לא נתגלה עוונם – פרשת התוכחה

פרשתנו, פרשת התוכחה, היא אחת מבין שתי פרשיות בתורה, המדברות על ימי הגלות והחורבן. מבין השיטין של פרשיות אלו, חשפו רבותינו את שורשי החורבן ואת ניצני הגאולה. אם יודעים אנו על מה ולמה חרב הבית, יש בידינו את הכלים להביא לבניינו. הדברים עתיקים וידועים ובכל זאת, מדי שנה בשנה, שבים אנו וקוראים בתורת הנצח, כדי להתבונן בהם פעם נוספת ולהשכיל ללמוד אורחות חיים.

בבית מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי, שאלו אותו תלמידיו: הרי הקללות האמורות בתורת כהנים, הן כנגד חורבן בית ראשון, ואילו הקללות האמורות במשנה תורה, הן כנגד חורבן בית שני והגלות האחרונה. מדוע, איפוא, בסוף הקללות שנאמרו בתורת כהנים מופיעות הבטחות על הגאולה העתידית, כיצד יקרב השי"ת לבסוף את עמו ישראל באהבתו אותם, )"וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" וכו'(, ואילו בתוכחה שבמשנה תורה, אין כלל דברי נחמה?

הזוהר הקדוש המספר על שאלת תלמידי רבי שמעון בר יוחאי, ממשיך ואומר כי אף הוא נתקשה להשיב להם על שאלתם, עד שנתגלה לו אליהו הנביא והשיבו: ההבטחות הכתובות בתוכחות, מקבילות לחטאי בני ישראל. בבית ראשון, בו היו החטאים גלויים, גם גאולתם נאמרה בגלוי, ואילו בבית השני, אשר חטאיהם היו בסתר, גם גאולתם נסתרה. )כעין זה נאמר בבבלי במסכת יומא דף ט: "ראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קיצם".(

לאחר ששמע רשב"י את תשובתו של אליהו הנביא, בכה על חומרת הגלות האחרונה. נתגלה לו אליהו הנביא וניחמו, שאף שאין בתוכחה דברי נחמה גלויים מכל מקום רמוזה הנחמה בתוך התוכחה עצמה. כך, למשל, אומרת התורה: "יעלם ד' עליך עד השמדך", אין כתוב 'יעלה' אלא 'יעלם', לרמוז כי השי"ת יעלים ויכסה את הרע, שלא יתגלה.

אין לנו, כמובן, עסק בנסתרות, אבל באופן הפשוט, כפי שמבארים המפרשים, היה הבדל מהותי בין חטאי בני ישראל בבית ראשון לבין חטאיהם בבית שני. המתבונן באופן שטחי בחטאיהם של ישראל כפי שמובא בחז"ל, יגיע למסקנה כי לכאורה, חטאיהם בבית ראשון חמורים היו שבעתיים מאלו שבבית שני. בית ראשון חרב כיוון שחטאו ישראל בעבירות החמורות ביותר, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אלו הן העבירות החמורות ביותר שבתורה, עליהן נאמר "יהרג ועל יעבור". בית שני, לעומת זאת, חרב בשל שנאת חנם, כפי שמספרת הגמרא במסכת גיטין. בשיקול דעתנו הענייה, בוודאי היינו רואים את חטאי ישראל בבית שני, בדרגת חומרה פחותה בהרבה מאותם חטאים חמורים בהם חטאו בבית ראשון.

אולם רבותינו, בעומק תבונתם, חשפו בפנינו את שורשי החטאים. בתקופת בית ראשון, אף שחטאו ישראל בחטאים חמורים, הרי זה בגלל שנמשכו אחר יצרם הרע לעבור עבירות בגלוי. אולם עבירות אלו, לא נבעו מעומק הנפש, אלא מפיתוי חיצוני. בתוככי לבם נותרה הנפש בטהרתה, וקל היה שבעתיים לתקנה ולהשיב לב ישראל לאביהם שבשמים. לעומת זאת, חטאי בית שני, גם אם כלפי חוץ נראו קלים יותר, נבעו מריקבון פנימי, מהשחתה בעמקי הנפש. הלב, הנסתר, הוא שהיה פגום, וגם אם כלפי חוץ שמרו על מצוות התורה, מכל מקום השחתה זו שבעמקי הנפש, היא שהביאה אותם לחטוא בחטאים דוגמת אותה שנאת חנם עליה מספרים רבותינו. השחתה פנימית זו, קשה לתקן הרבה יותר, מאשר פגם חיצוני.

לכן, ראשונים אשר נתגלה עוונם - היינו החטאים שלהם היו ברובד החיצוני בלבד ולא בפנימיותם - נתגלה קיצם, כי קל היה הרבה יותר להביאם לידי תשובה שלימה. לעומת זאת, אחרונים אשר לא נתגלה עוונם - כי כלפי חוץ נראו יראים ושלמים, ורק במעמקי הלב שכנה לב ההשחתה אשר באה לידי ביטוי באותם מעשים חמורים המובאים בחז"ל - לא נתגלה קיצם, כי על כן קשה שבעתיים לתקן השחתה פנימית זו שבנפש. בדומה לאדם חולה, אשר כל עוד מכתו היא חיצונית, קל הרבה יותר להביא לה מזור, מאשר למכה הפוגעת באיבריו הפנימיים.

אכן, אם נתבונן בפסוקי התוכחה, נראה בעליל את דברי רבותינו הקדושים טמונים בהם. בתוכחה שבתורת כהנים, מתריעה התורה על הסיבות שיביאו לאותן מכות קשות ונוראות: "ואם בחוקותי ת מ א ס ו ואם את משפטי ת ג ע ל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי ל ה פ ר כ ם את בריתי", ולאחר מכן יש פירוט נוסף: "והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גילוליכם וגעלה נפשי אתכם". הרי לנו פירוט נרחב לאופיים של החטאים שבעטים הגיע החורבן הראשון. אלו חטאים של עבודת גילולים, כאשר עם ישראל עובר על כל מצוות התורה, כולל החטא החמור של עבודה זרה. התורה בפתח התוכחה, מתבטאת בחריפות על עוצמת חטאי ישראל 'תמאסו', 'תגעל', 'להפרכם'.

לעומת זאת, כאשר מתבוננים בפסוקי התוכחה שבמשנה תורה, רואים בעליל לשון חריפה הרבה פחות, לכאורה. "והיה אם לא תשמע בקול ד' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו". לא מופיעים בפתיחה זו, אותם ביטויים חריפים שבתוכחה הראשונה. לאחר מכן מסבירה התורה את טעם העונשים הכבדים בצפויים לעם באומרה: "תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". היינו, הקפדה על העדר שמחה בקיום המצוות. עוד אומרת התורה בהמשך התוכחה: "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה, ליראה את ד' הנכבד והנורא הזה את ד' אלקיך", היינו, אם קיום המצוות לא ינבע כתוצאה מיראת ד' ולא יביא אותך לידי מעלה זו, די בכך כדי להביא את המכות הקשות האמורות בתוכחה.

הרי לנו, מתוך קריאת דברי התוכחה עצמן, הוכחה לדברי רבותינו, על ההבדל המהותי בין מצבם של ישראל בבית ראשון, לבין מצבם בבית שני. עם כל חומרת החטאים ערב חורבן הבית הראשון, כפי שהתורה עצמה מתבטאת נגדם, היו אלו חטאים חיצוניים, שלא העידו על השחתת הנפש ולפיכך היה להם תיקון. לעומת זאת, בימי בית שני, גם אם כלפי חוץ שמרו ישראל על מצוות התורה, הרי נפשם היתה חולה במחלה אנושה. העדר השמחה שבקיום המצוות, העדר יראת שמיים, היו עדות לכך כי לא היה זה אלא בגדר "מצוות אנשים מלומדה", כאשר התוצאות החמורות של שנאת חנם, נבעו מאותה השחתה בפנימיות הנפש.

כאמור, אין לנו עסק בדברים נסתרים, ובוודאי אין אנו עוסקים בדברי תוכחה ומוסר. אבל בימים קשים אלו לכלל ולפרט, כאשר סביבנו מתנהלים מהלכים חסרי פשר, ובבית פנימה אסונות כבדים רודפים אלו את אלו, עלינו להשריש בקרבנו מה היו החטאים אשר בעטים נחרב הבית השני ורק עם תיקונם נזכה לבניינו המחודש. סבורים אנו כי הפריחה הרוחנית המבורכת בהיכלי התורה, בדקדוק המצוות, בריבוי הלומדים והמקיימים, די בה כדי לקרב את בוא הגאולה ובניין בית תפארתנו.

אך לפי דברי חז"ל, חורבן הבית והגלות, לא נבע מהיעדר לומדי תורה ומקיימי מצוותיה, אלא מפגם עמוק בנפש. אותו פגם שיכול היה, למשל, להושיב תלמידי חכמים יחדיו בסעודת מצווה, ועם זאת להבליג על שפיכות דמו של יהודי, שהושלך בבושת פנים על ידי עורך הסעודה. רבותינו שהביאו סיפור זה, ביקשו שנלמד אותו לעומקו. נעיין בו ונסיק את המסקנות המתבקשות. הכיצד קרה שאיש מכל אותם מוזמנים, בהם מחשובי ירושלים, לא הקים קול מחאה? מן הסתם אותו אורח בלתי-קרוא, לא היה מ'צדיקי הדור', ועובדה היא שלאחר שבוייש ברבים לא נרתע מלאכול קורצא בבית מלכא ולהמיט אסון וחורבן על כלל ישראל. ויחד עם זאת, ליושבים באותה מסיבה אסור היה להחריש על בושתו של יהודי. דמו לא הותר להישפך ברבים, לעין-כל, מול גדולים וחשובים, בוודאי שלא בלי דין ומשפט.

חז"ל לא הרחיבו בפרטים אודות דמותו של האיש מלבד איזכור שמו בר-קמצא. יתכן שהוא היה אדם מוכר, נתון בביקורת, שלא היה צער רב ליושבים באותה מסיבה על הבושה שנגרמה לו. אולי היו מי שבסתר לבם חשבו: 'מגיע לו'. אולי. אין לדעת. באותה מידה יתכן כי הוא היה אדם חשוב, בר-אורין, אשר נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. לא נחשפו בפנינו הסיבות לשתיקה. כנראה הן אינן חשובות לגופו של נושא. עצם הדבר שאדם 'הוצא להורג' לעין-כל )כדברי חז"ל על המלבין פני חברו ברבים "דאזיל סומקא ואתא חיווורא"(, בלי דין ומשפט כראוי, די היה בה להביא את החורבן. אולי לא רק זו היתה הסיבה, אבל בוודאי היה זה סימפטום, סימן היכר לריקבון החברתי דאז. זו שחיתות בלתי מורגשת. סביר להניח שאיש מהמסובים לא העלה בדעתו שאי-פעם, אותו סיפור 'שולי' כביכול - שמן הסתם נשכח מלב האנשים שניות ספורות לאחר שדמותו של בר-קמצא נעלמה מאחורי הדלת - יהפוך למוקד מרכזי באגדות החורבן. אבל רבותינו לימדונו כי דווקא העובדה ש"לא נתגלה עוונם", שלא חשו כי עשו עוולות ופשעים, היא זו שגרמה לאריכות החורבן עד ימינו אלה.

כי אכן רבותינו גדולי הדור, עומדים כל העת ומכים על קודקודנו לעמול לא רק ב"בין אדם למקום", כי אם גם "בין אדם לחברו". להסתכל בעין יפה על מעשי הזולת ועל הצלחותיו. לשמוח בשמחתו לא פחות מאשר לכאוב בכאבו, ולעקור מהנפש את אותן פגימות חמורות, שאינן נראות כלפי חוץ, אשר יש בהן עדות להשחתה פנימית ולריקבון מסוכן, המהווה חיץ בין ישראל לאביהם שבשמים.