חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

לימוד תורה רוחץ ומטהר את האדם

"וכבר פשט בכל תפוצות עם קדוש וישימוה לחוק ולמשפט בישראל עד היום הזה, לעורר לבבם

 בחודש זה לתורה ולתעודה, ולהתמיד בלימוד ביותר, וכו'" (יסוד ושורש העבודה שער המים
 פ"א) * ראשית העבודה בחדש אלול הוא התמדת לימוד התורה – מדוע? * מהי מעלתה של תורה
 אשר היא "כנגד כולם"? * בשאלות אלו פנינו אל הגאון רבי ליב מינצברג שליט"א רבה של
 "קהל עדת ירושלים" וראש "ישיבת המתמידים" *
 
@1 כיצד לימוד התורה מסייע לאדם בעבודת התשובה?
 
ראשית, איתא בחז"ל (ויקרא רבה כ"ה א'): "עץ חיים היא למחזיקים בה. עבר אדם על
 כריתות או על מיתות בית דין, אם היה רגיל לקרוא פרק אחד יקרא שני פרקים, אם היה
 רגיל לקרוא פרשה אחת יקרא שתי פרשיות".
ומלבד זאת, התורה נמשלה למים בכמה פרטים. כמו שמים מצמיחים גם תורה מצמיחה. ועל כך
 אומר הפסוק בשבח ההוגה בתורה יומם ולילה "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן
 בעתו ועלהו לא יבול". האדם יכולים לצמוח בו פירות נאים ומשובחים. כדי להצמיח את
 הדברים הטובים, צריך את המים שיצמיחו. הפירות שהתורה מוציאה הם דעת ותבונה מידות
 תרומיות ותכונות טובות השגות נעלות ורגשות קודש.
ובנוסף לכך: "ועלהו לא יבול" – התורה היא תבלין כנגד היצר ומחזקת את האדם לעמוד
 בגבורה כנגד היצר. זה מטרתם של העלים החופפים על הפירות ומגינים עליהם, כך גם
 התורה מלבד מה שהיא מצמיחה פירות טובים כנ"ל היא גם שומרת ומגינה על האדם – "בראתי
 יצר הרע בראתי לו תורה תבלין".
 
@1 מדוע אכן כה נשגבה מעלת התורה?
 
בתורה יש שני דברים וכידוע מהבית הלוי במאמרו על מתן תורה שיש בה שני חלקים: "נעשה
 ונשמע".לימוד עבור "נעשה" הכוונה היא, כדי לדעת מה לעשות, והוא כאילו הכשר והכנה
 לעשיה, ומצד זה "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". אבל גם אחרי שיודעים מה לעשות, עצם
 לימוד התורה לדעת את חכמת ד', זה בעצמו מעלה גדולה וזה ה"נשמע". אפילו לו יצויר
 שזה לא יהיה נוגע למעשה, עצם לימוד התורה בעצמה הוא דבר גדול.
זוהי רוממות וקדושה, להיות חכם בחכמת התורה. [אמנם אם אין הדברים נקשרים בליבו ולא
 מביאו לידי מעשה, אז אין חכמתו מתקיימת].
 
@1 האם יש לכך מקור בחז"ל?
 
אכן כן. הדברים הם גמרא מפורשת במסכת סוטה (מד.) בה חז"ל דורשים את הפסוק: "הכן
 בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך". הגמרא דורשת כשלבים בקנין התורה אצל
 האדם: השלב האחרון הוא: "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, הכן בחוץ מלאכתך
 זה מקרא משנה וגמרא, ועתדה בשדה לך אלו מעשים טובים, אחר ובנית ביתך דרוש וקבל
 שכר".
מבואר כאן בגמרא, ש"דרוש וקבל שכר" זוהי מעלה נפלאה בפני עצמה. כי הלימוד על מנת
 לעשות וכן עצם מעשה המצוות, הם משמשים כהכנה, ועיקר הרוממות והמעלה הוא – דרוש
 וקבל שכר, להעמיק בתורה להשכיל ולהבין ולהיות חכם בחכמת התורה.
את המושג "דרוש וקבל שכר" אנחנו מוצאים במסכת סנהדרין לגבי בן סורר ומורה שלמ"ד אחד
 לא היה ולא עתיד להיות ולמה נאמרה פרשה זו? "דרוש וקבל שכר" ללמוד על מנת להיות
 חכם בתורה. זה שני סוגי לימוד שונים, יש לימוד של הלכה למעשה, ויש לימוד של הבנה
 להבין את תוכן וגדרי ההלכות ואת הסברא, לחדור לעצם הדברים ולהשיג אותם.
הדברים מפורשים בחידושי חתם סופר (נדרים פא.): "אך עיקר מצוות עסק התורה הוא מצוה
 בפני עצמה להגות בה יומם ולילה ולהעמיק ולעיין בכל תוצאותיה ומבואיה כי עמקו
 מחשבותיה. ואם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה, לא לבד לידע המצוה בשעה שצריך לה,
 אלא דרוש וקבל שכר, היינו הדרשה עצמה, היא השכר והנחת רוח לפני הקב"ה".
בטעלז דליטא היו אומרים: 'בטעלז חותרים לא רק לסבור את התורה כי אם גם להרגיש את
 הסברא' זהו הדרגא הגבוהה ביותר של "דרוש וקבל שכר".
 
