תרופה היא תרופה – ארגונים לעידוד הלימוד - שתהיו עמלים בתורה

אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה.

 

@1למה קוראים לזה חק, כי מצינו שחק הוא איסור לבישת כלאים וכדומה, אבל עמל התורה למה זה נקרא חק, ועוד יש לעיין למה לא מתחיל הפסוק בעצם המצוה דלימוד התורה, דהא צריך קודם לומר זה ואח"כ בא החיוב לעמול?!

 

@1אבל עמל בתורה לא רק דעדיף מחמת דלפום צערא אגרא, אלא דזה כשלעצמו הוא דבר המרומם את האדם.

 

@1ולפי"ז מה דאמרינן אם בחוקותי תלכו, אינו מדבר מחמת שיש בזה שכר יותר גדול, אלא מחמת דזה התכלית, עמל התורה, דלזה נברא. ובזה מדוייק לשון חקותי, דהנה כמו שיש ענין חק על מצוה שאינה מובנת לנו בהשכל, ה"נ יש ענין חוק כמו חקות שמים וארץ, היינו דרק הוא הבריאה, וכן בבריאת האדם למצבו שצריך הוא ע"י עמל בתורה ואין דרך אחר...

 

@1...חזינן מזה דלא רק צריך לעמול היכא דבלי זה לא יוכל לדעת, אלא אפילו יש לו להגיע לידיעת הדבר בלי טורח גדול, בכל זאת השתדל לטרוח משום דבזה יש יותר סייעתא דשמיא, והיינו לפי היסוד דכל מה שיותר יגע ועמל יש יותר סיעתא דשמיא. @2)הגאון הגדול ראי"ל שטינמן שליט"א ימלא פי תהלתך, רל"ה - רל"ו(.

 

*

 

בליל שבועות הדהד קול יעקב בהיכלי התורה והישיבות. בבתי מדרשות ובבתי כנסיות התכנסו המוני בית ישראל כדי להגות בתורה. חום נעים של תלמוד תורה, נבלע באיברים. האוירה התלהטה, וכור ההיתוך - הכבשן התלמודי, העלה אד נעים. הפטיש התלמודי הכה בחוזקה על סדן המוח, כדי ליישר עקוב למישור ולשייף חודה של סברה. האצבעות חתרו באויר. המצח נחרש קמטים, ביחס ישיר לחומרתה של קושייה. גם מי שלא זכה לכך שתורתו אומנותו, אף מי שנמנע ממנו להקדיש את מסכת חייו וסדר יומו כדי להגות בתורת ד' - יכול היה לטעום מטעמו הערב של עץ הדעת ולהתבשם מניחוחו של עץ החיים. גם מי שעקב אילוצי יומיומו נתלש מבית המדרש - יכול היה לחוות במשך לילה שלם, את תחושת אויר הפסגות של "להיות בן ישיבה".

 

הכיוון ברור: הישיבה, היא בית היוצר לנשמת האומה. הישיבה היא תיבת נח. אליה נמלטים בשעה שהשמים מתקדרים ומבול כפירה וגשם של פתויי עולם הזה מרטיבים את הארץ ומאיימים להטביעה. ה"ישיבה" היא תמרור הדרך, היא המצפן מראה הכיוון, היא העוגן לעת מצוקה. העולם שבחוץ, חייב לכוון את עצמו לפי היכלי התורה. ואכן, אלה שלא זכו לחבוש את ספסלי הישיבה ולהמנות על יחידת העילית ש"תורתה אומנותה", עבורם ניתקנה תקנת הצלה - למוד דף היומי. למשך שעה אחת ביום, גם הם זוכים להיות "כמו בן ישיבה". למשך שעה אחת ביום, ניגפים תריסי היום החולף. באותה שעה בה אין יוצא ואין בא, מתכנף יהודי החולין לתוך כנפיה של הגמרא שהופכת לכל ישותו ועולמו. באותה שעה, גם הוא בן ישיבה. ההשפעה היא מבפנים - מהישיבה - אל החוץ. כך זה חייב להיות!

 

@1ומאחר שפסקה הנבואה שהשפיעה לעם ישראל דעת חוקי האלוקים ותורתו, ודבר ד' נעשה יקר, נפתחו מעיינות חדשים הלוא המה הישיבות כמו ישיבות סורא ופומבדיתא וכדומה. הישיבות הללו הרימו את המצב הרוחני בכל תפוצות ישראל למעלה ראש. ומשום מה? משום שהיה קשר פנימי בין הישיבות ובין העם והיו מסייעים זה לזה. העם הכיר כי מקור האמת הוא רק בישיבות וזולתן הכל רק הבל ושוא נתעה. והביטו על הישיבות כמו על שעון מתוקן עם מכונה פנימית אמיתית שהכל מדייקים את השעונים שלהם על פיו, וכל מי שהיה משתוקק אל דרך ד' היה דורש ומבקש שמה. @2)מדרגת האדם פרק א' ו'(

 

הישיבה היא השעון על פי מכוונים הכל את שעוניהם. האדם שבחוץ מכוון את כל אורחותיו, מחשבותיו והנהגותיו - לפי מה שקורה בין הכתלים של בית ד'. שם, כאי שקט בלב ים סוער וכנווה מוריק בלב מדבר צחיח - מתקיימת האידיליה של העם, הלכתחילה שלו: בחירי העם יושבים ומשקעים עצמם בעמלה של תורה. לא לשם שכר, לא על מנת לקבל פרס, לא לשם הרחבת ידע, לא לשם תועלת כל שהיא - לא תועלת רוחנית ולא תועלת גשמית - אלא לשם עמלה של תורה! עצם הלמוד עצמו הוא המטרה, ה"שבתי" הוא התכלית. למוד לשם טורח, לשם יגיעה. למוד עיוני מעמיק, הגורם ללומד להזיע במוח. רק כך מתעלים. זהו חוק - כמו "חוקות שמים וארץ". אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה.

 

אמנם, מדרונן התלול של הדורות, לא פסח גם עלינו. הירידה נותנת את אותותיה גם בתקופתינו עתירת המהמורות. רוחות הזעף הנושבות בחלל הפרהסייא ומסתערות על כתלי בית המדרש, מצליחות לעיתים להחדיר משבים מצננים, מבעד לחרכים ולסדקים שהזמן גרמן. הקשיים האוביקטיבים והסוביקטיבים, מושיטים יד לעזרה. לצורך כך נוסדו מסגרות וארגונים שמטרתם לדרבן ולעודד. אנשים יקרים יזמו רעיונות גדולים, והחלו ביוזמות שזכו לעידודן וליוויים של מרנן ורבנן עיני העדה שליט"א. אלה הניחו אבני מסד לפעילות רוחנית ברוכה וענפה, שתועלתה בצידה. מטרתם היתה לעודד את עמל התורה, להעריב את דברי תורה בפינו, לחזק את ההתמדה, להרחיב את מעגל הבקיאים בה.

 

אבל כל אלה אינם אלא "מכשירים", לא ערך ומטרה בפני עצמם. כל זה טפל, כשהעיקר אותו נועדו לשרת הם היכלי התורה והישיבות. הערך היחיד הוא "עמל התורה". כל הפעולות הברוכות ועתירות התוצאות החיוביות, אינם אלא כלי שרת. כי כאשר רואים "מחלה", דואגים שתהיה לה תרופה. אך לעולם לא תהפוך נטילת התרופה לערך בפני עצמו. אין ענין ליטול כמוסה שלש פעמים ביום לפני האוכל - כמטרה בפני עצמה. רק כאשר נוצר הכרח, עקב הנסיבות, יש מקום לבליעה של חומרים כימיקלים. כי התרופה בפני עצמה, עלולה להיות דבר מזיק. רק בגלל שיש צורך בה, תועלתה מרובה. חייבים להזהר, לבל תהפוך המחלה, לאידיליה. חובה להשגיח, לבל יהפוך החסרון ופתרונו - לערך בפני עצמו. תרופה היא אילוץ, לא דרך חיים.

