהמצוקה משוועת, ישראל נתבעים ונותנים. רק תורתנו הקדושה, הלא זו האמא הרוחנית של כל גילויי החסד והאצילות - לעילא, רק היא מוזנחת בקרן זוית, חגורת שק ומתפלשת בעפרים, אינה מעיזה לפרוש כפיים אל ילדיה המסכנים, הבנים האומללים אשר חדלו להכיר את אמם אומנותם, אינה מסכיתים לאנקותיה ובודאי שלא יבינו לצערה. האמנם לא יפקוד איש מקרבנו את האמא הרוחנית הזאת של כנסת ישראל, את המרגלית היחידה שלנו, סגולת כל הסגולות, אשר בלעידה שוא כל הישגינו וכאין וכאפס נחשבו? האמנם נפקיר את "ארוסתנו"? כלום יתכן שאף אחד מבין עשירי עמנו לא יכמרו רחמיו על עניה סוערה זו? האפשר שלא ידבנו לבו להקדיש מהונו כדי כינון מפעלי הצלה לתורה, אותו מפעל שבשנים קדמוניות לא היה כי אם מפעל הערצה לתורה? @2)הגרש"ר הירש זצ"ל, מעגלי שנה ח"ב עמ' קנ"ו(.

שורת האמת מחייבת לציין את חסדיהם של יחידים מבעלי המאה, אשר דוקא בתקופה קשה כזו, באים לעזרת ד' בגבורים. חובה עלינו להעלות על נס את פועלם שלא רק שלא קפצו אצבע אחת בידם, אלא פתחו גם היד השניה - בידעם כי לעת כזו הגיעו למלכות. אולם עלינו לזכור כי מובטחים אנו שלא תשכח מפי זרעו. עם ישראל אינו בוטח בנדיבים. בכלל, לא בעלי ממון קיימו את התורה לדורותיה. לעת קשה, גם מי שהפרוטה היתה חסרה בכיסו, נרתם למשימה כדי לקים את ה"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - את תלמידי החכמים שבכל דור. לא הכיסים הם שקימו את התורה אלא הלבבות: @1"והאמת אגיד לכם כי בכלל אינני פסימי כ"כ, מפני שיודע אני כי אין התורה אצל עם ישראל רק כ'לוקסוס' שאינו ניתן רק מתוך רחבות, אדרבא תמיד ובכל הדורות דוקא העניים היו מחזיקי התורה אלה האנשים רחימי רבנן או נשים צדקניות שקימצו מעיסתן והחזיקו התורה, הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה כן הזהרו בעניים שמהם החזקת התורה, לא 'הכיסים' נתנו לתורה כי אם ה'לבבות', ואם אמנם ה'כיסים', סבלו הרבה, הלבבות לא סבלו כלל. התורה משולה ליין ללחם ולמים וגם החזקת התורה כן: יש החזקה מתוך רחבות כיין, ויש החזקה מתוך הדחק כלחם -ויש החזקה גם במצב הגרוע ביותר וגם העני שבעניים אינו יכול להפטר, כמים שהכרח הוא לכל באי עולם". @2)מתוך אגרת של מרן הגר"י סרנא זצוק"ל(

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. המשכן של היום, אלו הם תלמידי החכמים. כל נדיב לב! כל אחד! גם אם הכיס מצומק אך הלב רחב, אפשר להחזיק את השוטף של המשכן. אפילו בדולר אחד ליום... בקע לגולגולת. ויקחו לי תרומה...