@1 מדוע לא מספיק שילמד רק את מה שעליו לעשות?
 
משום שאם לומד רק כדי לדעת מה לעשות, התורה נשארת "תורת ד'", אבל כשלומד כדי להחכים
 בתורה ולדרוש אותה, אז התורה נהפכת להיות "תורה דיליה". דהיינו שדעתו מושווית לדעת
 התורה. המושג הזה שנקרא 'דעת תורה' פירושו, לדעת גם מה שלא כתוב ולהיות בטוח שזה
 דעת התורה, לכך אפשר להגיע רק ע"י שיסבור את התורה ויכוון את ליבו להבין את שכל
 התורה. זה הוא קנין אמיתי בתורה ואז התורה נהיית שלו. זהו רוממות התלמיד חכם
 ולהגיע לכך צריך אכן "יהגה יומם ולילה".
ולמעשה זוהי המעלה הנשגבה של תורה שבעל פה, כאשר מביא את נפשו להכרה ומבט של תורה.
 אלו הם דברי חז"ל: "קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד". כשאדם לומד רק פסקי הלכות
 הוא עדין לא נהיה "אחד" עם התורה. אבל כשהוא משכיל להבין את חכמת התורה, גופו נהפך
 לתורה, בדעתו ובתבונתו חקוקים דברי התורה ושכלו תואם את שכל התורה.
בקריאת התורה מברכים לפניה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" זוהי מעלה
 גדולה שהקב"ה נתן לנו את תורתו. אבל אחרי שלומדים תורה ומבינים אותה הברכה היא:
 "וחיי עולם נטע בתוכנו" התורה נהיית חלק מאיתנו.
ובאמת תורה שבעל פה מעלתה היא דוקא ביגיעה כידוע ממדרש תנחומא (נח ג'): "שהיא קשה
 ללמוד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחושך שנאמר העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אלו
 בעלי תלמוד שהקב"ה מאיר את עיניהם". כאשר האדם עמל ויגע הוא מוכיח שכל מציאותו
 ורצונו הוא בד', שהתורה והמצוות יקרות עבורו יותר מנפשו וחייו, ורק מתוך כך ניתן
 להשיג חכמת התורה, תורה שבעל פה, שלבו מזדכך עד שהוא בעצמו סובר כך.
וידועים דברי חז"ל במדרש הקדום 'פרקי היכלות': "א"ר ישמעאל כך אמר רבי עקיבא משום
 רבי אליעזר הגדול, מיום שניתנה תורה לישראל ועד שנבנה הבית האחרון תורה ניתנה, אבל
 הדרה ויקרה כבודה וגדולתה ותפארתה זיוה וזיותה לא ניתנו עד שנבנה הבית האחרון".
 בימי בית שני ואח"כ בגלות כאשר עסקו בתורה מתוך צער ויגיעה, דוקא אותם דורות הם
 שזכו לאותו אור גדול.
 
@1 האם מעלה זו של חכמת התורה מסייעת גם לקיום התורה?
 
