ואהבת לרעך כמוך ממש בלי שום הגבלה – שיחה עם הרב ד'צ' אליאך

הגות לפרשת השבוע אחרי מות קדושים

"ואהבת לרעך כמוך ממש בלי שום הגבלה!"

 

"שנים עשר אלף זוגים היו לרבי עקיבא וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה והיה העולם שמם..." )יבמות ס"ב( * כיצד אנשים גדולים אלו לא נהגו כבוד זה בזה? * מדוע הגיע העונש החמור שכולם מתו? * מדוע דוקא בפרק זמן זה של בין פסח לעצרת? * מדוע עם פטירתם היה העולם שמם? * פנינו אל הגה"צ רבי דוד צבי אליאך שליט"א מנהל רוחני בישיבת "נחלת דוד" שיבאר לנו פשרה של פרשה *

 

 

ש: תלמידי רבי עקיבא. תנאים קדושי עליון לא נהגו כבוד זה בזה. היתכן? מה באור הדבר?

 

 

לפי הבנתנו נראה, כי היו המה נגועים במידת שנאת חינם וחסרים במידת "ואהבת לרעך כמוך". היו הם בזמן סמוך לחורבן הבית השני ומקדש שני חרב מפני שנאת חינם כמבואר בגמ' יומא )ט( ובמהרש"א ביבמות כותב שמתו במיתת אסכרה שאפשר שכל אחד דיבר לשון הרע והיה מספר בגנות חברו וסימן ללשון הרע אסכרה. לשון הרע כידוע מגיע משנאת חינם.

 

מידה זו של שנאת חינם קשה היא ומושרשת עמוק בלב ולא אובחנה ולא הוכרה בזמנם כמו שאמרו חז"ל ביומא שם: "אחרונים )אנשי חורבן בית שני( לא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם שעדין אנחנו בגלות ובית המקדש לא נבנה, לכך לא טופל הנושא ולא תוקן עד שמתו.

 

מטעם זה נגזר אבלות עליהם, כי הצרה היתה חזרה על סיבת החורבן ותכלית האבלות הלא היא: "והחי יתן אל ליבו" לחשוב על גורם הצרה ולתקן.

 

דבר זה מפורש במדרש רבה קהלת )י"א י'(: "אמר להם רבי עקיבא הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה זה לזה, אתם לא תהיו כן, מיד עמדו ומילאו כל ארץ ישראל תורה". צרות עין היא קנאה. קנאה היא סיבת השנאה.

 

וממילא מה שלא נהגו כבוד זה בזה זוהי תוצאה מבעית הקנאה זה בזה שהיתה מושלטת קשות בהמון, אף שכאן התבטאה בתלמידי חכמים ובתורה. אחר המשבר הקשה והנורא הזה, חשף רבם הגדול רבי עקיבא את שורש הבעיה והצליח בתלמידים בודדים אלו לעת זקנותו לרומם אותם להיות עיניהם טובה, ומה שלא הצליחו האלפים המרובים בצעירותו, עמדו אלו ומלאו כל ארץ ישראל תורה...

 

 

ש: מדוע התיקון לאסון הנורא היה ע"י ריבוי התורה בדווקא?

 

 

עצם תכונת התורה, שהיא צריכה להימסר גם לכל הזולת. "תורה" מלשון "הוראה". כך היא גם בעצם מצותה כמו שכתב הרמב"ם )ספר המצוות מצוה י"א(: "היא שציוונו ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה" הרי שאפי' לא נחלקו לשני מצוות ללמוד וללמד, אלא הם שני חלקים של מצוה אחת "תלמוד תורה". חז"ל אומרים שהלומד תורה ואינו מלמדה אין לך הבל גדול מזה. אלפיים שנות תורה מתחילים מ"את הנפש אשר עשו בחרן" דהיינו אף שגדולי הדורות לפני אברהם אבינו עסקו בתורה, מ"מ כיון שלא נקטו יזמה זו ללמד לרבים, אין זו נחשבת תורה. רק אברהם שגייר וקרא בשם ד' להמונים ולימדם דרך ד', נחשב לימודו לתורה!

 

זאת ועוד, תכונת התורה שהיא חיים ונותנת חיים לעוסקיה תלויה בתנאי של עצם מהותה כשלמדה לאחרים או לפחות ללמוד על מנת ללמד, או גם כשרוצה שאחרים ילמדו, אז פועלת תכונת החיים שבה. מלבד זאת דומה אז כביכול לבורא ית' נותן התורה שהוא טוב ומטיב וכביכול עוסק בתורתו ומלמד תורה לעמו ישראל ואנו מצווים ללכת בדרכיו, כביכול אנו מתדמים אליו ונדבקים ע"י התורה במקור החים וטוב עין הוא יבורך.

 

אמנם בצרות עין חס ושלום, קורה ההיפך וגורם להיות צרות עין בחייו רח"ל, ומזה נבין עונשם החמור של תלמידי רבי עקיבא שבצרות עיניהם בתורה זה לזה, מתו כולם.

 

מלבד זאת, כאשר יש טובת עין בין אנשים ואוהבים זה לזה, נחשבים הם חבורה אחת, ואם היתה ח"ו גזרה על אחד מבני החבורה יכול הדבר לזעזע את כולם כדי שידאגו כל החבורה, אבל כשיש צרות עין ושנאה, אין כאן חבורה, ואז ח"ו האמצעי הזה של אחד מבני החבורה אינו...

 

זוהי הסיבה שמתו דוקא בזמן זה שבין פסח לעצרת. זמן זה שימש לבני ישראל כשיצאו ממצרים, כזמן הכנה לקבל התורה בעצרת. מה היא ההכנה הדרושה? הלא כיון שהתורה היא כזו להיטיב עם הזולת וכמו שאמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה! המתין הקב"ה לכושרם זה "ויחן שם ישראל נגד ההר" ופרש"י "כאיש אחד בלב אחד" אבל שאר כל החניות בתרעומות ומחלוקת ואז אמר הקב"ה שזו השעה היפה לתת תורה לישראל.

 

ימים אלו הם ימי הכנה לקנין המידות הטובות ולהיות כאיש אחד בלב אחד, יובן שימים אלו עשויים להיות לקטרוג ולרועץ ח"ו לנהוג בהם ההיפך. מסתבר שזהו תוכן הדין שבימי הספירה.

 

 

ש: מדוע אכן עם סילוקם נשאר העולם שמם לגמרי כדברי הגמרא?

 

 

העוצם הגדול הזה של כ"ד אלף תלמידים לא השאיר תלמידים או חוגים מושפעים. כיון שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה לא עסקו בטובת תורת זולתם מאחר שהיו מופנמים לעליה עצמית בלבד. בנוסף לכך, אופי כזה אינו יכול להשפיע ולהקרין כלל. הדברים מדויקים בדברי רבי עקיבא לתלמידים בזקנותו: הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם לא תהיו כן מיד עמדו ומילאו ארץ ישראל תורה. צרות עין גרמה שהעולם יהיה שמם מתורה, ולכך מתו. טובת עין של אלו היחידים בזקנותו, מלאה מיד כל ארץ ישראל תורה "מרבה תורה מרבה חיים".

 

המהרש"א ביבמות אומר, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה ולא חש כל אחד מהם על כבוד תורה של חברו דאין כבוד אלא תורה לכך מתו במידה זו. ביאור דבריו, כיון שאין כבוד אלא תורה, הריהם כדבר אחד ומיעוט כבוד התורה חשוב כמיעוט התורה עצמה ח"ו, ולכן מידה זו של "כי היא חייך" מחייבת שהמיעוט בתורה ממעט בחיים ח"ו.

 

 

ש: מהו התיקון למידה רעה זו של קנאה וצרות עין?

 

 

הרמב"ן )ויקרא י"ט י"ז( כותב בטעם מצות "ואהבת לרעך כמוך" "כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חברו כאהבתו את נפשו, אלא מצות התורה שיאהב חברו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב... פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ונכסים וכבוד ודעת וחכמה ולא שישוה אליו, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בליבו ולא יתן שיעורים באהבה".

 

באור דבריו, אין המצוה לאהוב את גוף השני ממש כגופו. דבר זה לא יתכן משום שבמציאות תחושת עצמיותו חזקה יותר כמו בכאב גופו או בהנאתו, הכונה היא שלא לקנא במה שיש לחברו בכל טובה שהיא ללא הגבלה ורצון לעליונות ועדיפות עליו. כשם שאינך נותן שיעור וגבול בהסכמת הרצון בטובה שלך "כמוך".

 

מלבד זאת, יש חיוב לאהוב כל מה שיש לשני. לא רק "לפרגן" אלא לאהוב וליהנות מטובת זולתו ואפי' השני מרקיע שחקים במעלה וטובה כענקים, ואתה נשאר כננס לעומתו ג"כ מצווה אתה "ואהבת"!

