אז ישיר - שירת הנצח

הקלקלה הנוראה ביותר שהמיטה הפילוסופיה של "התבונה" על האנושות, היא העמדת האדם במרכז הבריאה, לאמר שהאדם הוא המתכנן, הוא הקובע והמחליט בכל דבר וענין, ועל כן המסקנה הנובעת מזה היא: "הבו גודל לאדם", ואף גרוע מזה: "האמינו באדם". עיוות מחשבתי זה משפיע על כל הסובב אותנו, כשעלינו, יהודים מושרשים באמונה בד', ב"הבו לד' כבוד ועוז", ב"אשירה לד' כי גאה גאה" - "לד' ולא לבשר ודם" )תנחומא בשלח, יא( - להתמודד נגד תפיסה כפרנית זו ולומר תמיד את אשר אמונתנו מכתיבה לנו.

 

 

 

והיא מכתיבה לנו לא רק לאזור את העוז הדרוש אפילו בשעה ש"השעה משחקת להם", לדוגלים ב"אמונת האדם", ולהכריז ולומר "אין עוד מלבדו", אלא לא לשכוח ענין זה גם בשעה ששפל-האדם נראה כה מוחשי, שכאילו מיותר כבר לומר זאת באזני אנשים, שהרי ממילא הם רואים ושומעים. לא כן הדבר, כי יש ואפילו הכל נראה ברור ומחוור, ובכל זאת דעתם של אנשים ממשיכה לנטות לכיוונים הבלתי-נכונים והם עדיין מתעקשים שלא להכיר באמת לאמיתה.

 

 

 

הלא זהו לקח כה ברור בפרשתנו: "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם וגו' ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו" )יד, ה(. היה זה כבר אחרי שספגו את כל המכות, כולל המכה העשירית והקשה שבהן, מכת בכורות, ובכל זאת אומרים הם: "מה זאת עשינו". אבל כפי שהתורה מספרת לנו, הרי לא רק המצרים, אלא גם מקרב בני ישראל היוצאים ממצרים ביד רמה - קמה הזעקה נגד משה רבינו: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר". הלא גם הם ראו את המכות שהפלה ד' במצרים, ואיך זה כבר נופלים הם ברוחם וממהרים להתחרט על כל היציאה: "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים"?

 

 

 

אלה ואלה ממשיכים להיות לכודים בטעותם. פרעה חוזר להפגין באמונה העצמית שבו, בכוח רכבו, עמו וסוסיו, ואלה מישראל שנפחדו, גם הם מושפעים מן המראה הכוחני של האדם: "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ויראו מאד". אכן, תמוה מאוד הדבר, אבל הרמב"ן מפרש: "איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם שם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם, אבל הנכון שנפרש שהם כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כלם, אמר כי הכת האחת צועקת אל ד', והאחרת מכחשת בנביאן וכו' ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם ועל זאת כתיב וימרו על ים בים סוף".

 

 

 

הדבר המשותף למצרים ולכת המכחשת בנביא, הוא אותו העיוות של האמונה העיוורת באדם ובכוחו, המסיטה מנקודת-האמת, גם כשהיא נראית בבהירות מדהימה.

 

 

 

* "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", ולכאורה, מה אם כן הדבר שמבטיח הנביא "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" )מיכה ז, טו(, והלא משה רבינו מבטיח שלא נוסיף לראות את מצרים עד עולם?

 

 

 

אכן, אין היום מצרים במובן שראוה אבותינו כשהיו משועבדים בה, ובימינו זכינו לפלא הגדול, שאין עוד אף גולה יהודית במצוקה, כך שבהכרח המדובר כיום הוא במובן הרוחני של השיעבוד לתרבויות-נכר, הישענות מופרזת על "חסד לאומים" בשילוב הרעיון הכפרני של "כוחי ועוצם ידי", כמו גם המצב הכללי החמור של היהדות בעולם, עם השיעור המבהיל של נשואי-תערובת. אלה ושאר תופעות קשות ומדאיגות, הם בבחינת פרעה ומצרים של ימינו, ולגאולה מהם אנו מצפים כהבטחת הנביא.

 

 

 

ימיו של הישוב היהודי המתחדש בארץ-ישראל רצופים פלאי-פלאות שיסודם בסוד הנצח היהודי המובטח לנו, ואעפי"כ טחות העינים מלראות נכוחה, כשיש עדיין כאלה התולים הכל בכוחו של האדם, ואחרים חיים בבהלה מתמדת מחמת כוחם של הגויים שמסביבנו. אלה כאלה אינם רואים את יד ההשגחה הנטויה עלינו, כשהיא מתבטאת לפעמים בתופעה מכאיבה ולפעמים בתופעה נסית גלויה, אך תמיד היא מחייבת אותנו להתנער כליל מן האמונה באדם.

 

 

 

* הדבר הקשה ביותר לאדם הוא לעקור מתוכו את הרגלי הסגידה שלו, בין אם מדובר בע"ז מובהקת ומפורשת, ובין אם מדובר במה שניתן לכנות "אבק ע"ז", שבו אנו נשטפים בצורה מתמדת בתקופה ה"מודרנית" שבה אנו חיים. ההערצה לאלילי-אדם חוצה גבולות וקיימת בכל התחומים, ואינה פוסחת גם על העולם הפוליטי- מפלגתי, שבו ננסים מנסים להציג עצמם בדמות של ענקים, אך הם כולם כמו "קקיון דיונה", שבן לילה היה ובן לילה אבד.

 

 

 

קנה-המידה לגדלות האדם ביהדות הוא שונה לחלוטין מכל מה שמקובל בתרבויות העמים. צמיחתם ועלייתם של גדולי ישראל עומדת ביחס ישיר להתמעטות העצמית שלהם. "מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר" )זוה"ק ג, קסח.(. אין מדובר באיזה שהוא "תרגיל" של ביטול עצמי בעיני הזולת, אלא בעבודה עצמית מייגעת המפנימה את תודעת מעמדו של האדם הקרוץ מחומר, שמעפר בא ואל עפר ישוב, ובמה יתגאה ובמה יתפאר?

 

 

 

האדם המצטיין בזה ובא למדריגת הענוה הוא שבסופו של דבר זוכה להיות מורם מעם. אברהם אבינו שאמר: "ואנכי עפר ואפר" )בראשית יח, כז(, עליו נאמר "האדם הגדול בענקים" )יהושע יד, טו, ועי"ש ברש"י(. משה רבינו אמר "ונחנו מה" )שמות טז, ז(, והתוה"ק מעידה בו: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים" )דברים לד, י(. "מה", אומרים בשם המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע, היא מידת ענוה, והאדם ששומרה כראוי מסוגל להגיע על ידה לכל המדות הטובות, אבל מי שמאבדה - מאבד הכל, ועל זה אמרו חז"ל )חגיגה, ד.( "איזהו שוטה המאבד כל מה שנותנין לו", דהיינו שמאבד את מידת "מה".

 

 

 

"כי האדם עץ השדה" )דברים כ, יט(. "מכל דבר יש לו לאדם ללמוד איזו הדרכה. אם לוקח פרי לידו, יש לו להתבונן איך יתהוה הפרי. נוטעין גרעין באדמה והגרעין ירקב בארץ, וכשהוא כאין, רק אז ימשיך אליו כח הצומח ויתחיל להחנט ויעשה אילן ומוציא פירות. כן הוא גם האדם. אדם אף שהוא מסוגל במדות טובות ועוסק בתורה ובמצות, כל זמן שהוא מחשיב עצמו ליש, איננו אדם השלם. רק אם מחזיק עצמו לאין, אז יתעלה לאדם המעלה ויוכל להמשיך אליו הניצוצות הקדושות ויעשה אילן רברבא" )"ישמח ישראל", טשורטקוב, עמ' סט(.