ברור שכן. ראשית, כאשר מבינים את הדברים ואת הסברא אפשר להקיש ולדמות וכן לנתח
 ולחלק, אבל מלבד זאת, כשיודעים את הענין יודעים איך לקיים. מה לעשות אפשר גם לדעת
 מללמוד פסקי הלכות, אבל הלב של האדם לא משתתף בעשיה, והמעשה צריך להיות עם כל הלב
 והרגש של אותה מצווה.
בחסד לדוגמא, צריך רגש של רחמנות. וכשאדם עושה חסד בלי להרגיש מה זה חסד, זה מעשה
 בעלמא בלי לב וזהו חסרון בשלמותו של המעשה.וכן בכל המצוות צריך שמעשה המצווה יהא
 מצורף עם רגשות לב.
אתן לכם עוד דוגמא. נטילת לולב בחג הסוכות. כשנגשים למצוה צריך לדעת מהי. הפסוק אמר
 לנו "ושמחתם לפני ד' אלוקיכם" שזה ענין של שמחה, ואכן חז"ל תיקנו לנטלם בשעת קריאת
 ההלל. אם לא יודעים את הענין כולו, מה גדרו ומה תכנו וענינו חסר בצורת קיום
 המצוה.
זאת ועוד, מרן החזו"א זצוק"ל כותב במכתב (קובץ אגרות ח"ג אגרת קסה), כי ממצוות
 התורה אפשר ללמוד מה הקב"ה רוצה מאיתנו. יש ללמוד מכל מצוה פרטים והנהגות ברוח
 אותה מצוה. מידות טובות הרי לא כתובים מפורש בתורה, אך לומדים זאת מהתורה.
אולם רק כאשר נדע את תוכן המצוות ועניינם אז אפשר ללמוד מהם עוד פרטים. כאשר יודעים
 רק את המעשה אי אפשר לדעת ממנה פרטים נוספים. זוהי רוממותה הגדולה של חכמת
 התורה.
ובאמת, הלימוד הישיבתי זהו לימוד של סברא להבין את חכמת התורה וכדי שהתורה תהיה
 "תורה דיליה", לא רק לדעת מה כתוב בגמרא אלא להרגיש שאני מסכים עם זה וגם אני סובר
 כך, זהו עצמתה ותקפה של לימוד התורה שהוא נהיה אחד עם התורה.
 
 
 
 
@1 האם יש בכך מעלה יותר מחריפות ופלפול...
 
בחז"ל אנו מוצאים שהתורה נמשלה למים וכן לדבש וליין ולחמאה. ודאי יש הרבה גוונים
 בתורה אבל צריך להבין, יין ודבש זה דבר טוב אבל מה החידוש שהתורה נמשלה למים?
נראה לבאר זאת, כל המשקים האחרים הם תוספת, אבל מים הם החיים בעצמם. יש בתורה
 חריפות ופלפול שהם דברים טעימים וערבים, אבל עצם הסברא והרגש של המצוה זה מים קרים
 על נפש עייפה. ומשום כך מעלתה הרבה יותר מחריפות ופלפול.
לשמוע "ווארט" או חריפות, כולם נהנים ורוצים לשמוע, אבל להתענג על ההבנה והסברא לכך
 צריך להיות צמא. ובשו"ע נפסק שעל מים רק כששותה "לצמאו" מברך עליהם, כי למים –
 להבנת הסברא, צריך צימאון, ועצם הצמאון הוא כבר מעלה.
הסברא ועומק הפשטות זה החיים בעצמם. הרבה פעמים נעצר העוסק בלימוד עם איזה חריפות
 שאמר או איזה פלפול, ולא יודע כי בהעמקה לצפונותיה של הסוגיא יכול הוא להגיע
 שהתורה שהוא לומד תהיה "תורה דיליה".
דבר נוסף שחשוב לדעת הוא, מרן החזו"א זצוק"ל כותב במכתב: "התורה והתפילה קשורין זה
 בזה". למעשה גם בתורה וגם בתפילה אנחנו מגיעים לידי קירבת ד'. תפילה הרי זה מצב של
 דבקות בד', שכינה כנגדו ושפיכת הלב אל ד'. והתורה זה דעת ד' ועל ידי לימודה אור ד'
 שורה בתוכנו.
מתפילתו של האדם, מושפע עליו שפע של תורה. ומהתורה שהוא לומד נשפע עליו להיות קרוב
 אל ד' שזהו למעשה רוממות עבודת התפילה.
מאז מתן תורה, משולבים יחד שני הענינים של לימוד התורה והשגת כבוד ד'. כל אחד ואחד
 כפי דרגתו והשגתו במעלות התורה, באותה מידה דרגתו בדבקות בד' ובידיעת שמו.
דבר זה אנחנו למדים מדברי הגמרא בחגיגה המספרת על ארבעה שנכנסו לפרדס. רבי עקיבא
 נכנס בשלום ויצא בשלום. ממשיכה הגמרא: "ואף רבי עקיבא בקשו מלאכי השרת לדחפו, יצתה
 בת קול ואמרה הניחו לו לזקן זה שראוי להשתמש בכבודי". מכיון שרבי עקיבא מסר נפשו
 על התורה, זכה שהקב"ה הכניסו לחדריו הגבוהים. וכמו שדרשו חז"ל: הביאני המלך חדריו
 אלו חדרי תורה, חדרי מרכבה. כאשר יגעים בתורת ד' בטהרת הלב, זוכים לעומק התורה
 ולידיעת כבודו ית'. כך אנחנו אומרים בברכת התורה: "ונהיה אנחנו כולנו יודעי שמך
 ולומדי תורתך" – ידיעת שמו ית' של הקב"ה קשורה היא ביחד עם לימוד התורה.
 
