חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

אכזריות במסוה של רחמים - פרשת קורח

אין ספק כי קרח ניהל את המאבק במשה רבינו, באופן מתוחכם למדי. חז"ל הרי מעידים עליו "שפקח היה", וקודם שפתח במאבק גלוי על המשרה הרמה אותה ביקש לעצמו, הוא הכין את הקרקע לכך. הוא הבין כי לא יזכה לשיתוף פעולה מהציבור הרחב, אם לא יצליח לשכנע שאין מדובר במאבק אישי, אינטרסנטי, אלא במאבק ציבורי, למען הכלל. היה עליו ליצור דה-לגיטימציה של משה רבינו ואהרן, שני מנהיגי האומה הנערצים, קודם שיוכל לפתוח בהליכים ל'הדחתם'. לשם כך היה עליו להפעיל את כל השיטות הדמגוגיות המובחרות, במאמץ להעביר את המסר כי משה ואהרן אינם פועלים בשליחות ישירה של הבורא, אלא - לפחות חלקית - על דעת עצמם.

 

כרגיל במאמרים מסוג זה, חובה להקדים ולומר שאין ביכולתנו להבין ולשפוט את כל מה שהתחולל באותם ימים, בקרב דור-דעה, דור מקבלי התורה, שאין לנו אפס קצהו של מושג בגדלותם. אין ביכולתנו להבין לעומק את מעשהו של קורח, איש בעל רוח הקודש, אשר חז"ל מגדירים את מאבקו במשה רבינו כ'שטות'. אין לנו אלא את דברי חז"ל הקדושים, המבקשים להנחילנו תורת חיים ודרכי מוסר, מכח אותם אירועים שהתחוללו עם אבותינו במדבר.

 

כאמור, קודם שיצא קורח בתביעה הפומבית לקבל משרה רמה: "הלא כל העדה כולם קדושים... ומדוע תתנשאו", היה עליו לזכות בתמיכה ציבורית רחבה ככל האפשר, שתתן לו - מה שמוגדר בלשון ימינו - 'רוח גבית', במעשהו חסר התקדים: ערעור על היותו של משה רבינו שליח השכינה, אשר כל מעשיו וציוויו לעם ישראל, הם בשליחות הבורא יתברך.

 

אוסף לו קורח קהל מאזינים נרחב, ומתחיל לספר להם סיפור נוגע ללב, שמן הסתם לא הותיר עיניים רבות שלא היו שטופות בדמע. וכך מספר להם קורח: "אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות והיתה לה שדה אחת. באה לחרוש, אמר לה משה: לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. באה לזרוע, אמר לה משה: שדך לא תזרע כלאים. באה לקצור ולעשות ערימה, אמר לה: הניחי לקט שכחה ופאה. באה לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה ותרומת מעשר ומעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה? מכרה את השדה ולקחה שתי כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפרותיהן. כיוון שילדו בא אהרן ואמר לה, תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה: כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. הגיע זמן גיזה וגזזה אותן, אמר לה: תני ראשית הגז, שכן אמר לי הקב"ה: וראשית גז צאנך תתן לו. אמרה: אין לי כח לעמוד באיש הזה, הרי אני שוחטת אותן ואוכלתן. כיוון ששחטתן אמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה לו: אפילו ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, הרי הן עלי חרם. אמר לה: תני לי, שכך אמר הכתוב: כל חרם בישראל לך יהיה. נטלה והלך לו, הניחה בוכה היא ושתי בנותיה".

 

עד כאן סיפורו של קורח, ולא קשה לתאר את הרושם העז שהותיר המעשה על ציבור השומעים. סביר להניח שכולם ידעו כי המעשה לא היה ולא נברא ובקושי משל היה, וכי מהיכן היה לאותה אלמנה שדה בתוככי המדבר? מה עוד שניתוח הסיפור לפרטיו, מגלה כי לאותה אלמנה נשאר די והותר כדי לפרנס את עצמה ובנותיה, גם אם היא מפרישה תרומות ומעשרות לשבט לוי, ונותנת מתנות עניים. אבל מי בודק בפרטים הקטנים? למי יש את הזמן ואת הכוח, להתעמק בכל קטע וקטע, כאשר הרושם הכללי שנוצר יש בו כדי לשכנע כי 'לא יתכן' שהבורא יתברך, אב הרחמן, שכל כולו חסד והטבה, יצווה 'להתעלל' באופן כה מחפיר באשה אלמנה?

 

לאחר הכנת הקרקע ושכנוע ההמונים, כי למענם, לטובתם, למען עתידם, עליהם להצטרף למאבק, כאשר קורח מרגיש עצמו בטוח בתמיכה הציבורית מגיע השלב העיקרי בו מתעמת קרח בגלוי עם משה רבינו: "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם" - "הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה". משה רבינו, המנהיג הדגול, המוסר נפשו למען כלל ישראל )"הרגני נא הרוג"(, העניו מכל אדם, שכל כולו אהבה אין קץ לעם אותו הוא מנהיג, מואשם בהתנשאות, בחלוקת משרות שרירותית, שאינה נובעת מכח ציווי הבורא אלא מנגיעות אישיות. קורח, שכל מעשיו נובעים מאינטרסים אישיים, משיקולים פסולים ומתחושת גאווה של 'מגיע לי', מטיח את ההאשמות הללו ממש במשה רבינו!

 

@9 הגאון רבי יוסף ליס זצ"ל באחד ממאמריו הנוקבים, מנתח באיזמל חריף את הסתירות כביכול שיש בהנהגות הרשעים ולמולם בהנהגות הצדיקים, תוך שהוא מבאר שאין בכך כל סתירה. חז"ל במסכת מגילה )יא.( אומרים: "הוא אחשורוש הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו... הוא דתן ואבירם הם ברשעם מתחילתן ועד סופן... הוא אהרן ומשה... הן בצדקתן מתחילתן עוד סופן". ביקשו חז"ל ללמדנו, כי גם אם רואים הנהגות מתחלפות, הן אצל הרשעים והן - להבדיל - אצל הצדיקים, צריך לדעת שאין בכך כל סתירה. הרשע, גם כאשר הוא נוהג ב'צדקות' כביכול, הרי רשעו בקרבו וכוונותיו זדוניות. לעומתו הצדיק, גם כאשר נראה שהוא נוהג ב'רשעות' כביכול, כל מעשיו הם רחמים וחסדים.

 

"משה רבינו ע"ה" - כותב שם רבי יוסף ליס - "עניו מאד, שפל וסבלן, 'ונחנו מה', והנהו מעניש את עדת קורח כה קשה על מרדם בו. לפני פטירתו הולך הוא ומונה את כל מעשיו הגדולים אשר עשה, והוא משה מתחילתו ועד סופו, גדולתו וענוותנותו יחד". כך גם הרשעים, כמו דתן ואבירם - "תובעים עלבונם של ישראל מיד משה ואהרן, 'ירא ד' עליהם וישפוט' - ואינם רוצים לצאת ממצרים עם ישראל אלא נשארים עד קריעת ים סוף )כמו שכתב יונתן בן עוזיאל על הפסוק: "ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ" - "ואמר פרעה לדתן ולאבירם בני ישראל שנשארו במצרים"(, ושוב לאחר שנה עושים מחלוקת בשביל ישראל, הלמאי לקחתם אתם כהונה ומלכות, הלא 'כל העדה כולם קדושים'. אין הם מתהפכים מצד אל צד, אלא הם מתחילתם ועד סופם".

 

וכמסקנות לימינו, הוא מתייחס ל'דוקטורים' הרחמניים וכותב: "דוקטור יושב לו ועוסק בתורתו באוניברסיטה - אחר ש'הושלם' בתיכון - שנים אחר שנים, שם עוסקים - לא לבד במעשים כי גם - בתורת הרציחה, בתורת הגזל, בתורת ג"ע, בתורת הפרעות והמהפכות, וגדול תלמוד שלהם שמביא לידי מעשה )הרי הסטטיסטיקה מראה כי במאה השנה האחרונות כל מעשה תעתוע, כל המהפכות, כל נבלות, כל תועבות וכל מיני פורענויות, המתחילים הם בוגרי האוניברסיטאות, ומשם יוצאת 'ההוראה' לכל בני הדור, לאו דווקא של היהודים, כי גם בשל אומות העולם כן הוא מקור כל פשע ורשע(, וכשיוצא 'מוגמר' זה מזויין בדיפלומה ובפרנסה הרי הוא לובש צחורות ונעשה 'רחמן' המרחם על ה'פאציענטן' )הלקוחות( כעל פרות חולבות, ואני העני מוסר חיי בידו למען השתלת הלב, מרוב רחמנותו על זוג אנשים, ואין סתירה! רחמנות, מידות נאורות, עם השתלת לבבות".

 

מסקנות אקטואליות רבות, אפשר להפיק מדברים נוקבים אלו, ודי אם נתייחס לנושא אחד - המעשה המחפיר שבוצע השבוע בבית החולים "שערי צדק" - כאשר בניגוד לדעת כל פוסקי הדור שעל פיהם התנהל בית החולים במשך מאה שנות קיומו, נותק פתיל חייו של אדם המוגדר 'חי' על פי ההלכה. הודעת בית החולים ביקשה לפרוט על נימי החמלה היהודיים, ולהסביר כיצד ניצלו חייהם של שני אנשים שהיו במצב רפואי קשה ביותר, על ידי לקיחת איבריו של החולה שהוגדר רפואית כ'מת מוות מוחי'. אלו הם הרופאים 'הרחמניים', המבקשים לאלף מוסר את נוטרי התורה כהלכתה, שאין די רחמים כדי לחוס על החולים, גם במחיר 'קצירת איברים' ממי שעדיין חי על פי דין תורה. לא הם ילמדונו רחמים מהם ולא הם אלו שיטיפו מוסר להולכים בדרכי התורה, שכל כולה חסד ורחמים להולכים בדרכה ולשומרים נתיבותיה.

 

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד