ליצנותא דעבודה זרה – פרשת בא

בריש פרשת בא נאמר: ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם ופרש"י: "התעללתי - שחקתי". כמעט אין אנו נותנים את לבנו לנאמר בפסוק זה. את החלק של "למען תספר באזני בנך... את אותותי אשר שמתי בם" כולנו מקיימים בהידור, כשאנו מסבים אל שולחן ה'סדר' ומספרים ביציאת מצרים, אבל את חלק המצוה של "למען תספר באזני בנך את אשר התעללתי במצרים" אין אנחנו מכירים כל כך. החלק של "שחקתי" במצרים, שהקב"ה הופיע באדמת בני חם לשחוק על פרעה, אינו נתון לשימת לב מספקת. ואמנם בשיחות החפץ חיים מספר בנו איך בליל ש"ק וארא מאוחר בלילה שמע את מרן הח"ח זצוק"ל לומד את הפרשה ומגיב בהתפעלות על כל מכה ומכה. כך עשה מרן החפץ חיים במשך חצי שעה, ובבואו לפסוק "ולא יכלו החרטומים לעמוד מפני השחין" צחק בקול "שלא שמעתי ממנו אף פעם אחת שיצחק בקול כל כך"! וברור שמי שהקפיד לא למלא פיו שחוק, היתה כוונתו לקיים בזה החיוב של סיפור "אשר התעללתי".

 

 

ואולי אפשר לומר שבפסוק זה מונח יסוד הענין לליצנותא דעבודה זרה, כמאמרם ז"ל )סנהדרין ס'ג ע"ב(: כל ליצנותא אסורא חוץ מליצנותא דעבודת כוכבים. שהרי בפסוק נתבאר שיש ענין לזלזל באלילותו של פרעה לשחוק ממי שעשה עצמו אלוה. ברם, כל עצמה של עשיית שחוק וליצנות מעבודה זרה, צריכה ביאור ביסוד תכליתה.

 

 

 

הלל הזקן מהתל במקניטו

 

 

נבאר בס"ד את הדבר על פי דברי הגמ' במסכת שבת )ל'א ע"ב( בעובדא דשני בני אדם שהימרו ביניהם שמי שיצליח להקניט את הלל הזקן יטול ארבע מאות זוז. הלך אחד מהם בערב שבת שעה שהלל חפף את ראשו לכבוד ש"ק והכביד עליו בקושיות משונות, כשעל כולם השיב הלל הזקן בניחותא, כשהוא עוד מוסיף לפנות אל השואל בשלוות נפש, בבקשה "כל שאלות שיש לך לשאול, שאל!" או אז, גילה אותו איש את טלפיו, כשהוא אומר להלל: "לא ירבו כמותך בישראל... מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז". ואף הלל עונה כנגדו: "כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז וד' מאות זוז והלל לא יקפיד".

 

 

גמרא מוכרת לכל ילד יהודי. אבל דא עקא, הסיפור מוכר לכולם מימי הילדות, ונשאר לעולם עם ההבנה של ימי הילדות. המבקש להרים מעט את רמת ההבנה שלו באותו מעשה, ראוי שיתמה: וכי נאמר כאן שאיזה מאן דהוא טיפש ניסה לעורר את חמתו של הלל ולא עלתה בידו?! וכי בסיפור זה באו חז"ל להפליג בשבח מעלתו של הלל הזקן שהיה ענוותן ולא קפדן?! הרי דבר של מה-בכך הוא לכל אדם. בודאי שכאן טמון משהו יותר עמוק.

 

 

יתכן שפירוש הענין הוא, שכשהלה שאל את הלל את השאלה הראשונה, כבר ראה הלל את כל מה שמסתתר מאחורי השאלות המוזרות שלו. הוא הבין שהלה לא בא אלא כדי להקניטו בדברים, כדי לנסותו ולהביאו לידי קפידה. סבר הלל, אם כן אני בשלי - בשלוותי והוא בשלו - בשאלותיו. נראה מי ינצח. אם היה יודע אותו אדם שהלל הכיר מיד את התוכנית הזדונית שלו, ודאי היה נמלט על נפשו ולא מביא עצמו לידי הפסד של ארבע מאות זוז. אלא, שבתמימותו היה סבור שהלל אינו מבין מה שמסתתר בביקור הבלתי צפוי שלו, אבל הלל הבין הכל, וכיון שכך לא היה שום סיכוי להקניטו. הוא 'שיחק' באותו אדם שביקש להקניטו. הוא קיים בו "את אשר התעללתי".