@1 כיצד אכן נרגיש בלימודנו את עומק התורה?
 
ראשית, הרי פשוט מה שאיתא באבות ע"י מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ועוד כפי שאמרנו
 מקודם הרי חז"ל אומרים שהתורה נמשלה למים. ובגמרא בתענית נאמר: מה מים הולכים
 למקום נמוך כך התורה נקנית במי שדעתו שפלה. לזכות לקנין התורה צריך טהרת הלב
 וזיכוך המידות, ואז כל סברא יכול להרגיש אותה. כמו שאנחנו מבינים את "לא תגנוב"
 ואת "לא תרצח" שהם דברים פשוטים אצלנו, כך צריכים להיות כל מצוות התורה עם כל
 פרטיהם ודיניהם.
ברצוני להשלים את הדברים ולבאר את דברי חז"ל: "ותלמוד תורה כנגד כולם". ישנם שני
 פסוקים שחז"ל דורשים את משמעות הדבר של תורה כנגד כולם. "יקרה היא מפנינים" –
 התורה יקרה מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים (מסכת כריתות). "וכל חפציך לא ישוו בה" –
 אפילו כל המצוות כולם אינם שוים לדבר אחד מן התורה (ירושלמי פאה).
ביאור הדבר, שאין צריך לומר שמעלת התורה יותר מפנינים רגילים, ובאו חז"ל לפרש לנו
 שמדובר בפנינים רוחניים. וכל חפציך לא ישוו בה, אין הוי אמינא שחפציו של האדם הם
 יותר מהתורה, אלא מדובר על 'חפצי שמים' שהם המצוות. אך מה עומק הדברים?
צריכים אנחנו לדעת מה הקב"ה רוצה מאיתנו. מה חובתנו בעולמנו. לקראת מתן תורה הקב"ה
 אומר לעם ישראל: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". ישנם שני חלקים בתפקידנו
 יש חלק של "ממלכת כהנים" – כהנים בעבודתם דהיינו מצוות שהם באופן ישיר כבוד ד',
 כמו שבת ומועדים תפלה מקדש וקרבנות ועוד, וישנם מצוות שהם מצד "גוי קדוש" כמו לא
 תגנוב והשבת אבדה עריות ומאכלות אסורות וכדו', שבהם הקב"ה "קדשנו במצוותיו" ועל
 ידם אנחנו "גוי קדוש".
התורה כנגד שניהם. "ממלכת כהנים" – העבודה הכי גדולה היא של כהן גדול ביום הכיפורים
 בקודש הקדשים, ולימוד תורה יותר נשגב – יקרה היא מפנינים. ו"גוי קדוש" – כל המצוות
 כולם שאנחנו מתקדשים בהם אינם שוים לדבר תורה אחד – "וכל חפציך לא ישוו בה".
 
@1 לסיום, בימים בהם אנחנו עומדים ימי התשובה, כיצד התורה מסייעת לתשובה?
 
