הגות בפרשת השבוע / ויצא / לוותר – שיחה עם הרב א. פינקל

@7"ויזכור אלוקים את רחל, מה זכירה זכר לה שתיקתה לאחותה בשעה שהיו נותנין לו את לאה היתה יודעת ושותקת.)בראשית רבה ע"ג ד'( * חז"ל מספרים במדרש שזכות זו עמדה לרחל לבקש על עם ישראל בעת חורבן בית המקדש שישובו מהגלות * פנינו אל הגאון רבי אריה פינקל שליט"א ראש ישיבת מיר מודיעין עילית ובקשנו לשמוע על מעלתה של שתיקה בעת עלבון * על חשיבותו של ויתור * על העבודה המעשית שלנו לזכות במידות אלו *

 

ראשית כל, מבהיר הגאון רבי אריה שליט"א יש לדעת שמדובר כאן באמותינו הקדושות. מרן הגרא"א דסלר זצוק"ל מביא את דברי מרן הסבא מקלם זצוק"ל על הפסוק בפרשתנו: "ותקנא רחל באחותה" מפרש רש"י: קנאה במעשיה הטובים, אמרה אילולי שצדקת ממני לא זכתה לבנים. מבואר שקנאתה של רחל היתה קנאה רצויה. קנאת סופרים.

 

אמר על כך מרן הסבא מקלם: מעלתו של אדם ומעשיו הנעשים בהתאם לדרגתו הם המבררים את משמעותו של כל מעשה הנעשה על ידו בין לטוב ובין למוטב. קנאתה של רחל מתפרשת לטובה רק לאחר שאנו יודעים מי היתה רחל אמנו. לנוכח מדרגתה, שהסכימה לוותר על יעקב ובלבד שלא לבייש את לאה, מסרה את עתידה כאם בישראל בשביל לאה, א"כ איך יתכן שתקנא בה?! לנוכח מדרגה רוממה זו אנו מסבירים שהקנאה הזו טהורה היא. א"כ, מעלות גדולות אלו מצאנו באימותנו הקדושות וחייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי.

 

 

ש: כאשר אנו מדברים בבני אדם מן השורה, לא ברחל אמנו. כיצד בן אדם המבחין שחברו נוטל ממנו, מסוגל להעלים עין ולשתוק?

 

 

בירושלמי בדמאי )א' ג'( מסופר: ר' פנחס בן יאיר הלך לבית הוועד והיה נהר גינאי מעכבו, גער בנהר ונחלק לו ועבר דרכו. שאלו אותו תלמידיו אם גם הם יכולים לעבור. ענה להם: מי שיודע בנפשו שלא ביזה אדם בישראל במשך כל ימי חיו, הוא יוכל לעבור ולא ינכו לו מזכויותיו בשביל הנס שנעשה לו.

 

מבאר מרן הגרא"א דסלר זצוק"ל במכתב מאליהו: הסיבה לכך שלאדם שנעשה נס מנכין מזכויותיו הוא משום שבעל הנס עלול להגיע מכך לגאווה, אבל אדם שהגיע למדרגה הגדולה, שיודע בנפשו שלא ביזה אדם מעולם, ואפי' שהשני פגע בו וחירף אותו, הוא לא השיב לו. "הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין" אדם כזה חי בדבקות בבורא ית', ויודע ומאמין בלב שלם שהכל מכוון מלמעלה, ואם מישהו מחרפהו זה נגזר עליו מהשמים, וממילא אדם כזה לא יגיע לגאווה, וממילא גם כשמתרחש לו נס, לא יפול לגאווה, ולכן ראוי שיתרחש לו נס.

 

אבל מי שעונה למחרפיו, הוא אדם שחי חיי טבע, הוא לא מבין ולא מרגיש שהכל מהבורא ית', ולכן הוא אינו מוותר. אינו מבליג. ומשיב למחרפו מידה כנגד מידה, ואם רק נדמה לו שמישהו פגע בכבודו, מיד משיב מלחמה שערה, אדם כזה לא ראוי שיתרחש לו נס, הוא יאבד מזכויותיו.

 

כאשר המשנה באבות מונה את שבח התלמידים של ר' יוחנן בן זכאי, ר' אלעזר אומר לב טוב. אמר להם: רואה אני את דברי ר' אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם.

 

מפרש רבנו יונה: לב טוב, רצה לומר מידת הרצון, וזהו הסבלן שאינו קצר הרוח, ומתרחק ממידת הכעס ומשיב במענה רך, אף כי יעשו לו דבר רע יסבלהו, ואין מר בפיו כי חכו ממתקים וכולו מחמדים.

 

לכאו' מדוע רבנו יונה לא הזכיר במידת לב טוב את החסד והצדקה, דהיינו להיטיב עם הבריות ולעזור לזולתו, אלא פירש שהכוונה היא שהוא סבלן ואין מר בפיהו, אין לו טענות על שום דבר.

 

מבואר ש"לב טוב" כוונתו לאדם שטוב לו בליבו, אין לו מרירות ואין לו כעס, ובענינים אלו טמונה המידה הגדולה ביותר שאמר רבן יוחנן בן זכאי רואה אני את דברי ר' אלעזר בן ערך, כי אותו אדם יודע שהכל מאת ד', ולא יתכן שיקרהו מקרה שלא לטובה, ולכן אין מר בפיהו.

 

כעין זה אנו מוצאים במשנה: איזהו עשיר השמח בחלקו. מהי המעלה הגדולה של השמח בחלקו?

 

הביאור הוא עפ"י דברי הגמ' )גיטין לו, שבת פח( : הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. אלו שאינן משיבים לחורפיהם דבר, הם נעלבים ואינן עולבין קרויים "אוהביו".

 

הכח לא לענות על עלבון נובע מאהבת ד' המצויה בליבו. אדם זה, אם יעשו לו דבר רע הוא יסבלהו, משום שאם הקב"ה רוצה שיעשו לו כן הוא דבר טוב בשבילו, ולכך הוא שמח בו, אין בפיהו שום טענה, הוא איננו שואף ליותר, חיכו ממתקים וכולו מחמדים.

 

הרמב"ם בפי' המשנה לאבות )ה' י"ט( מפרש את מידת "עין טובה" זה המסתפק במה שיש לו. רבנו יונה מפרש: זה מידת הנדיבות.

 

מסתפק במה שיש לו לא נוגע בממון חברו, שמח בחלקו, הוא לא צריך מה שאין לו. ואז לא רק שהוא אינו גוזל, לא גונב ולא מרמה, אלא הוא נזהר ממשהו ממון חברו שלא ביושר, כי מספיק לו מה שיש לו, והוא שמח בזה. הסיבה לכך כיון שהוא יודע שהחלק שלו זה מהקב"ה, וחוץ מזה ויותר מזה זה לא טוב. אותו שמח בחלקו הוא גם מאושר בעוה"ז, כי לא חסר לו כלום ואז זוכה הוא לתכלית הטוב בעולם הבא בגלל האמונה והבטחון.

 

 

ש: כיצד מגיעים לדרגות אלו?

 

 

הפסוק במשלי )ג' י"ג( אומר: "אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה" אושרו של אדם שמצא את החכמה. מבאר הגר"א: חכמה זו מציאה, מפני שחכמה לא צריכה שתקדם לה דבר, כמו בינה שצריכה שהחכמה תקדם לה, שמתוכה יבין דבר מתוך דבר, אבל החכמה הוא מה ששומע מרבו קורא בספר, ומי שעושה כן אשרי לו.

 

אבל זה לא מספיק, "ואדם יפיק תבונה". תבונה זה לדעת את החכמה על בוריה, וגם בבינה עצמה יש תבונה, ומוסיף הגר"א: מזה שיבין החכמה על בוריה תתגלה רצון החכמה. תכלית החכמה היא לא הידיעה עצמה, המטרה היא לא אוסף ידיעות, זה לא מספיק אלא צריך לדעת מה החכמה רוצה מהחכם, זו כוונת הפסוק "ואדם יפיק תבונה" יפיק את התועלת מהחכמה, שיודע מה רצונה ומה תכליתה.

 

וישנו פסוק נוסף במשלי )ט"ו כ"א(: "איוולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת". מבאר רבנו יונה: מצד אחד "איוולת שמחה לחסר לב" מי שחסר לו הלב, הלב שלו אטום, אין לו שום מחשבה של רוחניות, של התעלות, של התקרבות להקב"ה, כולו שקוע בעוה"ז, לאדם כזה איוולת שמחה היא לו, וכשהוא מצליח להעליב מישהו, להזיק לו, הוא הולך שמח ומתפאר בזה, זה החסר לב.

 

אבל "ואיש תבונה יישר לכת". האיש תבונה שלמד את החכמה על בוריה ויודע מה שהחכמה רוצה ממנו הוא "יישר לכת", מבאר רבנו יונה: "יישר יום יום אל מידותיו, כי יצר האדם רע וצריך לתקנו ולישרו ולשוב פני תאוותיו וחפציו את הנכונות, והנה ישור המהלך וההנהגה והיא תיקון המידות, הגדר הגדול להיזהר מן האיוולת והחטא".