 

 

ראשית מלחמת היצר - התעללות בו

 

 

עובדא זו בהלל הזקן, באה לשמש עבורנו כמשל לתפקידנו במלחמת היצר. אם היינו מבינים שהיצר הרע לא בא אלא כדי להרויח בכך את שכרו, היינו 'משחקים' בו ו'מתעללים' בו. היינו נותנים לו להשלות את עצמו כמי שאיננו מבינים את תוכניתו הערמומית, בה בשעה שכל המשא ומתן שלנו איתו, אינו אלא כדי להביא אותו לידי הפסד.

 

 

התפקיד הראשוני שלנו במלחמתנו כנגד היצר, להבין מיד את התוכנית המרושעת שלו ולגלות את מה שמסתתר מאחורי הטיעונים 'הצודקים' שלו כאשר הוא מבקש מאיתנו לסגור לכמה דקות את הגמרא ולהתעסק - כביכול - באיזה שהוא מעשה 'מצוה' מופלא. ואז, לאחוז כנגדו במידה של "התעללתי במצרים". אם נקבל את פניו בשלום עליכם רחב, נעשה עצמינו כמי שמאזינים לדבריו ולבסוף נלעג לו, זה יהיה הנצחון האמיתי על היצר הרע.

 

 

כך למדנו מהנהגתו של קודשא בריך הוא עם פרעה הרשע - "כי אני הכבדתי את לבו... למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים". תכליתה של הכבדת לב פרעה היתה כדי להתל בו, לשחק בו, למען ישמעו ויראו הכל, הדור הזה והדורות הבאים, בנך ובן בנך, כיצד מן השמים עושים שחוק מהרע, מהיצר הרע המופיע בדמותו של פרעה הרשע. נדמה לו שהוא יכול לנו, שהוא ברצון נפשו מסרב לשלח אותנו לחירות, אבל אליבא דאמת אין זה אלא מעשה שמים, להכביד את לבו כדי לשחק בו להתעלל בו ברשע זה.

 

 

שחוק מן הרשע בעולם האמת

 

 

השחוק הזה מן הרשע ומערומיו, אינו תם בעולם התחתון. הוא ילווה את הרשע גם לעולם העליון. גם שם ישחקו ממנו. שחוק, שימלא את נפשו בבושה.

 

 

כך למדים אנו מפירוש רש"י על הכתוב בתהלים: "יבושו ויבהלו מאוד כל אויבי ישובו יבושו רגע" - "מהו ישובו יבושו, פעם שניה? אמר רבי יוחנן לעתיד לבוא הקב"ה דן את הרשעים ומחייבן לגיהנם, והם מתרעמים עליו, והקב"ה מחזירן וחוזר ומראה גליונין שלהם ודן אותם ומתחייבין, והוא מחזירן לגיהנם, הרי בושה כפולה".

 

 

דבר מופלא נאמר כאן בדברי רבי יוחנן. אדם עומד לדין בפני בית דין של מעלה והוא מעיז פנים ומצדיק את מעשיו. אומר לו הקב"ה נפתח את ספר הזכרונות ונחזור ונעיין בדינך. האמת ברורה לכל בר-דעת כי שום תועלת לא תצמח לו לאדם בעיון החוזר. רק הבושה תחזור על עצמה. שוב יתגלה קלונו. קלון של נצח. אם כן למה חוזרין ומעיינין בגליונין שלו, בכתב האשמה שלו? - אין זה אלא "שחוק" כדי להעמידו על האמת!

 

 

"אינשי בדוחי"

 

 

מעתה נטיב להבין ענינה של אותה עובדה מופלאה שבמסכת תענית )כ'ב ע"א( באותם שני אנשים שבשוק, שהעיד עליהם אליהו הנביא לרב ברוקא שהם בני העולם-הבא, וכששאלם רב ברוקא לפשר מעשיהם השיבו "אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי" - אנשים בדחנים אנחנו, מבדחים עצובים.

 

 

