ומשפטים בל ידעום

שוב, כמידי שנה, נתוני הפשיעה הגואים, מעוררים דאגה. יותר ויותר בני נוער, מצטרפים למעגל הפשע והופכים להיות דומיננטיים במעשים הקשים המתבצעים בכל רחבי המדינה. המשטרה תובעת עוד ועוד כסף, כדי לעמוד במשימותיה. משימותיה הקשות, בעיקר משימות אבטחה, מקשות עליה להתמודד עם הפשיעה 'הקטנה'. האזרח המצוי יודע, שאין מי שיגן עליו מפני פורצים, גנבים ושודדים, או סתם מקרי אלימות 'שגרתיים'. השוטר התורן אולי ירשום את התלונה לצורך הסטטיסטיקה, אבל המשטרה לא תעשה דבר כדי להגן עליו או על רכושו. אין לה אמצעים. אין לה כוח אדם. אין לה רצון.

 

 

התקשורת הכללית מלאה בסיפורי זוועה, אשר לשמחתנו אינם מגיעים לתקשורת החרדית. כבר אין מדובר בגניבה לשם גניבה או בשוד לשם שוד, אלא בהתעללות ברוטאלית לשם התעללות. כמה קשישים וקשישות מצאו עצמם מול צעירים חסרי כל עכבות, שהתעללו בהם באכזריות מזוויעה. ניצולי שואה, ששרדו את התופת הנאצית, מצאו עצמם מול צעירים מקומיים שפגעו בהם באופן בלתי ניתן לתיאור. אפילו השוטרים הרגילים למעשי פשע מכל הסוגים, עמדו נדהמים לנוכח המעשים הברבריים הללו.

 

 

האמנם כל הבעיה זה כסף? האם יותר כסף, יותר שוטרים, יותר מעצרים, יוכלו להקטין את גל האלימות הגואה? האם הפתרון נמצא בספר התקציב? כולם יודעים שהתשובה לכך היא שלילית. הפשיעה אינה גואה רק בגלל העדר משאבים למשטרה, אלא בעיקר בגלל העדר חינוך. מערכות החינוך של המדינה, מצויות על סף פשיטת רגל מוחלטת. במערכות הלמידה גואה הבורות לממדי שפל, המדרגים את מדינת ישראל באחד המקומות הבכירים בתחתית הרשימה העולמית. אבל יחד עם זאת סיפורי הזוועה המגיעים הן מבתי הספר והן מבתי אזרחים שלווים, חושפים כי החינוך שם נמצא בשפל המדרגה. המופקדים על המערכת מקוננים על העדר תקציבים, אבל גם שם - ברגע של אמת - יודו כי לא הכל טמון בתקציבים אלא בתכנים. אין למערכת החינוך הישראלית מה למכור לחניכיה, ועל כן היא מגדלת דור של בורים ועמי ארצות, חסרי תרבות אנושית אלמנטרית.

 

 

כאשר יסודות החינוך פגומים, אין פלא שאלו הם הפירות. מערכת החוקים האנושית, בנויה על הפחד מפני עונש. אנשים אינם גונבים, לא בגלל הכרתם שאין לפגוע ברכוש הזולת, אלא מתוך חשש פן ילכדו. אנשים אינם מגיבים באלימות קשה על מה שבעיניהם נראה כעוולה, לא בשל הכרת ערך האדם וגנות האלימות, אלא מחשש פן יצטרכו לשלם על כך מחיר יקר. ברגע בו הם משתחררים מפחד העונש, אין להם כל מניעה לעשות ככל שיעלה על רוחם. מערכת החוקים הכלל-אנושית, מבוססת על 'מוראה של מלכות', אשר בלעדיה 'איש את רעהו - חיים בלעו'. אבל מה שמתאים לכלל העולם, אינו שייך לנפש היהודית. זו אמורה לגדול על מערכת חוקים שונה, שהעונש בה, אינו המרכיב המרכזי שלה, כי אם האפקט החינוכי שבה. כל מערכת אחרת, אינה תואמת את הנפש היהודית ועל תוצאותיה המרות מעידים רבותינו באומרם כי ישראל כאשר הם יורדים, יורדים הם עד לתהום.

 

 

הגה"צ רבי זיידל אפשטיין שליט"א, מנהלה הרוחני של ישיבת "תורה אור" בירושלים, מתייחס )בספרו "הערות" לפרשת שמות( להבדל התהומי בין שתי מערכות המשפט, הנכרית והיהודית, ועומד על ההבדל התהומי שביניהן באומרו:

 

 

"הנה, אצל אומות העולם, יש גם כן משפט, אמנם על משפטי האומות נאמר 'ומשפטים בל ידעום'. משפטי כל האומות נוצרו בשביל תיקון המדינה, בשביל סידור היחס בין איש לחברו שבכל יום ויום, לראות שלא יבלע איש את רעהו חיים, כי לולא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. להחזיק השלום בין האנשים שיהיה שקט ושלווה. למטרה זו נעשו ונוצרו המשפטים שלהם. אבל אין למשפטים שום עסק עם תכונות הנפש ורוממות האדם. המה רק הסכמות מדיניות שמשמשות בהכרח לכל בני המדינה בשווה, מיוסדות על פחד העונשים".

 

 

"אבל לרדת לעומק דעתם של האנשים וסוגיהם, למדוד מדידה יפה תכונת נפשו של כל אחד ואחד, כוחותיהם הצפונים והטמונים שבקרבם, זה באמת אי אפשר לבן אדם אפילו החכם היותר גדול, אפילו בעל השכל הנמרץ ביותר, אינו יוכל ליצור חוקים ומשפטים שיכללו כל בני האדם בדיוק, כיוון שהמה חלוקים זה מזה ורבים ההבדלים בין איש לרעהו. לפיכך יצירת המשפטים הנעשים על ידי בני אדם, מוכרחה להצטמצם במשפטים כלליים צודקים לפי האפשרות על פי רוב, ובערך פחות או יותר מתאימים לפי צורך הכלל, מבוססים על סמך יראת העונשים ועל ההכרה ההדדית, שהכל מסכימים ומבינים שאם יתבטלו הדינים והמשפטים והעונשים המוסכמים, יחולו מריבות וקטטות, גנבות וגזלות, רציחות וכדומה. ולפי זה נמצא באמת שהעוסק במשפטים כאלו ובתורתם, הוא עוסק בסכסוכים פשוטים".

 

 

"שונים לגמרי המה משפטי ישראל. השי"ת היודע מחשבות כל נברא, כל כוחות ותכונות נפשו של האדם, המבין אל כל מעשיהם, יודע יצרם ופנימיות לבבם, התאים את משפטי התורה לפי כוחותיהם ותכונות נפשותם ושכלם בבניין נהדר, כדי לרומם ולהעלות נפשות ישראל למעלה ראש. משפטי ישראל אינם בנויים על פחד העונש. העונשים המה רק לתאר ולברר לאדם, גודל הפגם והחיסרון הנעשה על ידי עבירה ועוון, אבל המניעה מן העבירה והחטא, צריכה לבוא מתוך הכרה פנימית שמתעלה נפש האדם, בלמדו המשפטים, מהכרתו הגדולה בחשיבות כל דבר, עד שקשה עליו לעבור מפני שעל ידי עברתו וחטאו יבטל וישחית בנין נהדר".

 

 

"הכרה פנימית מחשיבות חברו וגדולתו, התבוננות ברוממות נפשו וחשיבות עצמו, לא תרשהו לטמא נפשו בדברים קטנים למלא תאוותו ורצונו. איך יכול הוא לצער חברו בהכרתו גודל חשיבות נפש האדם וצלם האדם שיש לחברו ולעצמו? אין הסיבה לשמירה מפני פחד העונש, מפני יראת המלכות או מפני האנדרלמוסיה שתבוא לעולם אם כל אחד ירצח לחברו, רק מפני הכרתו שכן צריך להיות. קול נפשו מפנימיות לבבו אומר לו ומצווהו להזהר שלא לפגום בכבוד חברו, שלא לזלזל בממון חברו, לעשות חסד עם חברו. אם נכיר כל זה, הרי משפטים כאלו נושאיהם המה רוממות הנפש, הכרה בגדלות האדם, בחשיבות מצבו של כל נברא, ומובן שמשפטים כאלו מרוממים ומנשאים למעלה ראש".

 

 

"משפטים בל ידעום - לאומות, אע"פ שיש גם אצלם חכמים גדולים... מכל מקום למשפטי התורה אין להם שייכות. לזה לא ידעום. משפטים שלהם מיוסדים על השמירה בשלמות ותיקון המדינה, ולכן הכרח יסוד הבית של המשפטים הוא יראת העונש ופחד המלכות. מה שאין כן במשפטי עם ישראל, הכל בנוי על הכרה פנימית והמניעה מן הרע היא לא מצד העונשים רק מחשש הרס וביטול דברים חשובים ומרוממי בריאת הבורא יתברך והדר גאונו".

 

 

ואכן, ממשיך שם הגר"ז אפשטיין שליט"א לבאר, אם נתבונן בדיני התורה, נראה כי אלו הם פני הדברים. הנה למשל דינם של רוצחים ושאר חייבי מיתות בית דין, הוא כה סבוך עד שאין כמעט סיכוי כי הם אכן יוצאו להורג. דיני דרישה וחקירה, כמו גם הצורך בהתראה ויחד עם זאת שהמותרה יקבל על עצמו את ההתראה ויאמר כי אף על פי כן הוא מבצע את המעשה, כמעט ומונעים את האפשרות לביצוע גזר דין מוות. אין אפשרות לטמון עדים סמויים, שישמעו את נכונותו לקבל על עצמו את העונש, אלא מחובתו להכריז על כך לפני העדים, בידיעה שעדותם תביא עליו גזר דין מוות. ואכן חז"ל אמרו כי בית דין שהיתה הורגת אחת לשבעים שנה, היתה קרויה "חבלנית".

 

 

היכן הוא איפוא תיקון המדינה ממשפטים אלו? ובאמת פירשו הראשונים שהתורה נתנה כוח מיוחד למלך או לבית הדין שבשעת הצורך כאשר יש הידרדרות בסדרי המדינה, יש להם כוח כ'הוראת שעה', להעניש שלא מן הדין, כדי להטיל פחד ואימה על הרוצחים. אבל אין זה חלק מהמשפטים עצמם. ואם כן מהי תועלתם של המשפטים? מכאן ראייה ברורה כי דיני משפטי התורה, אינם בנויים לתיקון המדינה על סמך יראת העונשים והפחד מהם, אלא הם ציוויים רוחניים שנועדו להעלות את האדם למדרגות גבוהות והשגות רמות בגודל האדם ועומק גודל נפשו, ולא רק להימנע מסכסוכים ומריבות.

 

 

לא יפלא איפוא, כי כל המיליארדים המוזרמים מדי שנה למערכת החינוך הישראלית, מניבים פירות באושים. הרוח היהודית בנויה על מערכת ערכים שונה לחלוטין. רק זו יכולה לרומם את הנשמה הנשגבה, ולהעניק לה ממדים רוחניים אחרים, בהם לא הרתיעה מהעונש היא המכתיבה את דרכי ההתנהגות, כי אם ערכי מוסר עמוקים בגדלות האדם, ברוממות נפשו, ובגודל חיובו כלפי בורא העולם ותורתו.