"חוקים שכליים" ו"חוקים אלוקיים"

נדבר היום על כלל החוקים, ועל אחד מפרטיהם והיא מצות פרה אדומה, ושימוש מצוות האלו

 לצורך הדרוש במקהלות עם.

 

 

 

והנה גדר מילת "חקים" הוא בשני אופנים. בדרך כלל, כינוי חוקים הוא שם מושאל גם על

 שאר מצוות, גם אותן שידעינן הטעם, כמו "ושמרת את החקה הזאת" [שמות יג, י] שניתן

 טעם בתורה עצמה "כי ביד חזקה הוציאנו ד' ממצרים" [שם פס' ט'], וכדכתיב "ראה למדתי

 אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ד' אלקי" [דברים ד, ה], וכדומה. וכנויו הפרטי הוא, על

 פי המדרש ופירושי התורה המורגל לכל, על אותן מצות לא נדע טעמן, כשעטנז, טומאה

 וטהרה, פרה אדומה. ונכון לחקור על מוצא גדר פרטי הלזה והכללי.

 

 

 

ודרך זה מיישר לנו הפילוסוף האלקי בספרו ספר הכוזרי, והוא מכנה ["מאמר ב' סימן מ"ח,

 ומאמר ג' סימן ז] מצות הנקראות שכליות, בשם "חוקים שכליים", והנקראות מצוות השמע

 [מאמר ב סימן נ"ו], בשם "חוקים אלוקיים", ואומר בסימן מ"ח הנ"ל, כי חוקים השכליים

 הם הקדמות והצעות לתורה האלוקית, קודמות לה בטבע ובזמן וכו' וכו', יעו"ש במה

 שהאריך במיתוק דבריו היקרים.

 

 

 

ובסימן ז' הנ"ל ביאר, כי אף שהחוקים השניים מושרשים ומוטבעים בלב וברוח אנושי, על

 כל זאת "הגבלת זה ושיעורו עד שיהיה טוב לכל, איננו כי אם לאלקים יתברך" וכו',

 יעו"ש. וזהו הגשר. אף מה שמוטבע בשכל ובטבע האנושי, עם גדר מילת "חוק", כי בחוק,

 דהיינו בהגבלת הגבול, הוא שווה בשווה עם החוקים האלוקיים, דהיינו השמע, וההפרש הוא

 רק, כי בחוקים השכליים, מהותם בכלל מושרשת בנו, ובחוקים האלוקיים, גם מהותם הוא רק

 "מעשה אלקים", אשר אין שכלינו מגיע לו.

 

 

 

ועתה נאמר, כי על פי ההגיון, ההפרש בין כל המצות בפרטותיהן ודקדוקיהן, ואף חוקים

 השכליים, כל שכן שאר חוקים האלוקיים דהיינו מה שאנו מכנים אותם לפי גדר חלקיהן

 "עדות או "משפטים" ומה שאנו מכנים אותן בשם "חוקים" כפי גדר שלנו, - אין הפרש עצמי

 והגיוני כלל.

 

 

 

ולמשל, פרטי דיני ארבעה שומרים, הוא ממש חק בלי טעם, ואנחנו לא נדע כי אם שעל פי

 הסברא יתחייב שהשומר שכר יתחייב יותר משומר חינם, והשואל שכל הנאה שלו יותר משומר

 שכר, והראיה שכל דיני שומרים הם רק ב"רעהו" ולא של הקדש, ואם היה על פי השכל, מאי

 שנא זה מזה.

 

 

 

וכן המצות המכונות בשם "עדות" כמו שמירת שבת ואזהרת "לא תעשה כל מלאכה", דגדרה בכלל

 מוטבע בטבע אנושי [והראיה, כי גם כל עמי הארץ יש להם יום שביתה מעבודה פעם אחת

 בשבוע, שלא תדמה מהות האדם כמהות בהמה נכנעת לגשמיות מאין הפוגותן, או מטעמים

 שנמצאו בדברי הראשונים, לזכור בריאת שמים וארץ, או להודיע שאיננו כעבד הנכנע

 לעבודת יצרו ותשוקותיו, להיות או להעשיר, ולא ישקט ולא ישבות, וכטעם בדברות

 האחרונות "וזכרת כי עבד היית וכו' ויוציאך ד' אלקיך משם"]. אבל פירוש הקרא ופרטי

 ודקדוקי מלאכת שבת הם בחוקים גמורים, אף אי אמרינן דאבות מלאכות הן אותן שהיו

 במלאכת המשכן, כי זה עצמו חוק ולא יעבור. וכזה בכל מצוה ומצוה כמובן.