 

 

ש: איך מגיעים למידה נכבדה זו?

 

 

הדרך היא, להתרגל במחשבה שאינך יחיד בעולם. כמו שהקב"ה ברא אותך, כך ברא את כל אלו. כמו שאתה רוצה וצריך, כך כל אלו. הקב"ה נותן לכל אחד את חלקו, וזולתך לא לוקח את שלך. מצד נטיית החומר הגשמי שבאדם נוטה הוא לחשוב שכל העולם שלו. ממילא כאשר הוא רואה מה שיש לזולתו חש הוא כאילו לקח משלו ומצטער ומקנא ורוגז.

 

במילים פשוטות, מצד טבעו החומרי האדם הוא "אגואיסט" ובשכלו לפעול בנפשו להכיר במציאות וזכויות זולתו. הנטיה הפרימיטיבית של "אני ואפסי עוד" היא פחיתות הנפש ואין בה שום הצדקה ושום תועלת חוץ ממה שהקנאה הזו גורמת לרקב עצמותיו.

 

וכאן יש מקום להבין מה שורשה של הקנאה. הקנאה נובעת וקשורה בחוסר אמונה שד' הוא הבורא כל ונותן לכל אחד חלקו. ענין זה דומה למצות "לא תחמוד" שכותב האבן עזרא )שמות כ' י"ד( כי אנשים רבים תמהים איך יכול האדם שלא לחמוד. ממשיל האבן עזרא לכפרי שודאי לא יחמוד לישא את בת המלך כי יודע שזה לא יתכן, וכמו שכפרי לא יחמוד בת מלך כן כל אדם ישמח בחלקו ולא יחמוד ויתאווה דבר שאינו שלו כי ידע שד' לא רצה לתת לו ולא יוכל לקחתו בכוחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו.

 

זאת ועוד, להגיע למידה נכבדה זו של "ואהבת לרעך כמוך" יש לדעת את הקרבה המשפחתית שיש כביכול בין הקב"ה לכלל ישראל: "בנים אתם לד' אלוקיכם" "הלא הוא אביך" "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף" וממילא יש קרבה משפחתית לישראל בין איש לרעהו. גם מצד הגוף יש קרבה שאב אחד לכולנו ומצד הנפש כולנו נשמה אחת ממש.

 

דבר זה מבואר בתומר דבורה לרמ"ק )סעיף ד'( על מידת: "לשארית נחלתו": "הנה הקב"ה מתנהג עם ישראל בדרך זו לומר מה אעשה לישראל והם קרובי, שאר בשר לי עימהם... ולכן ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חברו ועינו טובה על טובת חברו וכבודו יהיה חביב עליו כשלו שהרי הוא הוא ממש וראוי שירצה בכשרות חברו ולא ידבר בגנותו כלל ולא ירצה בו כדרך שאין הקב"ה רוצה בגנותנו ולא בצערנו מטעם הקורבה, אף הוא לא ירצה בגנות חברו ולא בצערו ולא בקלקולו".

 

 

ש: האם ישנם מעשים מיוחדים שעל האדם לעשות בפועל בכדי להגיע למידות נעלות אלו?

 

 

ברמב"ם )הל' דעות( כבר כותב כי קנין המידות הטובות תלוי בהרגל מרובה של המעשים המתאימים לאותן המידות וכידוע מדברי החינוך )מצוה ט"ז( כי אחר הפעולות נמשכים הלבבות.

 

ולכן על האדם להרבות במעשים ובפעולות הטבה לזולתו ועל ידי כן מעורר האהבה ביניהם. המקבל מרגיש אהבתו בפועל, וכמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם. כמו כן מבחינה נפשית, מרגישים הם התכללות חלק פלוני בממונו וטרחת גופו בהם. גם מצד הנותן יש פעולת התכללות חלק שלו בהם על ידי כך תתעורר האהבה ביניהם.

 

בזה אפשר להסביר מדוע נאמר ואהבת "לרעך" ולא ואהבת "את רעך"? בא הדבר ללמדנו כי עיקר האהבה תלוי בפעילות ההטבה לזולת ומשום כך באה הלמ"ד - "לרעך".

 

 

ש: אם נתמקד בימי הספירה דוקא, האם יש הסבר כיצד תלמידי רבי עקיבא לרום מעלתם לא נהגו כבוד זה בזה?

 

 

ככל שדבר יותר חשוב בעיני הרואה אותו אצל זולתו, יותר הוא עשוי לעורר בו את הקנאה. היות שהחשוב מכל המציאות זה תורה, כלי החמדה שבה ברא הקב"ה את עולמו וגם היא סיבת קיומו וגם עצם חיי הנצח עולם הבא, כי היא חייך ואורך ימיך ובשמאלה עושר וכבוד ומקור כל הברכה. ומשום כך אצל יודעי חין ערכה היא עשויה יותר לעורר קנאה ביתר שאת משאר בני אדם.

 

דוקא תלמידי רבי עקיבא שאצלו למדו וראו יקר תפארת וערך התורה, עד שמסר נפשו בפועל להקהיל קהילות ברבים ללמד תורה בשעת גזירת השמד של הרומאים הרשעים, וכמשלו המפורסם על השועל והדגים, שבשביל רבי עקיבא תורה היא מציאות מוחשית של חיים ממש בכל רגע, וכמו שאמר לו רבי טרפון:"עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מן החיים". משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה.

 

דוקא אצל תלמידיו מרוב הערכה לתורה, גבר נסיון הקנאה אצלם ביתר שאת. ולא עוד, אלא בענין זה גם כשאדם מלמד עצמו שלא לקנא ולרצות במעלת זולתו בתורה, מכל מקום כשגדל יותר בתורה ובד בבד עם זה גדל יותר ערכה בעיניו, שוב מתחדש נסיון הקנאה, שאינו דומה לשל אתמול מצד גורם הערך והחשיבות.

 

אם אינו משלים עצמו במידת "ואהבת" בד בבד עם עליתו התמידית באותו שיעור בהתאם, הריהו שוב נמצא בסכנת הקנאה בבחינת "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

 

 

ש: האם במשך הדורות היו עוד קנאה ברוחניות כתלמידי רבי עקיבא?

 

 

כבר אצל השבטים הקדושים נאמר: "ויראו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו" ובסוף נאמר: "ויקנאו בו אחיו" ודאי שהשבטים הקדושים לא קנאו בתוספת שעשה יעקב ליוסף בכתונת הפסים, אלא היה זה ביטוי גמור למידת העדפת אהבתו ויחסו אליו. ובחז"ל נאמר שהם חששו על מעמדו בארץ כשיכנסו שיועדף עליהם.

 

למרות שהיתה סיבת רקע לשנאתם וקנאתם, מכל מקום שנאה וקנאה זו עשתה את שלה ונשתרשה בעם עד שמזה נמשך חורבן בית שני בגלל שנאת חינם ואחרי כן שוב בתלמידי רבי עקיבא. וכבר במשך חכמה כותב שעם ישראל סובל כל הזמן בגלל חטא העגל )בין אדם למקום( וחטא מכירת יוסף )בין אדם לחברו( סובלים כי עדין יש להם פירות והמשך.

 

עונש עשרה הרוגי מלכות, בזמן שאחרי חורבן בית שני הוא כידוע בעוון מכירת יוסף, וכבר בחנוכת הנשיאים בקרבנות המשכן הקריבו כל נשיא שעיר עיזים לחטאת על עוון זה וכן אהרן בשמיני למילואים.

 

ומכיון שגלינו ועדין אנו סובלים בעוון שנאת חינם וקנאה, ודאי שזה הדבר העיקרי הדורש תיקון ותשובה שאין ישראל נגאלים אלא בתשובה.

 

התקוה לגאולה שאכן ישובו בני ישראל תרתי משמע. תשובה על הקנאה ושיבת בנים לארץ אנו לומדים בחז"ל )פתיחתא דאיכה רבתי( כי בשעת החורבן כשבאו האבות ורעיא מהימנא משה רבנו לפני הקב"ה וטענו כל אחד טענותיו וזכויותיו לא כתוב שום מענה מפי הקב"ה על דבריהם. רק כשרחל אמנו גוללה את סיפור חייה, האיך גברה על קנאתה כשהחליף לבן את לאה במקומו, זכתה לתשובה: "מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה אמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם" מידתה וזכותה של רחל בהתגברות עילאית ביותר על קנאה, היא הנותנת תקוה ודאית שהבנים ילכו בדרכה וישובו.

 

ולעתיד לבא נאמר: "וסרה קנאת אפרים, אפרים לא יקנא ביהודה ויהודה לא יקנא באפרים" וכאשר תסור אותה קנאה ותהיה אחדות של גוי אחד בארץ אז תבא הגאולה השלמה אמן כן יהי רצון.