 

העינים חייבות להיות נשואות אל היכלי התורה. אל אותם לומדים שאין להם בעולמם אלא ד' אמות של תורה והלכה. אל אלא שעוסקים בעיון מעמיק ואינם חדלים, אלא שפרקו מעל עצמם כל עול חיצוני - ומלאם לבם להצטרף לשבט לוי ולשקוע בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה. במרכז השאיפות חייבים להציב את בעלי היגיעה והטורח, אלה שזיעת מוחם המתיסר בהבנת חודה של סברה היא כל עולמם. אלה שחרטו את התורה לשמה, על לוח לבם. אלה שלומדים כמו שלמדו מאז נוסד עולם הישיבות בוואלוז'ין, באותה מתכונת - ללא שינוי וללא חידוש, מאז ועד היום. אלה שלא זקוקים לתרופות עקב חולשה ולא לויטמינים רוחניים שיחזקו אותם, כי אינם יודעים רפיון.

 

נכון, בעקבות הנסיבות, עקב ירידת הדורות, פעילותם של גופים ארגונים ויוזמות שונות אלה - מעודדות ומרבות תורה. בעקבות זאת הללו זוכים לעידודם של גדולי התורה שליט"א. אולם אליבא דאמת אסור שמסך של טשטוש יירד על התמונה, וימחה עקבות ברורות שנטבעו על הדרך. אסור שהטוב והחשוב הזה, ייערפל בין עיקר לטפל!

 

לאילוצים שהזמן גרמן, לתרופות שמועילות רק למי שזקוק להן, יש משמעות רחבה: @1בדבר שאלתו הראשונה בודאי אין ספק שיש לעשות חלוקת הפרסים זה בהסתר, כל ישיבה בפני עצמה, שאין זה כבוד שמים שאברכים ובחורים יתפרסמו כמו שהלימוד הוא בשביל הפרס, וכבוד שמים יוצא יותר כשיתחזקו בלימוד ויעלו בתורה, אז אח"כ יהי' קידוש השם יותר גדול, אף שלעולם ילמוד אדם אף שלא לשמה וכו'. מ"מ אין ערוך לגודל התועלת והצלחה מהלימוד בלי פרסומים, ואם טוב הוא בשביל ילדים קטנים, לא טוב הוא לגדולים, @2כתב מרן ראש הישיבה - הגראמ"מ שך זצוק"ל )מכתבים ומאמרים ח"ב עמ' קכ"ג(

 

בענין זה כתב גם מו"ר ראש הישיבה הגאון הגדול ראי"ל שטינמן שליט"א, לבני אחת הישיבות שהחליטו לעודד בפרסים את מצליחי מבחנים. הדברים הועלו עלי דף, מתוך בקשה להניאם מהרעיון: @1לכ' ידידי העמלים בתורה, ד' עליהם יחי'. בשורות אלו באתי להגיד לכם מה שבלבי. הן ודאי שלב האדם נפתה עבור ענינים גשמיים יותר מלהיות ברוחניות בלי תערובת של הנאות עולם הזה, ואי אפשר לבקש מדורינו זה אשר אנו נמצאים בהסתר פנים מאד, מ"מ מי שבכל זאת ישים מבטו להתרומם קצת מלהיות שקוע מאד בהבלי עוה"ז, אשרי לו ואשרי חלקו. ובאמת איך יכולים לתבוע מצעירים דברים כאלה אשר גם להמבוגרים צריך מאד להתחזק, מ"מ קצת להתרומם מוכרחים, אם ירצה לעלות קצת על סולם אשר קצה ראשו בשמים, תזכו לילך בדרך הישרים ותהי' מאושרים בעולם הזה ובבא.

