על פי דרכו – שיחה עם הרב נ. אורלוויק

הגות לפרשת השבוע / ויחי

"וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברתו ברך אותם. איש איש בהתאם לברכה ההולמת את אופיו. אחרי שתיאר את תכונותיהם, בירך אותם בהתאם לכך, בירך שיזכה כל אחד לברכה תוך שמירת אופיו המיוחד." )פרשת השבוע מ"ט כ"ח, ופירוש הגרש"ר הירש זצ"ל( * מה משמעות הענין שיעקב בירך כל בן לפי אופיו המיוחד לו? * מה הסכנה הטמונה בכך שלא נתייחס לכל אחד באופן האישי המתאים לו? בשאלות אלו פנינו אל הגאון רבי נח אורלוויק שליט"א משגיח בישיבת "תורה אור" *

 

ש: מה משמעות הענין של ברכת יעקב לבניו שהתורה מסיימת: "איש אשר כברכתו בירך אותם"?

 

ראשית אנחנו רואים, שיעקב אבינו הכיר בכל בן את הדבר המסוים שבו ובצורה זו חינך אותם. מרן הסבא מקלם זצוק"ל כותב בספרו )חכמה ומוסר ח"ב מ' רכ"ה(: המתלמד צריך לדעת אודות מלמדו שני דברים, אשר המה יתנו לו עוז לקבל הלימודיות ממלמדו בשמחה ובחפץ לב. אחד כי מלמדו חכם ממנו יודע מה טוב לפניו יותר ממנו. השני כי מלמדו דורש טובתו מאד, לא טובת עצמו או כוונה אחרת.

 

זהו הסוד הטמון ב"איש אשר כברכתו בירך אותם". יעקב אבינו השתמש בנקודה החזקה שבאדם כדי לברכו. השפת אמת )ויגש תרמ"ב( אומר: שנמצא בכל איש נקודה טובה והיא הנקראת עצת ד'. האב צריך לראות הנקודה החזקה של בנו ולבנות על זה כאשר בא לחנך את בנו.

 

 

 

כשאני מדבר למלמדים אני אומר להם: חייבים לקרא לילד בשמו הפרטי. אתה קורא לילד בשם משפחה זה ריחוק. יש הרבה אנשים בשם משפחה הזה בעולם. אבל יש אחד המיוחד בשמו הפרטי. בנוסף לכך, הטון ומבט הפנים לילד. כל מלמד צריך כל יום להביע שם של כל תלמיד לפחות פעם אחת, בכדי להראות לו אני שמח שאתה פה. ולדעתי, זה אחת מהסיבות שיש כינויים לשמות הילדים. כאשר אני קורא לילד אהר'לה ולא אהרן אני מראה לו יחס אישי. אתה הילד שלי. )שאלו אותי המלמדים: מה יעשו כאשר יש תלמידים רבים בכיתה הנקראים באותו שם? אמרתי להם: להושיב כל אחד במקום אחר, וכשאתה קורא לו, תסתכל עליו.(

 

 

 

הילד צריך להרגיש שהאב והמלמד מכירים אותו בתור יחיד. בשם הפרטי המיוחד לו. הגר"א )אדרת אליהו דברים א' י"ב( אומר: כי יבא אלי העם לדרוש אלוקים - שמדבר עם כל אחד ואחד לתקן דרכיו כל אחד כפי הדרך שלו והם ידעו את התפקיד שלהם. בספורנו )במדבר א' ב'( על הפסוק "במספר שמות" אומר: " כי אז היה כל אחד מאותו הדור נחשב שמו המורה על צורתו האישית". כל אחד ספרו את השם שלו, המיוחד לו. צריכים להראות לילד ולתלמיד שאתה מבין אותו ומעריך אותו ואז תוכל להשפיע עליו ולחנך אותו. אז הוא מוכן לקבל אותך.

 

 

 

בברכת יעקב לבניו אנו מוצאים, שיעקב אבינו נתן ברכה לראובן שלא יהיה בראש כי הוא בהול זה לא טוב בשבילו. בשפת אמת )פר' וישב( מבואר שגם בחייו הנחיל זאת כחינוך לראובן. כאשר יוסף לא נמצא, ראובן אמר "הילד איננו ואני אנה אני בא". דהיינו הילד איננו, זה מפריע לדרגתי האישית. אני צריך להיות אחריו, ואם הוא איננו אז "אנה אני בא"... יעקב חינך את בניו שצריכים הם להבין את עצמם ולדעת את כוחם האישי המיוחד להם.

 

 

 

בסוף פרשת ויצא נאמר: "ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים". לרש"י הוקשה, מי הם 'אחיו' של יעקב שהיו עמו שם? ומבאר: "הם בניו שהיו לו אחים נגשים אליו לצרה ולמלחמה". צריך לדעת, כאשר הילד קטן הוא ילד שלך, שהוא גודל הוא אח. כמובן שיש דיני כיבוד אב, אך יש דברים שעושים ביחד. בד בבד עם הכרת הילד הוא גודל ונהיה אדם אחר.

 

 

 

 

 

ש: מה הסכנה אם לא מתמקדים באישיותו המיוחדת של הילד?

 

 

 

 

 

נחיצות הענין חשובה מאד. כיון שהיום יש לנו "מתחרים" הדואגים כביכול לנפש הילד. אנו בעולם גשמי לא טוב. אספר לכם סיפור שהיה לפני הרבה שנים: בקרו בישיבת "אור שמח" משלחת מטעם הממשלה, ונודע להם שיש בחור בעל תשובה מומחה ליחסי צבור. שאלו אותו: איך אנחנו משווקים את המדינה? אמר להם הבחור: כאשר תתבוננו בפרסומות תראו, כי אין שום מוצר שהפרסומת שלו תצהיר "המוצר שלנו טוב כמו כולם". כל אחד מנסה להבליט את המיוחדות שלו. אתם רוצים לשווק את המדינה, מה יש לכם להציע?! נוף. בידור. כלכלה. כל דבר יש הרבה יותר מזה מכל מדינה בעולם... דבר אחד יש כאן יותר: רוחניות! תשווקו את המדינה ע"י הרוחניות שלה כך תצליחו.

 

 

 

לרחוב יש יותר משאבים, כסף, חברה, אבל אין אבא. בבית הפרטי, יש אבא. ואתה מתחרה בנקודה החזקה של האבהות שלך. אבא מבין את הילד אוהב אותו ואכפת לו הוא חי בשביל הילד. הרבי שלי, הגאון רבי שמחה וסרמן זצ"ל אמר: כל ילד הוא פקדון. לדעתי, זהו רמז למצות פדיון הבן. הגרש"ר הירש זצ"ל מבאר את הפסוק "כוחי וראשית אוני" שכל האחים הולכים בעקבות האח הגדול. צריך להשקיע בבן הגדול יותר משאר הבנים. זהו לימוד לאדם אתה צריך לפדות, הבן הוא לא שלך. )כנראה שכהנים ולויים פחות צריכים את זה( על האדם להפנים הנקודה שהילד שלו. המשגיח הגה"צ רבי זיידל אפשטיין שליט"א אומר: בנוסח של פדיון הבן אנו אומרים: "במאי בעית טפי". דהיינו, האם רוצה אתה בדרך הקשה או בדרך הקלה. מה אתה רוצה את הילד שלך או את הכסף שלך... אם אתה בוחר בבן שלך, זה השקעה לכל החיים.

 

 

 

לרחוב אין את האב והאם. לפני הרבה שנים בארה"ב היה זוג שנפרד והאם שלא היתה כ"כ חזקה, לקחה הבן שלה פעם בחדש למקום שהזיק לו מבחינת רוחניות. האב בא אלי ושאל: מה לעשות איתו שלא יתקלקל. אמרתי לו: יותר בילוי והנאה ממה שיש שם אתה לא יכול לתת לו. אתה תהיה אבא שלו! שם אין אבא! כיום לאחר תשע שנים, הבחור הזה הוא בחור מיוחד, בזכות שהיה לו אבא.

 

 

 

בארה"ב אמר מאן דהו: כי הקרב על הילדים הוא: הסטרא אחרא לוחמת עם תמונות ואנחנו עם מילים . לילד או לבחור צעיר, מילה נגד תמונה זה קרב לא שקול. הם יודעים איך לשכנע ולפתות. מה יש בבית כנגד זה?