 

ליישר את המהלך בחיים, את ההנהגה, זה תיקון המידות, יצר לב האדם רע, והמידות הרעות הם מקור כל החטאים. ומי שמיישר הנהגתו, מתקן מידותיו שהם שורש מעשה האיוולת והחטא, הוא עולה בסולם המידות ומגיע אל השי"ת ואל אהבתו ורצונו.

 

שני פסוקים אלו שופכים אור איך הדרך להינצל ממידות רעות מיצר לב האדם רע מנעוריו. ואם האדם נותן ליצר למשול בו הוא יורד מטה מטה וכבר אינו יכול להיחלץ מהיצר.

 

תפקידו של האדם תמיד הוא ליישר את מידותיו, וזהו הסולם לעלות אל ד' יתברך. גם דבר זה אנו למדים בפרשת השבוע:

 

"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" בבעל הטורים מביא מדרש: סולם בגימטריא סיני, חושבנא דדין כחושבנא דדין, מגיד שהראהו מעמד הר סיני. א"כ העליה בסולם הוא ע"י התורה האדם עולה ממוצב ארצה מיצר לב האדם רע מנעוריו, משפלות המדרגה, ממצב של "מותר האדם מן הבהמה אין", הוא עולה בסולם וראשו מגיע השמימה, הוא מתעלה. ומה התורה רוצה ממנו, מה רצון החכמה, התעלות. יש כאלו השמחים באוסף ידיעות שלהם, בבקיאות, אבל זה לא רצון החכמה, התורה קוראת לו "הנה סולם" תעלה שלב אחר שלב, אל תקפוץ השמימה, תתעלה, תתרומם.

 

מהי ההתרוממות? אומר רבנו יונה: לתקן את המידות. את המהלך. את ההנהגה. להפוך את הרע לטוב. שיצר הרע יהיה משועבד לו ולא שימשול עליו, זהו יישור ותיקון המידות.

 

"החזק במוסר אל תרף" - אומר הגר"א: אל תתרשל מלתקן את המידות הרעות שבך. "נצרה כי היא חייך" התורה היא חייך, אבל רק ע"י שהתורה תטהר את המידות שלך, ולזה מוכרחים מוסר.

 

העבודה המעשית היא: "החזק במוסר אל תרף" לעבוד על תיקון המידות, ותיקון המידות הוא "עין טובה" להסתפק במה שיש לו ולא צריך יותר, לא צמא ממון, אין לו חריצות אחר הממון, הוא באמת מאושר בעולם הזה ומובטח לו שהוא בן עולם הבא. אבל אם הוא לא יעבוד על זה, בלא מוסר, אדם מופקר ממש לכל הרוחות רעות. בטבע, עינו רעה, בטבע הוא נגוע בתאווה ובגאווה, זהו היצר לב האדם רע מנעוריו. אם הוא לא נלחם ולא עובד על עצמו, אז הוא נגוע במידות הרעות.

 

וגם מי שלומד תורה, רואים אנו בגמ' )חגיגה טו(: שר' יהודה בכה אם דואג ואחיתופל אין להם חלק לעולם הבא שהיו ענקים בתורה, היו גדולי עולם, מה תקוה יש לנו?

 

א"ל רבו שמואל: שיננא, טינא היתה בליבם. הלב שלהם היה אכול קנאה ושנאה בדוד, ורדפו את דוד עד מות ובזה אבדו את חלקם לעולם הבא. למדו תורה והיו גדולים מאד, אבל הלב היה מלא קנאה ושנאה, וכשאדם לא מטהר את ליבו, ולא עובד על המידות שלו, לא תועיל לו התורה. התורה היא חיינו, אבל דווקא תורה עם תיקון המידות.

 

"חכמה ומוסר אוילים בזו" אומר שלמה המלך, האויל מבזה את החכמה והמוסר יחד, ואם לפעמים האויל למד חכמה, אבל בלי מוסר גם החכמה בזויה, כי הוא עושה את רצונו ולא את רצון הבורא, ואיך נראית התורה שהיא מעורטלת מרצון הבורא.

 

זהו לימוד גדול בשבילנו על החיוב בלימוד המוסר. המוסר זה החיים. כאשר נתעלה ע"י הסולם של התורה, בכל סוגיא, בכל משנה, בכל דבר חכמה, נטהר את עצמנו, ניישר לכת להיות "איש תבונה" וליישר בכל יום את ההליכות וההנהגות שלנו, ואז נזכה שהסולם המוצב ארצה יהיה ראשו מגיע השמימה.