ולכאורה תמיהה רבה יש כאן. וכי בדחנות מזכה את בעליה בחיי העולם הבא?! זאת ועוד, והרי אמרו חז"ל שכת ליצים אינה מקבלת פני שכינה, אכן, לפי מה שנתבאר לעיל, מבוארת היטב מעלתם של אותם שני בדחנים. כי הליצנות האסורה היא העשויה להטיל דופי בבני אדם ללא שום תועלת, אלא מתוך קלות דעת ופעמים שתביא המידה הזאת להלעיג על המצוות, אבל אותם בדחנים היתה אומנותם לעשות שחוק מיצר הרע, או מהבלי העולם הזה המפריעים לאדם בעבודת ד'. כי על כן, בראותם אנשים מהלכים בשוק עצבים, השכילו לירד לעומקה של אותה עצבות, שאינה אלא אות על ריעותא בעבודת ד'. כי מי שמשתלם בעבודת ד' לבו מלא שמחה. הנצחונות במאבקיו עם היצר ממלאות את לבו רגשי שמחה לאין ערוך ושעור. רק מי שהיצר מנצחו, לבו מלא עצב ותוגה. ואף אם בשעת מעשה העבירה הוא חש איזו שמחה דמיונית, הדמיון הזה חולף כרגע ואיננו, ואת מקומו תתפוס העצבות. ולזה באו אותם שני בדחנים ונטלו על עצמם להיות משמחי אלוקים ואדם. הם ברוחב דעתם, השכילו לעשות ליצנותא דעבודת כוכבים, לשחוק מהיצר הרע, להסיר את המסווה מעל פניו ובכך להביא את הבריות לנצחון על היצר. זהו גם ההגדרה של בן-עולם-הבא. אדם הרואה חזות הכל בהבלי העוה"ז לא יוכל להקרא בן עוה"ב. הם זכאים להחשב בני עולם הבא. כי כבר כאן הם לא חיו חיי עולם הזה. הכל נבחן אצלם באמות מידה של חיי העולם הבא. כאן הוא יסוד היותם "בדחנים" הלועגים להבלי עולם הזה, ומכאן זכו להקרא בני עולם הבא!

 

 

"למען תספר את אשר התעללתי - וידעתם כי אני ד'"

 

 

למדנו, איפוא, דרך חדשה כיצד להתמודד כנגד היצר. דרך של "שחוק" מתעלולי היצר. זהו תוקפו של הציווי "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים" - למען נדע כי גם אנו צריכים לאחוז בשיטה זו במלחמת היצר שלנו. וזו הדרך בה נוכל להתמודד כנגד הפיתויים של ימינו.

 

 

פעמים נדמה לנו, שבדורנו אנו כבר נמצא הפתרון לרווחת האדם והקלת קושי החיים. כי בעוד אשר בעבר היה על האדם להתייגע בגופו על הקיום ההכרחי, לשאוב מים מן הבאר ולעמול קשה כדי להשיג פת לחם, לקושש עצים כדי לבשל מאכלו ולכבס את כותנתו על שפת הנהר, הרי שהיום הכל מוכן ומזומן לפניו. שוב אין צורך להתאמץ ולהתייגע, לא על הכנת מאכלו ומשקהו ולא על כיבוס הבגדים ויבושם.

 

 

אך, הבוחן את החיים בעין של אמת, יווכח בעליל כי מערכת החיים של ימינו לא שיבחה רווחת הנפש, אם בעבר היו לו מנה והוא ביקש להשיג אלף, הרי שכיום יש לו אלף והוא מבקש להשיג רבבה. אין כאן התקדמות של האדם אלא שינוי הרקע התאווני שלו. היצר הרע פשט צורה ולבש צורה ואנו אין לנו אלא לשוב ולהתמודד עם תעלוליו לגלות את מערומיו ולשחוק מכח הרע, עד שנגיע לאותו רגע שהכל יבינו שאין תקווה בחיי העולם הזה.

 

 

כאשר יכירו וידעו הכל מה מסתתר מאחורי המסווה שעל פני היצר, כאשר יתייאשו הכל מדרכו של פרעה הרשע, יגיע הקץ. וזהו עניין אמרם ז"ל )סנהדרין צ'ח ע"א(: "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב". אם עדיין לא זכינו ל"דור שכולו זכאי" - להכרה אמיתית מתוך עבודת ד' טהורה, אבל ישנו מצב של "כולו חייב" - כאשר מכירים את השקר הנוראי האופף את היקום ולועגים לכח הטומאה הנורא הרובץ בכל מקום.

 

 

זהו שורש המצוה לספר באזני בני דורך "את אשר התעללתי במצרים וידעתם כי אני ד'", ספר להם כי אין ממש בכל אותם אידיאולוגיות שונות המתחדשות לבקרים "יושב בשמים ישחק ד' ילעג למו" - הקב"ה ממרום קדשו, מניח להם - כביכול - לעשות ככל העולה על רוחם, להציג את שיטותיהם ושטותם ברחובות קריה ולהכריז על עצמם כ"בעלי האמת", עד שיתגלה קלונם ברבים וילעגו להם כל באי עולם ויבוא הרגע של "וידעתם כי אני ד'".

 

 

 

)נרשם על ידי א' השומעים(