 

 

 

* המתבונן אל המתרחש בזירה הפוליטית-מפלגתית, אל הקבוצה המתיימרת להיות "מנהיגת העם", יוכל בנקל לראות את ה"ארור" המוחשי שיש במי שבוטח באדם, כדברי הנביא )ירמיה יז, ה(. היום כבר ברור, כי המכה האחרונה והקשה ביותר שדירדרה את הזירה הפוליטית הישראלית לשפל המדריגה, מקורה בשיטה הקלוקלת של התחרות האישית המכריחה את המתמודדים להכריז על עצמם שהם הטובים, המתאימים והמוכשרים ביותר, ולכן יש לבחור אותם לשלטון.

 

 

 

וזהו הניגוד הגמור והקיצוני לכל מה שהיהדות מחנכת עליו, מאז ומתמיד. רק אלה שהלכו בדרך זו הצליחו, ותורתם ומורשתם נשארו כקניני-עד במורשת היהדות, בעוד שכל האחרים שהעמידו את ה"אני" שלהם במרכז, אבדו מן העולם ולא נותר מהם זכר. ואין זו רק שאלה של ענוה והתמעטות עצמית, כי אם של תפיסת-עולם בסדר-העדיפות: מה קודם למה; ה"אני" מול "הכלל", האם היחיד קיים למען הכלל, או שהכלל קיים בשביל היחיד, כפי התפיסה המעוותת הקיימת בחברה החילונית. האם חוקי-קיום של אומה קיימים למען הכלל ומטרת-העל שלו, או שמתאימים חוקים לפי רצונות היחיד, תאוותיו ומשוגותיו.

 

 

 

עם ישראל הוא עם ד', והוא נגאל ממצרים לא סתם כדי לצאת משיעבוד, אלא כדי להיות עבדים לד'. אוזנו של עבד עברי המסרב לצאת לחפשי תרצע: "אוזן ששמעה בהר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע" )רש"י משפטים כא, ו(. השחרור מבית-העבדים המצרי לא נועד כדי להקנות ליהודי את זכות הבחירה העצמית בעבדות לאדון אחר, לפי "התאמה אישית", כי אם רק כדי להיות בן לעם ד' הנבחר, העושה את רצון קונו, המשעבד מתוך בחירה, הכרה והבנה, את רצונו ושכלו לעבודת השי"ת, והוא בן-החורין האמתי, כי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" )אבות ו, ב(.

 

 

 

* כל המורדים באור ד' ובתורתו הק', ניסו להסוות את מגמותיהם בדיבורים גבוהים על "שחרור האדם", על העדפת "התבונה" העצמית על-פני "תכתיבים מלמעלה", אבל כולם איבדו כל שארית של תוכן מוסרי וחינוכי, דבר שניכר כיום כל כך בהווייתה של החברה החילונית, המנותקת מתורה וממורשת היהדות. תפיסת ה"אני במרכז", שלפיה מתאימים "תורה" לפי רצונותיו של כל יחיד, הביאה תוך דור ושני דורות להתבוללות המונית ולאבדן מיליוני יהודים שנמחקו מן המפה.

 

 

 

לא "האדם במרכז", אלא ד' בורא העולם, הבוחר בעמו ישראל, הנותן לו תורת אמת ומנחיל לו חיי-עולם, ועל כן, בהיבקע הים שממנו יוצאים בני ישראל ביבשה, הם פוצחים כולם כאחד באמירת השירה, לא שירה לאדם, גם לא למשה רבינו שליח ד' לגואלם, אלא אף הוא יחד אתם: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לד'", וכדברי המדרש: "אשירה לד' ולא לבשר ודם". זוהי שירת- הנצח באותו זמן הווה, אבל גם לעתיד לבוא: "אז ישיר"!