 

מסירותם של בעלי היוזמות ותועלתן המרובה לעודד את הטעון טיפוח ועידוד, מחייבת לפחות חידוד עדשות ומיקודן. לכן ייאמר ברורות: כיוון ההשפעה חייב להיות מהכא להתם, מהישיבה אל החוץ. מה שנשקף מצוהר התיבה, צריך להיות מועתק בחוץ! מחוגי שעון הישיבה שנצפים בכל אתר ואתר, הם השעה המדויקת שעל פיה יכוונו האחרים את מורה השעות שלהם. לא להיפך! בעלי הבתים צריכים לנסות להיות כמו בני ישיבה - גם אם לשעה אחת ביום, או ככל שיוכלו. אבל לא שחלילה בתוך היכלי התורה, יכוונו את המחוגים לפי יוזמות - טובות ויקרות ככל שתהיינה - הבאות מבחוץ. עולם הישיבות נבנה, רק מתוך פנימו. הישיבות, צורתן ודרכי הלימוד בהן - כל אלה עומדים על עמודי תווך פנימיים, יציבים ועתיקי יומין. צורך השעה - חיובי ומועיל ככל שיהיה - הוא תמיד "תרופה" למי שנדרש לה. ה"בחוקותי" - שתהיו עמלים בתורה, לא השתנה. וחובת הניתוק של בן הישיבה מהעולם שבחוץ, כוללת גם את כל אלה. אם צריך, מותר ללומד להשתמש ביוזמות כאלה ואחרות - כי הוא זקוק לכך. אבל בעומק תודעתו הוא חייב להגביה את החיץ. אלו תרופות, לא חלילה אידיאל:

 

@1ומזה יוצאת הערה לאדם. שבכדי להגיע לדרגת בן ישיבה, ז"א לדרגת "יושב אוהל", צריך הוא מתחילה להיות בדרגת "לבדו". ז"א שיהי' בלתי תלוי בעולם ובסביבה שמחוצה לו, ואפי' לו ישב וילמד כל היום, אבל אם אך לא יהי' בדרגת "לבדו", לא יהי' "יחידי'. קיים לעצמו מבלי קשרים עם העולם - אז לא יהי' עדיין בן ישיבה. וזוהי הערה לכל בן תורה הרוצה להיות בן ישיבה, שישתדל בכל כוחו להיעשות יחידי, וכפי מדרגתו בזה יהי' בן ישיבה. @2)מרן המשגיח דמיר הגה"צ רבי ירוחם זצוק"ל(.

 

הבידול ההכרחי הזה אינו רק מהבלי העולם הזה, סכנותיו ופגעיו. הבידול הזה הוא גם מענינים שברוח, כאלה שאינם נפש הישיבה, ליבה, לשד עצמותיה ועצמיותה. וכדי שלא תהיה חלילה אי הבנה, נחזור ונדגיש: אין כאן, חלילה, כל כוונה לרפות ידים שעוסקות במלאכת הקודש, מתוך רצון כן להגדיל תורה ולהאדירה! אותן יוזמות ברוכות שהירבו תורה בישראל, ראויות לכל שבח - בגלל שכצורך השעה הן קבלו את ברכתם וזכו לעידוד עיני העדה שליט"א. כוונת הדברים רק למקם את הדברים בתודעה, בתוך המשבצת הנכונה, המתאימה, לבל ינחת עליהם אבק הטשטוש והערפול. הכוונה רק לתחום אותן למשבצת הראוייה, לבל תידחה המהות עצמה מפני המכשיר המעודד אותה. לבל יוחלפו התפקידים ויתבלבלו היוצרות. להצליח במבחנים מעודדים - זו אינה מטרה! - זה רק מכשיר. למוד התורה ועמלה שלא על מנת לקבל פרס, זה האידיאל! ואם בגלל הנסיבות צריך לקחת תרופה, תרופה היא תרופה וגדול הוא שכר ממציאיה. אם אדם שלא זכה להסתופף בין כותלי בית המדרש ויכול להקדיש רק שעה אחת מיומו נאלץ ללמוד רק דף אחד ביום, ולצורך יצירת מסגרת מחייבת הוא מצטרף ללמוד דף יומי, אבל עליו לדעת שזהו הטוב במיעוטו. האידיאל נותר ללמוד הרבה שעות, כל היום - ובעיון גדול - כמו בישיבה. כל אחד חייב להשתדל להיות מקסימום זמן ולהתנהל במקסימום זהות למה שקורה בין כותלי הישיבה. על פיה יש לכוון את השעונים. ואם מפעם לפעם נשמעים קולות שיכולים להטעות כאילו הלמוד הכמותי והשטחי הוא האידיאלי - ולא פרי של אילוץ - הרי שיש לפזר את העננה מעל המציאות המעוותת. בדיוק כמו שלמוד על מנת לקבל פרס, אינו הענין חלילה! להיפך. אמנם בנסיבות העגומות שהתהוו - יש כאלה שזקוקים לכך. אבל אסור לכוון את השעונים לפי השעונים שבאים מבחוץ. להיפך! הכל צריכים לכוון את שעוניהם, לפי השעון הגדול - הישיבה ודרך למודה, זמניה וסדריה. תוספות ועדוד של למוד מקצועות נוספים בתורה, הגברת שינון, כל אלה הן יוזמות אדירות. אבל מסגרת הישיבה, הלמוד בעמקות, השקיעה בלימוד העיוני, זו המשימה האמיתית, על פיה העולם צריך לכוון את עצמו. לא להיפך.

