צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
לא שייך להבין ללא מאמץ ועמל - הרב צ' קושלבסקי
ראם, ב' יתד נאמן מוסף קדש גליון 36 חקת תמוז תשס"ז עמ' 6 – 7 , 24
@7"מנין שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו עליהם שנאמר זאת התורה אדם
כי ימות באהל" (ברכות סג) * "לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש ומדברי תורה
ואפילו בשעת מיתה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל" (שבת פג) * "ממית עצמו עליהם"
מה משמעותו? * מה מפריע לבן תורה בתוך היכלי התורה להמית עצמו על דברי תורה? *
כיצד מסלקים מעצמו מפריעים להמתה זו? * בשאלות אלו פנינו אל הגאון רבי צבי
קושלבסקי שליט"א ראש ישיבת "היכל התורה"
@1ממית עצמו באוהלה של תורה, מאי משמע?
יסוד הדברים הוא כמשלו הידוע של מרן החפץ חיים זצוק"ל על אותו סוחר שקבע עתים לתורה
וישב בבית המדרש בלא לפנות למסחרו. כאשר אשתו חפשה אותו, אמר לה, ומה היית עושה אם
הייתי מת?! חשבי בכל בקר ששעתיים אלו אני מת! אדם יעשה עצמו כמת ואז יתבטלו כל
הסיבות האחרות.
ככל שהאדם יתנתק יותר מהמפריעים ללימוד כך יוכל להמית עצמו בתוך התורה. בכל הדורות
היו מפריעים שונים. כשרבנו הש"ך כתב את חיבורו, היו קוזאקים שלחמו, היו גזרות ת"ח
ות"ט והדבר לא הפריע לו. כשהנאצים ימ"ש הפציצו את ורשא, מרן הגרי"ז מבריסק יכל
להתעמק בלימודו, האם אלו לא היו מפריעים לשקיעות בלימוד?! אלא מה, היום אנחנו לא
מוכנים להתנתק מהמפריעים, נמצא שהדבר תלוי רק בנו שחייבים אנו להתגבר על יצרנו
ולעשות מאמץ להשקיע עצמנו יותר ולעמול יותר בלימוד ואז מגיעים למעלה הגדולה של
"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה".
@1האם שקיעות בלימוד נצרכת 'בגלל' ההפרעות או 'למרות' ההפרעות?
המאירי נותן לנו הגדרה ברורה בנושא. בפרושו למשנה באבות:"לפום צערא אגרא" מבאר:
"אגרא הוא במקום פרי, כפי מה שיתעמל בתורה, ימשך ממנה פרי נבחר, רצה לומר השגת
האמת, כי קריאת המנוחה והתענוג לא תרד חדרי בטן, ואמרו חז"ל תורה שלמדתי באף היא
שעמדה לי".
אנחנו מבינים כי השכר עליו מדברת המשנה הוא, תשלום. דהיינו קבלת תמורה עבור העבודה.
כמו סנדלר המשקיע בעשיית נעלים ומקבל עבורם שכר, אין הרווח תוצאה ישירה מהשקעתו,
אלא תוצאה עקיפה. המאירי מלמד אותנו, כי רווח הינו, תוצאה ישירה של ההשקעה, ולא
תשלום. אדם עובד בשדה ונטע עץ, אם הכל גדל כראוי, יש לו פירות. פירות שגדלו ישר
מעמלו והשקעתו.
מה הרווח מהעמל והשקיעות בלימוד? - "השגת האמת"! הבנה אמיתית של הסוגיא. רק תורה
שאדם לומד עם כל הקשיים הניצבים לפניו, ללא מנוחה ותענוג היא היא שעומדת לו.
@1כיצד מגיעים לאותה "השגת האמת" בסוגיא?
רבנו יונה אומר באבות הוראה לדיינים כדי שלא יטעו בשיקול הדעת, כי לא יסמכו על
המחשבה הראשונה שלהם, כי אדם הממהר להורות נקרא פושע. אמנם דבריו נאמרו לגבי דיין,
אך נלמד כיצד ללמוד. סברא הנאמרת בשעת לימוד חייבת להיות חזקה כל כך עד שבכוחה
יהיה להתיר עגונה... אך אם הלומד יבחר לומר מה שעולה בראשו מיד בפעם הראשונה שלומד
את הסוגיא, אין זו סברת אמת.
מושכל ראשון אי אפשר לסמוך עליו. צריך לחשוב לעומק שוב ושוב, לראות את הסוגיא שוב
פעם, עד שהאדם יראה בשכלו את הבהירות שבסוגיא, את היופי הטמון בה. כאשר האדם
יעבוד, באופן טבעי התוצאה תגיע. ולעומתו, מי שלא יעמול להבין בבהירות אלא ינסה
'לשלוף מן השרוול' , הסיכוי קלוש מאד שיאמר סברא נכונה ואמיתית. בכדי להבין היטיב
סוגיא צריך לעמול קשה, לחשוב על כל הצדדים וההיבטים, רק כך יעלה בידו הבנת הסוגיא
בבהירות.
@1 האם רבותינו ראשי הישיבות זצ"ל שלמדו, לא הסתמכו על המושכל ראשון בסוגיא?
אספר לכם מה ששמעתי מקרובי שלמד בישיבת קמניץ לפני המלחמה. באחד הסדרים נשאל מרן
הגאון רבי ברוך בער זצוק"ל שאלה קשה מאד. רבי ברוך בער חשב כמה דקות, אימץ את
מוחו, ולפתע הכריז: "עלה בידי בס"ד תירוץ נפלא".
אחר שסיים את דבריו בפני בני הישיבה כאשר כולם עומדים משתוממים על הגאונות הנדירה
ששמעו זה עתה, פניו של רבי ברוך בער נראו נפולות קמעא. הבחורים הסמוכים אליו
שמעוהו ממלמל: "איך יתכן שזה מתרץ? הלא לקח לי זמן כה מועט לחשוב על סברא זו.
היתכן כי בכך מתורצת השאלה? לא ולא! אם כן עלי לחשוב בשנית איך מתיישבת
הקושיא..."
החל ללכת אנה ואנה, חשב שעתיים ואז הכריז רבי ברוך בער שוב: "עלה בידי עכשיו בס"ד
סוף סוף תירוץ נפלא" היה זה למעשה אותו תירוץ, אך רבי ברוך בער הוסיף ואמר, כעת
אני מבין את התירוץ!
רבי ברוך בער למדנו במעשה זה, כי לא שייך לעמוד בהבנת סוגיא ללא מאמץ ועבודה קשה.
ללא התאמצות זו, לא ישיג האדם דבר בלימוד.
אספר לכם עוד מה שבדידי הווה עובדה. בהיותי נער צעיר כבן חמש עשרה, נכנסתי למעונו
של מרן החזו"א זצוק"ל. שטחתי בפניו קושיא שהוקשתה לי מאד בתוס'. שהרציתי בפניו את
קושיתי, ביקש ממני להביא לפניו את הגמרא והקריא בפני את התוס'. אני חזרתי ושאלתי
שוב, ושוב הקריא בפני את דברי התוס' וחשתי ממראה פניו, כי עלי להתמקד יותר בדבריו.
תוך כדי חזרתו על התוס' הבנתי, כי בקריאה נכונה אין קושיא כלל.
ממעשה זה הבנתי, שהדרך להבנת התורה היא ע"י חזרה והעמקה עד שהסוגיא נעשית חלק ממנו,
בכך נעלמות כל הקושיות. עובדה זו נחרטה עמוק בליבי ואני מעביר זאת במשך שנים
לתלמידי, וכמדומני שזה סוד הצלחתם.
@1 מדוע באמת לא יתכן להגיע לבהירות במושכל ראשון בלבד?
את הגדרת הדבר מוצאים אנו בדברי הרמב"ם על אותה משנה של "לפום צערא אגרא" המפרש:
"לפי מה שתצטער בתורה יהיה שכרך, ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמד בטורח
עמל ויראה מן המלמד, אבל קריאת התענוג והמנוחה אין קיום לה ולא תועלת בה, ואמרו
בפירוש אף חכמתי עמדה לי – חכמה שלמדתי באף עמדה לי".
מה מתקיים אצל האדם? דבר שבא בקלות הולך בקלות. מה שנשאר אצל האדם הוא דבר שהכניס
בו מאמצים. דבר שהשקיע בו המון. אדם המשקיע עבודה ומאמצים במשהו, או אפי' במישהו,
בילד שלו, במשפחה שלו, מקבל חביבות לדבר, משום שהוא יצר אותו. שם נמצאים כל
כוחותיו. כיון שהוא השקיע בדבר, הוא רוצה לשמור עליו, לזכור אותו, ומשום כך זה גם
נשאר איתו.
סוגיא שבן תורה עמל בה, היא משתמרת ונשארת עמו לאורך ימים ושנים. משום כך, הלומד
הרוצה שלימודו יתקיים, עליו לחדש חידושי תורה. לחדש אין הכוונה לומר פלפולים
ומערכות שיפליאו כל שומעיהם, אלא תוספת הבנה, תוספת בהירות בסוגיא. כאשר שומע הוא
שיעור, עלול הוא לאבד אותו. עליו להתבונן במה שנאמר, עם ההבנה שלו וההגדרות שלו,
הוא גם יכול לרשום את זה. כאשר הוא עמל בצורה כזו, הוא מרגיש קשר אישי לדבר
והדברים חביבים עליו.
נקודה זו חשובה מאד להדגשה. משום שהאדם הלומד עלול לחשוב בטעות, הנה שמעתי איזה
רשב"א, איזה קצות מענין, איזה הברקה חזקה, ולמעשה בידו אין מאומה... הוא לא זוכר
את הלימוד ולא יודע כלום. עליו לעמול כדי שהדברים ישארו ביד.
אומר לכם מה ששמעתי פעם ממרן הרב מבריסק זצוק"ל, כי דבר הנלמד במשך שעתיים, יש
להעמיק בו במשך שמונה שעות! רק ע"י העמקה ותוספת הבנה, יקנה את מה שלמד בקנין
גמור.
@1הלימוד העיוני המאד איטי, האם אינו מעכב מכך שהתורה תהיה נחלתו?
אני קבלתי מאבי זצ"ל שלמד בישיבת סלבודקא בליטא, כי כאשר למדו בישיבה מסכת בבא
בתרא, בחנוכה סיימו את המסכת! וברור שלמדו בעיון רב. בצורת הלימוד הקיימת כיום,
בלתי אפשרי לגדול תלמידי חכמים. השאיפה של בן תורה בתחילת זמן חייבת להיות, לגמור
את המסכתא, ופחות מזה זוהי 'סגולה גדולה' להישאר עם הארץ...
מרן הרב מפוניב'ז זצוק"ל חזר פעם מחו"ל בחדש שבט וראה שאוחזים במס' כתובות רק בפרק
רביעי, אמר בצער: גדלתי ישיבה לעמהארצים?!...
רק כיום קשה ללמוד מהר משום שיש הרבה 'חומר' על כל דף ודף. הבעיה הגדולה שלנו,
שאנחנו עצלנים. מתעצלים לטרוח ולעמול, ולוקחים 'טרמפ' על מה שהשני עמל... פותחים
את כל ספרי האחרונים ומראי מקומות ולומדים עוד ועוד אחרונים ולא מספיקים את
המסכת.
כשמרן הגאון רבי שמעון שקאפ זצוק"ל למד, היה מזיע מרוב טרחתו ועמלו. תלמידיו היו
צריכים לעטוף את מצחו במגבת לחה מרוב התאמצות. כאשר נפתח את ספריו של רבי שמעון או
של רבי ברוך בער, האם נראה שם אחרונים? הרי הם דנים רק בדברי הראשונים ורעק"א.
עלינו להיות עצמאיים בלימוד ולדעת שספרי האחרונים ומראי מקומות זה רק בתור עזרה
בלבד.
כמובן שצריכים ללמוד בעיון, אבל העיון צריך להיות כמו שאמר מרן הגאון רבי אהרן
קוטלר זצוק"ל. גמ' רש"י תוס' רשב"א קצוה"ח ולהמשיך הלאה... בנוסף לכך יש סדר נפרד
לבקיאות כדי לרכוש את ידיעת התורה. בבקיאות ישנם שני סוגים. יש הלומדים גפ"ת. ומי
שקשה לו ללמוד את התוס' בלא העמקה, שילמד רק גמ' ורש"י. העיקר הוא להתקדם ולא
להתעכב מדי הרבה. ברור הדבר שבלי הספק בלימוד בקיאות נשאר עמי הארצות ובעלי מומין.
בכדי לגדול לומדי תורה, צריך ידיעת התורה.
@1האם ישנם עצות נוספות כיצד לשקוע בעמלה של תורה ?
הגמרא במנחות מספרת על אבימי שלמד מנחות אצל רב חסדא. שאלה הגמ', האם אבימי למד אצל
רב חסדא הלא הוא היה רבו? אלא, נשכחה מאבימי מסכת מנחות והלך לתלמידו שיזכירו מה
ששכח. מדוע הרב הלך לתלמידו ולא קרא לו אצלו? סבר אבימי, כי כך יצליח יותר משום
"יגעתי ומצאתי". יש להבין, איזה "יגיעה" היה בכך שאבימי הלך לתלמידו ובייש את עצמו
ששכח את תלמודו?
כדי לקבל סיעתא דשמיא על האדם לבטל את עצמו. אבימי שבר את מידותיו והשפיל את עצמו
ללכת לבית תלמידו זהו "יגעתי ומצאתי". גם דבר שאדם עושה כדי לבטל את עצמו לצורך
תורה נקרא עמל ויגיעה.
נמצינו למדים, כי בהגדרה של עמל כלולים דברים שאדם לא אוהב כל כך לעשות... להקשיב
לסברא של השני... לפעמים עליו לשנות מחשבה, מכיון שמה שחשב עד עכשיו מתברר כטעות,
כמו כן לקבל את האמת הפשוטה ש'כנראה אני עדין לא כזה תלמיד חכם'... אני מכיר
בחורים שבאים לישיבה וחושבים שהם הת"ח הכי גדולים בדור, ומשום כך לא זוכים
ללמוד...
ישנה דוגמא נוספת של שבירת המידות והרצונות והיא, התמדה. הגוף משתוקק לצאת להפסקה,
דקות מעטות של אויר, אבל השובר את רצונותיו מקבל סיעתא דשמיא גדולה. גם חזרה היא
דבר קשה בטבע. הלא הסוגיא ידועה לי ומדוע שאני אחזור? בלא חזרה על הלימוד לא
מגיעים לשום הישג!
אם אתם שואלים כיצד זוכים לעמלה של תורה, חייבים אתם להתבונן בדברי המסילת ישרים:
"ואמנם צריך האדם שידע כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח. ולא ינהג
בעצמו אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם, וכשירגיל עצמו על זה הדרך ימצא
העבודה קלה עליו ודאי כיון שלא יחסר בעצמו ההכנה וההזמנה אליה. על זה הדרך אמרו כך
היא דרכה של תורה שהוא כלל ההרחקה בתכלית מן המנוחות והעידונים".
כאשר ישנה בקשה לתענוגים, הוא לא יכול לזכות לתורה. כך היא דרכה של תורה! אין דרך
אחרת. אפרש לכם את שיחתי. ימי שישי וש"ק נחלשו בדור האחרון. הסיבה לכך היא משום
שנכנס אצלנו מושג מאומות העולם של 'סוף שבוע'. מבט זה על הימים האחרונים של השבוע,
חוששני לומר כי הוא נכנס לעולם התורה עמוק והדבר נורא ואיום. מלבד 'חוקות הגויים'
שבדבר, אי אפשר להצליח כך. בתורה צריך רצף. להתקדם ללא הפסקה. על בן תורה להפנים
ולהבין כי "אדם לעמל יולד" לא יעזור לו. בין אם ילמד תורה ובין אם לא ילמד, בשורה
התחתונה אדם עובד ועובד. תמיד עובדים קשה! הגמרא בסנהדרין אומרת כי כל הגופים לעמל
נבראו אשריו למי שזכה ועמלו וטרחו בתורה. כולם עמלים, אין מי שנמלט מזה.אבל,
"אשריו"... אשרי מי שזכה לדרגא הנכספת של "אדם כי ימות באהל" שהעמל המוטל עליו
בעולמו הוא, בתורה הקדושה. ללא תענוגות וחופשות. עם חזרה והתמדה. עם עמל בכל מה
שלומד, לא במושכל ראשון, אלא ביגיעה לרדת להבנת הדברים. עם ידיעת התורה, ש"ס
וראשונים לא להסתפק בפחות מכך. ועל כולנה, אי יראת ד' אוצרו אין. חייבים לדעת
שחובה ללמוד מוסר! ישיבה בלי מוסר היא לא ישיבה! בלא מוסר בקלות מאד האדם עוזב את
התורה ונמשך לחיצוניות.
אשרי מי שעמלו בתורה. זו היא הדרך ואין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו
עליהן ויגע בהן. אשריו ואשרי חלקו.
@5ככל שהאדם יתנתק יותר מהמפריעים ללימוד כך יוכל להמית עצמו בתוך התורה. בכל
הדורות היו מפריעים שונים. כשרבנו הש"ך כתב את חיבורו, היו קוזאקים שלחמו, היו
גזרות ת"ח ות"ט והדבר לא הפריע לו. כשהנאצים ימ"ש הפציצו את ורשא, מרן הגרי"ז
מבריסק יכל להתעמק בלימודו, האם אלו לא היו מפריעים לשקיעות בלימוד?! אלא מה, היום
אנחנו לא מוכנים להתנתק מהמפריעים, נמצא שהדבר תלוי רק בנו שחייבים אנו להתגבר על
יצרנו ולעשות מאמץ להשקיע עצמנו יותר ולעמול יותר בלימוד ואז מגיעים למעלה הגדולה
של "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה".
@5כאשר ישנה בקשה לתענוגים, הוא לא יכול לזכות לתורה. כך היא דרכה של תורה! אין דרך
אחרת. אפרש לכם את שיחתי. ימי שישי וש"ק נחלשו בדור האחרון. הסיבה לכך היא משום
שנכנס אצלנו מושג מאומות העולם של 'סוף שבוע'. מבט זה על הימים האחרונים של השבוע,
חוששני לומר כי הוא נכנס לעולם התורה עמוק והדבר נורא ואיום. מלבד 'חוקות הגויים'
שבדבר, אי אפשר להצליח כך. בתורה צריך רצף. להתקדם ללא הפסקה. על בן תורה להפנים
ולהבין כי "אדם לעמל יולד" לא יעזור לו. בין אם ילמד תורה ובין אם לא ילמד, בשורה
התחתונה אדם עובד ועובד. תמיד עובדים קשה! הגמרא בסנהדרין אומרת כי כל הגופים לעמל
נבראו אשריו למי שזכה ועמלו וטרחו בתורה. כולם עמלים, אין מי שנמלט מזה.אבל,
"אשריו"... אשרי מי שזכה לדרגא הנכספת של "אדם כי ימות באהל" שהעמל המוטל עליו
בעולמו הוא, בתורה הקדוש...
@5כשמרן הגאון רבי שמעון שקאפ זצוק"ל למד, היה מזיע מרוב טרחתו ועמלו. תלמידיו היו
צריכים לעטוף את מצחו במגבת לחה מרוב התאמצות. כאשר נפתח את ספריו של רבי שמעון או
של רבי ברוך בער, האם נראה שם אחרונים? הרי הם דנים רק בדברי הראשונים ורעק"א.
עלינו להיות עצמאיים בלימוד ולדעת שספרי האחרונים ומראי מקומות זה רק בתור עזרה
בלבד.
כמובן שצריכים ללמוד בעיון, אבל העיון צריך להיות כמו שאמר מרן הגאון רבי אהרן
קוטלר זצוק"ל. גמ' רש"י תוס' רשב"א קצוה"ח ולהמשיך הלאה... בנוסף לכך יש סדר נפרד
לבקיאות כדי לרכוש את ידיעת התורה. בבקיאות ישנם שני סוגים. יש הלומדים גפ"ת. ומי
שקשה לו ללמוד את התוס' בלא העמקה, שילמד רק גמ' ורש"י. העיקר הוא להתקדם ולא
להתעכב מדי הרבה. ברור הדבר שבלי הספק בלימוד בקיאות נשאר עמי הארצות ובעלי מומין.
בכדי לגדול לומדי תורה, צריך ידיעת התורה.
עוד...
- תפקידנו להיות בית מקדש המהלך- שיחה עם הרב ג' טולידנו
- "תפקידנו בעולם להיות בית המקדש מהלך" - הרב ג' טולידנו
- הים סוגר – הרב י'פ' גולדווסר - הגות לפרשת השבוע בשלח
- תיבת-ההצלה לכל הדורות
- תוכן-פרשות השבוע
- שמירת הלשון מביאה לאיכות חיים – שיחה עם הרב מ' אזרחי
- שהוציאנו מעבדות לחרות
- בין מחלוקת קורח וכל עדתו למחלוקת לשם שמים - לקט
- "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח..." - הרה"ג ר' שמחה כהן שליט"א
- תולה ארץ על בלימה