 

 

 

וזו היא בחינה נפלאה שמועלת מאוד מאוד להערות והארות ההנהגה בדרך התורה, כי מה שאנו

 מכנים "חוקים", אינם נופלים בעצם ובמהותם משאר מצות, כי אם להיפך, כל המצות הן

 חוקים, כי אין הפרש בין הנקראים חוקים, כי אם החקירה בהן היא קשה יותר משינוי

 איכות פרטיהן קצת.

 

 

 

נעזוב עתה הבחינה הכללית הלזו, ונעתיק ל"החוקים" הפרטיים על פי גדרינו, ומצות פרה

 אדומה בפרט.

 

 

 

ונקדים בחינה נחוצה מאוד, והיא, שאנחנו יכולים לדון ולהשקיף ולבדוק ולחקור על ענין

 שנופל תחת הבנתנו, אבל במה שהענין אינו נופל תחת הבנתנו, ואין לנו מבוא אליו, אם

 נרשה אותנו לדון עליו ולהרחיקו זהו דרך אי הגיון, וסתירה מיניה וביה, והוא כעיוור

 המגשש באפלה, ורוצה לדון על הפרש המראות שאין לו מבוא אליהן. והחכם בעיניו שרוצה

 לשבת בשכלו על ענינים האלו, לא די שכל הזיותיו הן בטלות ומבוטלות, כי אם גם מראה

 כזה, מעמד ומצב הגיוני שלו, הוא גרוע.

 

 

 

ודומה למה שביאר אדונינו בספרו מורה נבוכים [חלק א' פרק ל"ג] על החכמה האלוקית, כי

 ההתחלה בזה בלי "חנוך גדרי התבונה כפי שיעור השגתם", היא מזקת מאוד, ואשר על כן

 חז"ל העלימו סודות התורה לדבר בהם רק במשלים וחידות, למען יהיו צפונים מעיני המון

 העם, אשר דעתם קצרה להבין אמתיות האלו כראוי, ואם היו גלוים וחשופים לפניהם, היו

 מחפאים דברים אשר לא כן עליהם, ונופלים בפח הטעות והכפירה. דומה לזה הוא כאן.

 

 

 

ובזה נראה לי לפרש מה שדרשו חז"ל [ילקוט קהלת רמז תתקע"ו] קראי דקהלת [וקאפי' ז' פ'

 כ"ג ופ' כ"ד] "כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, רחוק מה שהיה ועמוק

 עמוק מי ימצאנו" על פרשת פרה אדומה. ובהעמיקנו בפרטי המלות יומתק מאוד. כי שלמה

 המלך אמר שם "כל זה נסיתי בחכמה", ומלת "זה" כמשמעה, מכוונת על ענין שאנו רואים

 אותו, ונוכל להראות אותו לאחרים באצבע, ומושאל בבחינת עין הפנימית, שהוא השכל, מה

 שענינו מובן לנו אף רק אם נשקיף עליו בהשקפת העברה בעלמא. אבל שלמה המלך נכנס בו

 לפני ולפנים בנסיון, וזה "נסיתי בחכמה", אבל זה רק במה שנופל תחת "זה" וכנ"ל.

 

 

 

אכן יש גם דבר אחר, שגם "היא רחוקה ממני" [שאינו מכלל "זה" וכנ"ל] ועל זה הוסיף,

 אמת יש גם דברים אחרים שהם קשיי ההבנה, כמו למשל חקר קורות לאומים שמקדם, שכבר

 נאבדו ועברו מן הארץ כמה אלפים שנה, שחסרו לנו האמצעים [ידיעת הזמן והמקום, וכמה

 וכמה פרטי התנהגותם שלא נשאר מהם זכר אצל ספרות העתיקה כידוע], אבל זהו רק בגדר

 הרחקות, ובזה באמת יועיל נסיון איש החכמה, החוקר ובודק ומדמה מילתא למילתא, ומבין

 דבר מתוך דבר, בפרט אצל איש החכם מכל אדם.