הרי התורה נמשלה למים. מים רוחצים את האדם. כאשר יש לאדם חטאים ח"ו ומידות לא
 מתוקנות המים רוחצים ושוטפים אותם, כך התורה. ומלבד זאת התורה היא מקוה טהרה. על
 הפסוק שכתוב בנביא "מקוה ישראל ד'" דרשו חז"ל שישנה דרגא גבוהה שאנחנו נטהרים
 בהקב"ה בעצמו, הוא הוא המטהר אותנו, הדבקות בהקב"ה היא מטהרת אותנו.
זריקת מים טהורים זה מי התורה, הקב"ה יודיע לנו את התורה ועל ידי זה ניטהר
 מטומאתנו. אבל כאשר מבינים וסוברים את התורה ומתקרבים יותר ויותר ונהיים אחד עם
 התורה, אז כאילו אנחנו טובלים בתורה, וזה רק כאשר התורה נסוכה בנפשנו ואורה ממלאת
 את ליבנו.
כאשר אדם חוזר בתשובה ורוצה להיטהר מחטאיו ופשעיו, אזי ע"י התורה יכול גם לרחוץ וגם
 ליטהר. זהו השלב הראשון בתשובה. התורה גם מצמיחה כוח רוחני לעמוד איתן כנגד כל
 רוחות שבעולם.
הקב"ה אמר לדוד המלך: "כי טוב יום בחצרך מאלף בחרתי" – טוב לי יום אחד שאתה יושב
 ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב על גבי המזבח. מודגש הענין של
 "בחצרך" – היושב ולומד תורה הוא נמצא בחצרות ד'.
ובפסוק נאמר: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה שתולים בבית ד' בחצרות אלוקינו
 יפריחו" מי שלומד תורה והוא שתול בחצרות ד', הוא כתמר יפרח מוציא פירות מתוקים
 כדבש. והוא גם "כארז בלבנון" על ידי התורה יש לו כח של ארז לעמוד איתן נגד היצר
 ונגד כל רוחות שבעולם שלא יזיזוהו ממקומו.
זוהי סגולתה של התורה שגם מצמיחה דברים טובים ואילנות נאים וגם נותנת כוח ועצמה
 כארז לעמוד איתן נגד פיתויים ויצר הרע.
משום כך כאשר עומדים אנו בערב יום הדין, עלינו להתרומם על ידי שקידה בתורה ולהיות
 שקוע בה. מי שלומד תורה הוא נהפך לבן אדם אחר. הוא מרומם ומטוהר הוא שתול בחצרות
 ד'.
אשרינו שזכינו היום שישים שנה אחר החורבן הגדול של היכלי התורה באירופה וכבר כל כך
 הרבה תורה ישנה בעולם, תודה להשי"ת. כיום יש אמצעים ללמוד בקלות, לא כבדורות שעברו
 שהיה צריך מסירות נפש אחרי יום עמל ומפרך עוד ללכת בערב וללמוד את הדף גמרא.
 והיום, ברוך ד' אין קשיים, הקב"ה יעזור שיהיה בשלמות. ויש כיום כל כך הרבה אמצעים,
 צריך לנצל את הסיוע הזה להתרומם בתורה.
נתכונן ליום הדין והמשפט על ידי חיזוק רב בלימוד התורה והכרת גודל מעלתה.
 
 
@5דבר נוסף שחשוב לדעת הוא, מרן החזו"א זצוק"ל כותב במכתב: "התורה והתפילה קשורין
 זה בזה". למעשה גם בתורה וגם בתפילה אנחנו מגיעים לידי קירבת ד'. תפילה הרי זה מצב
 של דבקות בד', שכינה כנגדו ושפיכת הלב אל ד'. והתורה זה דעת ד' ועל ידי לימודה אור
 ד' שורה בתוכנו. מתפילתו של האדם, מושפע עליו שפע של תורה. ומהתורה שהוא לומד נשפע
 עליו להיות קרוב אל ד' שזהו למעשה רוממות עבודת התפילה.
 
@5"אך עיקר מצוות עסק התורה הוא מצוה בפני עצמה להגות בה יומם ולילה ולהעמיק ולעיין
 בכל תוצאותיה ומבואיה כי עמקו מחשבותיה. ואם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה, לא
 לבד לידע המצוה בשעה שצריך לה, אלא דרוש וקבל שכר, היינו הדרשה עצמה, היא השכר
 והנחת רוח לפני הקב"ה". בטעלז דליטא היו אומרים: 'בטעלז חותרים לא רק לסבור את

 התורה כי אם גם להרגיש את הסברא' זהו הדרגא הגבוהה ביותר של "דרוש וקבל שכר".

 

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד