התורה מרחבת את לב האדם .. שיחה עם הרב י. אזרחי

"התורה מרחבת את לב האדם שיוכל לתת תשומת לב לזולת" הגות לפרשת השבוע / שמות

 

@7"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם" )שמות ב' י"א ורש"י( * מהי המעלה הגדולה של נושא בעול עם חברו? * כיצד משתפים בשמחת חברו וכיצד מצטערים בצרתו? * בשאלות אלו פנינו אל הגאון רבי יצחק אזרחי שליט"א מראשי ישיבת מיר *

@1 משה רבנו נתן עיניו וליבו על בני ישראל בצרתם מה משמעות הדברים?

 

חז"ל אומרים במדרש: שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן. הביאור בזה הוא: כדי להרגיש את השני צריך לא רק לשאת בעול, אלא לחוש. נותן כתפיו הכוונה היא שכך חשים מה עובר על היהודי שהמצרי משתעבד בו.

 

עוד נאמר במדרש: משה רבנו לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. כשהיה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם חייך אתה תרעה צאני ישראל.

 

משה רבנו זכה להיות המנהיג בגלל היותו נושא בעול. הבה ונראה עד היכן מגיעה מידת 'נושא בעול' אצל משה רבנו.

 

בסוף פרשת משפטים כתוב: "ויעל משה נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו".

 

בדעת זקנים מבעלי התוס' מבארים: לא שלח ידו כביכול הקב"ה לא פשט את ידו להסתיר את פניו ומשום כך "ויחזו את האלוקים". יש להבין: הרי לא יראני האדם וחי?

 

בפרשת השבוע הקב"ה אומר: "כי ידעתי את מכאוביו". רש"י מפרש: שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו ולא העלמתי עיני ולא אטום את אזני מצעקתם.

 

אין לנו שום תפישה בבורא עולם. גם משה רבנו שביקש: "הראני את כבודך" הקב"ה מראה לו את מידותיו "חנון ורחום" מה הוא אף אתה. כל המושגים שלנו בהנהגתו ית' הוא רק כדי ללמד אותנו צורת ההנהגה הנכונה.

 

מהי אותה לבנת הספיר שראו משה ואהרן והזקנים?

 

אומר התרגום: "זקפו נדב ואביהוא את עיניהם וראו את יקר אלוקי ישראל. ותחת הדום רגליו תחת כסא הכבוד כמעשה סנפירון זכרון שעבוד ששעבדו המצרים את בני ישראל בטיט ולבנים והיו הנשים מערבות את הטיט עם הגברים. היתה שם נערה צעירה, מפונקת מעוברת והפילה עוברה ונשתקע בטיט. רמז הקב"ה לגבריאל ועשה ממנו לבינה והעלה אותה לשמי מרום והתקינה תחת הדום רגליו של מרא דעלמא. זיו הודה כאבן טובה. ויופיה כיופי עצם השמים לטוהר כשהם זכים ובהירים מעננים".

 

לא די בהשתתפות בצער חברו מתוך הבנה בלבד, ותהא זו ההכרה היותר בהירה. רק כאשר נרד למצבו של הזולת בצורה ממשית, לקחת לבינה מתחת רגליו ונציב אותה מתחת לרגלנו אנו, באופן מוחשי תמידי לנגד עינינו.

 

הלבינה הכבדה ביותר של הציור הנורא והכאוב ביותר, תוך ירידה לעומק הפרטים עד הפרט האחרון או אז תיהפך לבנת הטיט בדמו של הרך הנולד - ללבנת הספיר אשר תחת כסא הכבוד!

 

לימוד זה חייבים להראות וללמד! "לא שלח ידו". אף כי לא יראני האדם וחי. לימוד שמימי זה זו התורה שהחיתה אותם ונתנה בהם כח מעצמות להתבונן במחזה לדעת מהו "נושא בעול" ועד כמה מידתו.

 

 

@1 כיצד עושים זאת בפועל? כיצד אכן נוכל לשאת בעול עם חברנו?

 

 

דבר זה מלמדנו הרמב"ם: בתחילת הלכות דעות כותב: דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר. בהלכה ז' ממשיך: וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו. יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו.

 

על האדם להטביע בנפשו מידה זו של "נושא בעול". לרדת למצבו. אפשר לשמוע שהשני בוכה, אבל אצלו זה... מוזיקה. לתת עיניו וליבו כפי שלמדנו אכן ממשה רבנו. העצה העיקרית בזה הוא כח הציור. כמו שרש"י מפרש את הפסוק "את העני עמך" תראה עצמך כאילו אתה עני. כאשר אתה רוצה גמ"ח, אתה רוצה שילוו לך באותה מדה תראה את חברך. זהו "נתן עיניו".

 

"נתן ליבו" זהו שימת לב. "לב חכמים בבית אבל" חכם גם כאשר הוא בבית משתה אבל ליבו בבית אבל. הוא חושב על אחריתו. יודע הוא שאדם לא חי לעולם. מצייר לעצמו כאילו עתה הוא בבית אבל. צריך להרגיש את חברו. אתה שומע שח"ו חברך נפל למשכב, אל תעבור הלאה לסדר היום. תברר את שלומו. תראה מה אתה יכול לעשות עבורו. תהיה רגיש, ומרגיש.

 

מרן החזו"א זצוק"ל כותב באגרת ) א' כ"ג(: חסר לך הרגש של השתתפות בצער זולתך, והעצה לזה ההשתדלות להיטיבו ולהצילו מצער והמעשה פועלת על הלב, וכן להתפלל על צרת זולתו אף שאין הדברים יוצאים מן הלב, ואף אם המצטער המוני הדיוט ובזוי.

 

אנשים גדולים תבעו את עצמם תמיד, האם הם נושאים בעול זולתם. האם רואים הם בסבלותם. לפני עשרות שנים הזכרתי במאורע מסוים את דברי חז"ל: כאשר נח יצא מהתיבה אמר להקב"ה הרי אתה רחום היה לך לרחם על בריותיך. אמר לו הקב"ה: רעיא שטיא. כאשר אמרתי לך ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ ואתה תנצל, לא עלה בלבך רעתו של עולם. הסברתי: שהתביעה על נח היתה, כי ליבו היה מלא שמחה בבשורה הטובה שהוא ינצל, עד שלא שם לב מספיק לשאר בני האדם.

 

במקום נכח מו"ח מרן הגר"ח שמואלביץ זצוק"ל. כאשר הוא שמע את הדברים היה מאד נרגש ואמר לי: כאשר יצאנו ממיר, עמדו בני העיירה שלא קבלו ויזות לצאת והסתכלו עלינו. כל כך היינו שמחים שאנו יוצאים ולא חשבנו עליהם... כך תבע את עצמו, שהיה חסר לו בהשתתפות בצער הזולת.

 

 

@1 איזו מידת רגישות נדרשת אכן מאדם כאשר שומע הוא על צרת זולתו?

 

 

הגמרא בשבת אומרת: כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי, והתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא. איזו רפואה היא הסיקרא? כי היכי דליחזי אינשי וליבעו עליה רחמי. מפרש רש"י: יראו העוברים ושבים ויבקשו עליו רחמים.

 

נתאר לעצמנו: הולך אדם בדרכו, אחוז שרעפים. לפתע קולטת עינו בצד הדרך באילן ועליו כתם אדום. הוא נעצר. אינו ממשיך בדרכו.

 

'משהו כאן קורה'. משהו המחייבו לעצור משטף הילוכו. הכתם הזה אינו צבוע רק בסיקרא אלא בהפסדו, בצערו, של בעליו.

 

כמה טרח בעליו, עמל ויגע בנטיעת אילן זה למן היותו שתיל רך כשהוא חרד לשלומו מכל משב רוח חולף, לכל טיפת גשם וקרן שמש הזורחת עליו, עד להיותו אילן העומד בכוחות עצמו. כמה ציפה וייחל לפרחיו וניצניו, תוך שהוא עוקב מקרוב בדריכות מלאת גיל ודאגה אחר התפתחותם.

 

הנה, יוצאים פרותיו, אליהם הוא נושא את נפשו. אלא, שעוד טרם הבשילו הפרות, וניתן בידו סיפק ליהנות מהם השירם העץ ונשאר ערום כשהיה. לשוא היה כל עמלו...

 

כך חושב לו אותו הולך בדרך, ומתוך הרהורים אלו הוא נעמד ומתפלל...