 

 

 

אבל מה שאיננו בגדר הרחקות, כי אם בדרך העמקות חלוטות [המכונה בשם "עמוק עמוק",

 כנודע משימוש הלשון], "מי ימצאנו", זה אף איש כמונו לא יוכל למצוא.

 

 

 

אכן כל זה הוא הנוגע להבנה חלוטית וברורה, אבל אין זה דבר עם ההשערה המוסרית

 והאגדית. ובזה מצינו שחקרו בה והפכו בה מפרשי התורה למצוא את הסימליות הטמונה

 בחלקי החוק הלזה, וכן בכמה מדרשים מצאנו הערות נפלאות מוסריות, ובפרט רמזים של פרה

 אדומה בדקדוקה: פרה אדומה, תמימה, אשר לא עלה עליה עול, שמרמז על ד' מלכיות או על

 ישראל, יעוש"ה. ובקל יש להוסיף איזהו בחינות מוסריות בחקור ההשאלה במעשה פרה

 אדומה.

 

 

 

 

@9נעביר עתה לפנינו אילו מדרשים נפלאים וסתומים.

א. מדרש רבה [שמות פ' ל"ח] לקח פר בן בקר, הה"ד [תהלים קיא] גדולים מעשה ד' לכל

 חפציהם, כשהוא רוצה הוא קוראה לשון נקבה, שנאמר [במדבר י"ט] ויקחו אליך פרה אדומה

 תמימה, וכשהוא רוצה הוא קוראה לשון זכר, שנאמר [שמות י"ט] לקח פר בן בקר לכפר

 עליהם וכו'. וכ"ה בפסיקתא דרב כהנא פ' פרה אדומה [פ' י"ב].

ונראה דכוונת המדרש הוא, דידוע דפרה אדומה לכפר על מעשה העגל באה דפרש"י בחומש, אמר

 הקב"ה תבוא אמו ותקנח וכו'. אכן על אותו חטא בעצמו גם שור בא, כדאיתא בויקרא רבה

 פ' כ"ז. וזו כונת המדרש, כשרצה הקב"ה קראה, פירו הזמינה [מלשון קרואים], לקרבן [על

 אותו חטא] מזכר, וכשרוצה קראה נקבה. וזהו שנדרש שם בשמ"ר, גדולים מעשה ד' דרושים

 לכל חפציהם. ואחר זמן מצאתי שפירש כן המגיה ומפרש בפסיקתא הנ"ל דפוס ברעסלוי.

ב. בראשית רבה פרשה מ"ח, והוא פסיקתא רבתי סימן י"ד, אמר ר' אלעזר בשם רבי סימאי,

 כל מה שעשה אברהם למלאכים פרע הקב"ה לבניו [יעו"ש והוא פשוט ובסוף] הוא הביא לפני

 המלאכים מים, שנאמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, וכן ואל הבקר רץ אברהם, אמר לו

 הקב"ה טהרתם של בניך יהיו נותנים מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים, עכ"ל.

המשך הבחינה היא, כי אאע"ה, לא די שקיים מצות הכנסת אורחים באש"ל [אכילה שתיה

 לינה], כי אם גם ההכנות להושיט מים שיוכלו לנקות רגליהם מעפר הדרך ולהחיות רוחם

 ונפשם בזה מיגיעתם, וזהו הרמז לטהרת הטמא במה שמובדל בתוך ז' ימים מחברת בני אדם

 [מפני שמטמא כל מה שנוגע] והכנתו לחברת עמו ע"י הזאה במי חטאת. וזהו ג"כ הבחינה מה

 דאיתא שם בפסיקתא, דכשעלה משה למרום מצא הקב"ה עוסק בפרשת פרה אדומה וכו', אמר

 הקב"ה איני עוסק אלא בטהרתן של ישראל, ומביא ע"ז קרא [תהלים ל"ז] פי צדיק יהגה

 חכמה וכו' הוגה בתורה, ואיזה תורה, זאת חוקת התורה. והכוונה ג"כ שהקב"ה עוסק

 ומתאוה להכנת ישראל להיכנס לפני ולפנים.