 

 

 

תהיה אתה התמונה!! תספר לו סיפור. תשיר איתו. בשולחן שבת יש לדעת כי הילדים הם ה"אורחים" הכי חשובים. ויש בתים כאשר מגיע האורח אז לא שמים לב לילדים וזה חבל. אני אומר לאבות שיכינו סיפורים. שהילדים הם קטנים תספר להם סיפור בהמשכים ותעצור בקטע של מתח. המשך בשבוע הבא... כמובן, סיפורים עם תוכן של מוסר. הסיפורים הם מכנה משותף לכולם, אבל הילד צריך את זה. גם צריכים לשיר איתו בשולחן שבת.

 

 

 

אל תדבר על נושא גבוה בשולחן שבת. כאשר אני מדבר למלמדים אני מדגים להם ומדבר איתם באידיש או בספרדית שפה שלא מבינים וכשא"א להבין אי אפשר להחזיק מעמד הרבה זמן. כך מרגיש ילד שמדברים על אדם הראשון קודם החטא... אני חלילה לא מבטל את הנושא, אבל לילד זה נשמע כמו סינית. אתה רוצה שישב בשקט ואח"כ אתה גוער בו... צריך לדעת שהילדים תופסים מקום ראשון. שמים לב לצרכים שלהם, וכשאין את זה אבדת את הכלי העיקרי שלהם.

 

 

 

 

 

ש: וכשיש משפחה מרובת ילדים, כיצד מתייחסים לכל ילד באופן האישי?

 

 

 

 

 

בשולחן השבת כמובן שצריך לשים לב בעיקר לילדים הקטנים ומי שפחות יושב בשקט. אך חייב להיות לכל ילד זמן לבד עם אבא או אמא. כשיש משפחה עם הרבה ילדים, לומדים מה זה להתחלק עם הזולת. אני נוכח לעיתים, בזמן אנשים שישנו בחדר לבד בצעירותם, אח"כ קשה להם בפנימיה. הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל אמר: במדבר היתה שכינה קרובה לבני ישראל משום שכולם היו ביחד במקום קטן. יש אחדות. הדבר נותן מידות.

 

 

 

והעיקר לשמוע איך היה היום ושהילד ירגיש שיש לו כתובת. יש לו עם מי לדבר. שהילד ידע ששווה לו לדבר. לא תמיד ימלאו את מבוקשו אבל קצת כן. באו לפני פעם זוג עם בעיה: בתם בת ה11 הקטנה בבית הפסיקה לדבר. אמרתי להם: תשאלו אותה מה לקנות מנה אחרונה לסעודת שבת... והיא ענתה. הסברתי, שלילדה משדרים מסר: 'את הכי קטנה. אנחנו יודעים כבר איך לגדל ילד'. כאשר באים להתייעץ ולהתחשב בדעתה, היא עונה, כי מרגישה שווה.

 

 

 

לשבת עם הילד לקרוא עמו מתוך ספר. אני מדבר על גיל צעיר מאד לפני שיודעים לקרא. הוא ירגיש שקריאה זה דבר נחמד. הרבי לא' ב' הוא רבו העיקרי הוא הכי משפיע על תפקודו בשנות ה'חיידר' על עתיד הבן אדם. התחלת הטיפול בזה הוא החלק של ההורים. אבל לא ללמד לקרא. רק להקנות לו ההנהאה שבקריאה. וכן הגרש"ר הירש זצ"ל אומר: שלא ללמד ילד לקרא לפני לימודיו בחיידר. )כיוון שירגיש בחוסר מעש בעת לימודיו בכיתה, וגם יהיה בעל גאוה שהוא כבר יודע(. האבא והאמא צריכים להקנות לו אמונה וערכים. מספיק עשר דקות בשביל קריאת הסיפור. ומפעם לפעם צריך יותר זמן. העיקר זה הבעת הפנים. הילד זוכר האם אתה שמח שהוא בא לביתו, או שאתה לא מרגיש בנח הנה הוא הגיע... ילד מרגיש טוב מעריכים אותו ואז אין לו מה לחפש בחוץ.

 

 

 

זהו "איש אשר כברכתו בירך אותם" מתענגים על כוחות שלהם. ובמשפחות גדולות לומדים הילדים לעזור. ומכניסים אותם להכרעות בבית מה לקנות וכדו'. בונים להם בכך את הביטחון העצמי, והילד לא רואה את עזרתו בבית כנטל.

 

 

 

 

 

ש: תחום זה אינו רק בילדים, הוא קיים גם במבוגרים יותר. כיצד שם יש להתייחס באופן האישי של כל אחד לפי אופיו?

 

 

 

 

 

שמעתי פעם בחור בישיבה קורא לחברו בשם משפחה. אמרתי לו: אולי תקרא לו במספר זהות, זה יותר אישי... הצד השוה בין ילדים לבחורים מבוגרים הוא: שצריך לקרב. הבעת פנים של המגיד שיעור מראה לתלמיד שאני שמח בהצלחתו. צריך תשומת לב לכל אחד. במשנת ר' אהרן )ח"א מאמר בנים אתם( כותב: "חייב אדם להכיר החשיבות שיש בעצמו והוא גורם גדול לתיקון המעשים". גם בסור מרע, זהו גורם לתקן את המעשים. הישיבות בונים את החשיבות של האדם. אדם שמרגיש שהוא שוה והוא טוב, זה בונה את חשיבותו האישית. אני אומר לתלמידים שיש להם תדמית עצמית ירודה: כאשר אתה אומר בבקר: "נשמה שנתתי בי טהורה היא" תשים לב למילים שאמרת...

 

 

 

אם תקרא לבחור בשמו הפרטי הוא ילמד יותר טוב. יש תלמידים שבטבעם הם ביישנים. העצה לכך היא: אפשר לשים לב למי שיותר מופנם ושקט למצוא הזדמנות לתת לו תשומת לב. יבא יום שיבא לבקש משהו ממך, תחכה לרגע זה ואז תוכל לומר לו אני שמח שאתה כאן. גם בהבעת הפנים ב'גוט שבת' במאור פנים אתה יכול לשדר לו שאתה מעריך אותו ומחשיב אותו.

 

 

 

ראש ישיבתנו, הגאון הגדול רבי חים פנחס שיינברג שליט"א אומר: באנובירסטאות לא קוראים בן האוניברסיטה, אלא תלמיד. בישיבות הם "בני תורה". אם הם בנים, תהיה אתה האבא שלהם. זה לא מחייב השקעה רבה אבל צריך להיות בתודעה שלך שיש לך תלמיד כזה.

 

 

 

אני זוכר איך הגאון רבי שמואל ברודנא זצ"ל מראשי ישיבת מיר בארה"ב אמר: עמלק היה בתוך הסוגיא של שנאת ישראל אפי' שזה לא היה למעשה. ולכן כשיצאו בני ישראל ממצרים הוא קפץ, היה 'מונח בסוגיא' של שנאת ישראל למד תורת שנאת ישראל בחשק, אף שזה איננה מעשית אנשים אף פעם לא הצליחו לברוח ממצרים ולכך למד מרדכי עם הילדים הלכות קמיצה )ולא הלכות איך למות על קדוש השם( תורה של אהבה, שלומדים אותה גם כשזה לא קשור ל'למעשה', וכן אמר לו המן שהמלוא קומץ סולת של הלכות קמיצה הכריעה העשר אלפים ככר כסף שנתן לאחשוורוש.

 

 

 

משום כך מרדכי למד עם תלמידיו הלכות קמיצה שזה לא למעשה. כאשר אתה בא להלחם עם עמלק שהוא נמצא בסוגיא שלא למעשה, תלמד אתה גם סוגיא שלא למעשה, ואז תוכל מיד להיכנס לסוגיא. רב צריך להיות בסוגיא של התלמיד שלו גם אם זה לא למעשה, וכשיגיע התלמיד הוא יכנס לסוגיא.

 

 

 

 

 

ש: כיצד אפשר להתייחס לכל תלמיד לפי אופיו האישי. יש אחד שמתאים לו לימוד העיון. לאחר מתאים לימוד בקיאות וכדו'?

 

 

 

 

 

באמת גם בישיבה צריך לדעת שהיחס לתלמידים הוא לפי כל אחד ואחד. אך הישיבה בונה דרך בלימוד. הבנה בלימוד. ולכן ההשקעה העיקרית בישיבות נסובה על לימוד בעיון. אך כמובן שצריך מאד לכבד התמדה וידיעות, ויש שמגיעים לעיון דרך ריבוי של ידיעות.

 

 

 

בחוסן יהושע )מאמר א' פרק ז'( כותב: רובם ככולם תלויים במזג האדם ותכונות מוחו, וברוב פעמים ילך הרצון של הלומד לבחור לו סדר ללימודו כמו שיסכים טבעו. או למיגמר להיות תלמודו בידו. או להיות חריף ועוקר הרים. אך הישיבות שמו דגש על העיון, מכיון שלהתעמק ב'קצות' אם לא התחנכת לזה בישיבה, לא יבא לך לאחר מכן. ידיעות אפשר לקנות גם בלי דרך ההכוונה בישיבה. העיקר לתת לתלמיד התחושה שהוא שוה.

 

 

 

גם במוסר, יש לנו מסורת כמה צריך ללמוד ביום. ללמוד חייבים כל יום. זה הקב חומטין שמחזיק את כל התבואה, אבל לדעת שזה 'קב'.

 

 

 

וגם בישיבה זה במספר שמות. "המוציא במספר צבאם לכולם שמות יקרא" הרבי שלי, הגאון רבי שמחה וסרמן זצ"ל שאל: בתחילה כתוב "מספר" ואח"כ "שם"?

 

 

 

אלא: חילים בצבא לכל אחד יש מספר. אבל לרמטכ"ל יש שם. הוא אחד. חיל רגיל הוא מספר בתוך ציבור. כל אחד צריך לדעת שהוא גם 'שם' וגם 'מספר'. מצד אחד הוא 'מספר' הוא חלק מציבור. ואם הוא ממחנה בני התורה, הוא צריך להתנהג כפי שבני תורה מתנהגים. מסתכלים עליו. הוא מייצג ציבור. ומצד שני הוא גם "שם" יש לו חשיבות בפני עצמו. יש לו מעלה אישית שלו. יחודית לו. וכאשר מכיר את מעלתו היחודית באופי שלו, ויודע שגם האבא והמלמד שלו מכירים את זה הוא צועד בדרך השלמות שלו.

 

 

 

 

 

מסגרת:

 

 

 

"ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד"

 

 

 

 

 

ענין גדול יש כאשר הפליא לבאר מרן הגה"צ רבי ירוחם זצוק"ל בדעת חכמה ומוסר )ח"א מ' ק"ג(: ברכת כל אחד ואחד היתה כפי הראוי לו לפי טבעו ומידותיו. יעקב לא היה יכול לשנות בסדר הברכות כלל, ולא היה יכול לברך לכל אחד ואחד אלא לפי כוחותיו וטבעיו.

 

 

 

ויוצא לנו לימוד נפלא, כל מעלותיו של כל אחד ואחד מהשבטים היו אצלו טבעים. ורק ע"י שמירת מעלותיו הטובות הקנויות אצלו בטבע בלבד, זוכה האדם לכל שלמותו. כל אדם ואדם יש לו מעלה מיוחדת שהנה אצלו בטבע בתכלית הטוב עד שבמעלה זו ישנה ויהפך את עצמו כולו לטוב ובזה הוא כל עבודתו.

 

 

 

כאשר נשים לב להתנהגותנו במשך זמן ממושך, יתברר לנו איזה מידות מורגשות בנו כמעט בלי הרף, ואיזו רק במקרה. לאט לאט נכיר את מידותינו העיקריות. כל בר דעת חייב לערוך לעצמו את תבנית מידותיו, שתהיה סדורה לפני עיניו וידע כי זהו הצלם הרוחני שלו. מי שהצליח לעמוד על מעלתו העיקרית ועל השחתתו העיקרית, זכה לדבר גדול. מעתה הוא יודע מה ד' אלוקיו דורש ממנו.

 

 

 

)המשגיח רבי שלמה וולבה זללה"ה, עלי שור א' קמ"ו(