 

לו שלו הוא האילן, הוא אפי' אינו יודע מיהו בעליו. קריאתו האילמת הכואבת של הכתם האדום הזה, הרעידה משהו בנימי לבבו. נעמד הוא על יד העץ ובכל חום ליבו ונפשו הוא נושא תפילה: "שלא יבוש האילן ושלא יאבדו פרותיו".

 

זו צריכה להיות צורת ההזדהות. זו מידת הרגישות הנדרשת מכל איש ישראל החולף ליד העץ הזה. שאם לא כן היתה מלאכה זו משום דרכי האמורי...

 

הגאון רבי יצחק שליט"א מבקש לחדד את הדברים: חז"ל אומרים: "המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה". ואם חברי זקוק לרפואה ואני זקוק לפרנסה אני לא יענה? מהו דוקא "והוא צריך לאותו דבר"?

 

אדם שומע על צרת חברו ומתפלל: אנא, רבונו של עולם תעזור לו. ומה עושה לאחר מכן... שותה כוס קפה... הולך לעיסוקיו. זה לא הצורך שלו.

 

באים חז"ל ואומרים לנו: המתפלל על חברו "והוא צריך לאותו דבר" המתפלל צריך לישועת חברו נותן עיניו וליבו עליו אינו מסוגל לראות בצרת חברו, זה נהיה הצורך שלו הוא נענה תחילה. הוא יענה בכל מה שהוא צריך. כל משאלותיו ימלאו לטובה מן השמים!

 

"נושא בעול" לרדת מתוך מעורבות אישית לעומק מצבו של הזולת. בכל מצב ומאורע המתחדש עליו. ובפרטי חיי היום יום העוברים עליו. לרדת לעומק צרכיו, רצונותיו, שאיפותיו, לחוש את מצב חברו והרגשותיו, להצטער בצערו ולסבול את סבלו, לשמוח בשמחתו ולהיות שותף בהצלחתו. לנשום אתו יחד את רחשי ליבו לשאת אתו יחד במסע החיים...

 

מרן הגאון רבי אייזיק שר זצוק"ל אמר הארה נפלאה: הגמ' אומרת: או חברותא או מיתותא. חברותא כחברותא דאיוב. השטן לא נטל מאיוב את חבריו. משום שהשטן נצטווה "אך את נפשו שמור". חבריו בכלל "נפשו" הם.

 

 

@1 כיצד רוכשים הרגשים נעלים כאלו?

 

 

הגמרא בתענית אומרת: האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ביה. מפרש רש"י: שיש רוחב לב מתוך תורתו ומשים לליבו יותר משאר בני אדם. גם באור החיים )פר' וארא על הפסוק "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח"( אומר: כי התורה מרחבת לבו של אדם.

 

התורה מרחבת לבו של האדם מחיה ומעוררת את הרגשתו. ומשנעשה מרגיש, בהכרח הוא נעשה גם רגיש. ובהיותו רק 'צורבא' צעיר לימים, מביאה אותו רתיחת דמו להיות מתפעל ומשים על ליבו, וחייבים לדונו לכף זכות. לא כן המתגבר הנדרש להתגבר ולשלוט על עצמו מהתפעלות חיצונית.

 

רק תורת אלוקים חיים היא המזככת ומעדנת את הנפש היא המסוגלת לפתח הרגשים כאלו שנצטיירו, והיא היא שבכוחה לפתוח בליבו של האדם אפיקי רוחב מעבר למצרים האנוכיים, ולבנות בליבו היכל רחב מימדים די הצורך להכיל בליבם גם את הווי החיים של הזולת.

 

 

@1 כיצד משתתפים בשמחתו של חברו?

 

 

ודאי שלשמוח בשמחת חברו באמת ששמחתו תהיה השמחה שלי, הרבה יותר קשה מלהשתתף בצערו. לשם כך צריך לפרגן יותר. להיות טוב עין. שלא יקנא בחברו. ואז תהיה השמחה שלו אכן שמחה שלי.

 

המשנה באבות אומרת: מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם נוחלין עולם הבא ותלמידיו של בלעם הרשע יורדין לבאר שחת. ישנה רבותא גדולה בדברי המשנה:

 

תלמידיו של בלעם הרשע מידתן היא עין רעה. הקנאה אוכלת אותם מבפנים. הפסוק אומר: "רקב עצמות קנאה" אין זה עונש, אלא זו מציאות. הוא רואה שלחברו טוב ועצמותיו מרקיבים... יש לו גיהנום בעולם הזה כבר, ומחדשת המשנה שהוא יורד לבאר שחת.

 

תלמידי אברהם אבינו מידתם היא עין טובה כל רגע שלשני טוב זהו גן עדן בשבילו. נושא הוא בעול עם חברו ושמח בשמחתו ויחד עם זאת נוחל הוא חיי העולם הבא.

 

"וכעצם השמים לטוהר כשנגאלו היה אור וחדוה לפניו" זהו שמח בשמחתו של חברו. גם בצרתו לו צר וגם בעת גאולתו זהו השמחה האישית שלו. אור וחדוה לפניו.

 

 

 

במסגרת: התרופה כנגד יצר הרע

 

 

 

הרמח"ל כותב בדרך עץ החיים: זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא כנגד היצר, והיא קלה, ופעולתה גדולה, ופריה רב. מהי אותה תרופה?

 

 

שיעמוד אדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי מכל המחשבות ויבקש בלבבו: מה עשו הראשונים שכך חשק ד' בהם? מה עשה משה רבנו עליו השלום? ויעלה בשכלו לעשות כן גם הוא וטוב לו!

 

 

יעמוד האדם ויחשוב לעצמו: מה עשה משה רבנו שהקב"ה חשק בו?

 

 

משה רבנו "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". משה רבנו נשא בעול עם אחיו. נתן כתפיו עליהם. רעה את הצאן ונשא את הגדי על כתפו. לכך חשק הקב"ה בו!

 

 

ואף אתה בן אדם אם רוצה אתה תרופה כנגד היצר הרע. תרופה קלה מאד אשר תועיל לך לזמן רב. תתבונן בדרכיו של משה רבנו. תלך בהם. תשא בעול. תתן כתף. או אז גם בך יחשוק הקב"ה!

 

 

 

 

 

@5על האדם להטביע בנפשו מידה זו של "נושא בעול". לרדת למצבו. אפשר לשמוע שהשני בוכה, אבל אצלו זה... מוזיקה. לתת עיניו וליבו כפי שלמדנו אכן ממשה רבנו. העצה העיקרית בזה הוא כח הציור. כמו שרש"י מפרש את הפסוק "את העני עמך" תראה עצמך כאילו אתה עני. כאשר אתה רוצה גמ"ח, אתה רוצה שילוו לך באותה מדה תראה את חברך. זהו "נתן עיניו".

 

 

 

 

@5"נושא בעול" לרדת מתוך מעורבות אישית לעומק מצבו של הזולת. בכל מצב ומאורע המתחדש עליו. ובפרטי חיי היום יום העוברים עליו. לרדת לעומק צרכיו, רצונותיו, שאיפותיו, לחוש את מצב חברו והרגשותיו, להצטער בצערו ולסבול את סבלו, לשמוח בשמחתו ולהיות שותף בהצלחתו. לנשום אתו יחד את רחשי ליבו לשאת אתו יחד במסע החיים... מרן הגאון רבי אייזיק שר זצוק"ל אמר הארה נפלאה: הגמ' אומרת: או חברותא או מיתותא. חברותא כחברותא דאיוב. השטן לא נטל מאיוב את חבריו. משום שהשטן נצטווה "אך את נפשו שמור". חבריו בכלל "נפשו" הם.

 

 

 

 

@5תלמידיו של בלעם הרשע מידתן היא עין רעה. הקנאה אוכלת אותם מבפנים. הפסוק אומר: "רקב עצמות קנאה" אין זה עונש, אלא זו מציאות. הוא רואה שלחברו טוב ועצמותיו מרקיבים... יש לו גיהנום בעולם הזה כבר, ומחדשת המשנה שהוא יורד לבאר שחת. תלמידי אברהם אבינו מידתם היא עין טובה כל רגע שלשני טוב זהו גן עדן בשבילו. נושא הוא בעול עם חברו ושמח בשמחתו ויחד עם זאת נוחל הוא חיי העולם הבא. "וכעצם השמים לטוהר כשנגאלו היה אור וחדוה לפניו" זהו שמח בשמחתו של חברו. גם בצרתו לו צר וגם בעת גאולתו זהו השמחה האישית שלו. אור וחדוה לפניו.