 

טבען של יוזמות ברוכות, שהם זוכות ללוי תקשורתי, שגם אנחנו שותפים לו - ונמשיך לעודדן ולפרסם עושי מצווה. טבעה של יוזמה, שהיא מושכת אלה מצטרפים חדשים. אבל הדברים חייבים להיות ממוקמים במשבצת הראוייה להם, במלוא הכבוד והתודה. אחרת, אולי יצטרכו להקים ארגון למען אלה שלומדים רגיל - בעיון, לפי מסורת הישיבות וסדריהן, כמו פעם: בעומק הסברא, בשינון ובהספק, עם סדר הלכה ועם סדר למוד מוסר בשפתים דולקות. אולי באמת זה הזמן להקים את ארגון "עמלים בתורה" למען אלה ה"רגילים", בני התורה, בני העליה שאינם זקוקים לשום תרופה, אלה שאינם מחפשים קצורי דרכים, אלא יודעים כי @1"לא רק צריך לעמול היכא דבלי זה לא יוכל לדעת, אלא אפילו יש לו להגיע לידיעת הדבר בלי טורח גדול, בכל זאת השתדל לטרוח משום דבזה יש יותר סייעתא דשמיא, והיינו לפי היסוד דכל מה שיותר יגע ועמל יש יותר סיעתא דשמיא"...

 

הרהורים לאחר חג השבועות. חומר למחשבה...

 

 

@5צורך השעה - חיובי ומועיל ככל שיהיה - הוא תמיד "תרופה" למי שנדרש לה. ה"בחוקותי" - שתהיו עמלים בתורה, לא השתנה. וחובת הניתוק של בן הישיבה מהעולם שבחוץ, כוללת גם את כל אלה. אם צריך, מותר ללומד להשתמש ביוזמות כאלה ואחרות - כי הוא זקוק לכך. אבל בעומק תודעתו הוא חייב להגביה את החיץ. אלו תרופות, לא חלילה אידיאל:

 

 

@5כאשר רואים "מחלה", דואגים שתהיה לה תרופה. אך לעולם לא תהפוך נטילת התרופה לערך בפני עצמו. אין ענין ליטול כמוסה שלש פעמים ביום לפני האוכל - כמטרה בפני עצמה. רק כאשר נוצר הכרח, עקב הנסיבות, יש מקום לבליעה של חומרים כימיקלים. כי התרופה בפני עצמה, עלולה להיות דבר מזיק. רק בגלל שיש צורך בה, תועלתה מרובה. חייבים להזהר, לבל תהפוך המחלה, לאידיליה. חובה להשגיח, לבל יהפוך החסרון ופתרונו - לערך בפני עצמו. תרופה היא אילוץ, לא דרך חיים.