נכבדות של בן תורה מצילה מטומאת מצרים – שיחה עם הרב ח' וואלקין
@7* "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ד'".רש"י "התעללתי-שיחקתי" - שכשיספר אב לבנו את סיפור יציאת מצרים יספרו לו שהקב"ה הכה את המצרים בדרך שחוק והתעללות.* מה ענין השחוק וההתעללות? ומדוע דוקא בפרשה זו של יציאת מצרים? * פנינו אל הגה"צ רבי חיים וואלקין שליט"א משגיח רוחני בישיבת "עטרת ישראל" שיבאר לנו פרשה זו *
@1מהו אותו "שחוק
והתעללות" שנאמר בסיפור יציאת מצרים?
ראיתי מובא בספר
"שיחות ח"ח" )עמ' נא אות נו( שבנו של מרנא הח"ח זיע"א
עבר פעם ליד חדרו ושמעו קורא בקול את עשרת המכות ועל כל מכה ומכה צחק הח"ח
בקול רם - "את אשר התעללתי במצרים". ורואים אנו שמרנא הח"ח
זיע"א ראה בהוראה זו של "למען תספר וגו", הוראה להלכה ולמעשה כיצד
יש ללמוד סוגיא זו של סיפור יציאת מצרים". והדבר אומר דרשני. מדוע צריכים אנו
ללמוד את עשרת המכות בדרך כזו של שחוק והתעללות. וכי יש תוספת בלימוד בדרך זו של
שחוק.
אכן, לפני שניגשים אנו
להבין מה ענין יש בלימוד סיפור יציאת מצרים בדרך זאת, צריכים אנו להבין מדוע הוצרך
הקב"ה להוציא את בנ"י בדרך של התעללות במצרים, הלא המצרים הוכו בעשר
מכות כבדות עד למאוד, מדוע מלבד זאת הוצרך הקב"ה לעשות זאת בדרך של התעללות.
והמתבונן, בדברי
חז"ל המתארים את השיעבוד שהיה מנת חלקם של בני ישראל במצרים, ימצא תמיהה
עצומה. "וימררו את חייהם בעבודה קשה" - "תבן אין ניתן לעבדך ולבנים
אומרים לנו עשו", ועוד מובא בדברי חז"ל כי פרעה עצמו הורג תינוקות לרחוץ
בדמם, וכו' וכו' עד כדי כך, יסורי תופת שכאלו.
ובכל זאת, כשיוצאים בני
ישראל מארת מצרים אומרת התורה - "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים"
)יג, יח(. ופירש"י: מדרש אגדה שרק חומש מבני ישראל יצאו ממצרים וארבעה חלקים
לא יצאו משום שלא רצו לצאת וארבעה חלקים אלו מתו בג' ימי אפלה.
והדבר לכאורה צריך ביאור:
למרות היסורים הקשים שרק את מקצתם הבאנו כאן ואת רובם אין בכוחנו לדמיין ולתאר,
למרות יסורי תופת אלו, עד כדי כך שלא יכלו לשמוע אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. למרות
כל זאת, אין רוב רובם של בני ישראל רוצים לצאת ממצרים. מדוע? מה שייך שיגרום להם
לרצות להישאר במדינה כזו, מדינה אשר ממררת את חייהם ומייסרת אותם יום יום שעה שעה!
מרן החזו"א בקונטרס
אמונה ובטחון )פ"ה אות ג( מאריך בגדלות חכמתה של האומה המצרית -
"ולפנינו חכמת מצרים שהחונטים שלהם קיימים עד היום ונלאו חכמי הדורות, חכמי
דור האחרון, למצוא סודם. וכתיב וימלאו לו ארבעים יום כי כן וגו', נראה מזה כי
הייתה חכמה בעלת טיפול מרובה וחליפת חומרים כימיים וכו'".
הרי לנו, כי בזמן
השיעבוד, הייתה מצרים המלכות השולטת בעולם, הן בחכמה והן בכח. כזו חכמה היתה בידם,
עד שאפילו כיום אין ביכולתם של חכמי אומות העולם להבין חכמתם ולמצוא סודה. ואכן,
בכח חכמתה, ובחז"ל מובא גם שבכח הכשפים הרבים שהיו ביד חרטומי מצרים, שלטה
מצרים בכל סביבותיה, הייתה היא הממלכה המושלת בכיפה, שהטילה מרותה על שאר המלכויות
הסובבות אותה, ולא הסתפקה בזאת אלא אף השליטה עליהם את תרבותה.
נראה לומר, שזו הסיבה
שבעטיה הסכימו רוב בני ישראל להישאר במצרים, זו הסיבה שבגללה רצו להישאר שם, למרות
כל הצרות והיסורים, כי נקשרו ישראל לתרבות מצרים ולא יכלו להתנתק מתרבות זו.
דבר נפלא מצאנו בתוכחת
משה לפני הכניסה לארץ. "כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים וכו', ותראו את
שיקוציהם ואת גילוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם, פן יש בכם איש או אשה או משפחה
או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוקינו ללכת לעבוד את אלוקי הגויים ההם וגו'".
אין משה חושש מנפילה
כלשהי, או מאדם שיטעה באמונתו מתוך אידיאולוגיה כלשהי, כל חששו הוא שמא כתוצאה
מהשפעת מצרים 'אשר ישבנו בה', השפעה אשר הופסקה ארבעים שנה קודם למעמד זה, - שהרי
עתה עומדים בשעת הכניסה לארץ - ילך אדם ויעבוד עבודת אלילים.
אכן, עד כדי כך הייתה
גדולה השפעת מצרים על בני ישראל שישבו בה. עד שאפי' לאחר קריעת ים סו, אחר מתן
תורה, אפילו אחר ארבעים שנה של ניסים, יום יום שעה שעה, כדוגמת המן ובאר מרים,
כדוגמת השלו ועוד כהנה רבים - שמלתך לא בלתה מעליך, רגלך לא בצקה",עדין יש
חשש שההשפעה של מצרים נשארה חרותה ודבוקה בלבבות.
אכן, עד כדי כך חזקה
השפעת מצרים, תרבותה ומנהגיה. ומעתה מובן גודל ההשפעה של תרבות מצרים, האימפריה של
אז, עד שבעטייה רוב בני ישראל לא רצו כלל לצאת הימנה ומתו במכת חושך.
@1א"כ כיצד אכן
הצליחו ישראל לצאת ממצרים?
ביציאת מצרים היו שתי
בחינות, בחינה פרטית ובחינה כללית. א. הבחינה הכללית - להוציא את עם ישראל מעבדות
מצרים. ב. ומלבדה הייתה גם יציאה פרטית יציאה הנוגעת לכל אחד ואחד. היה צורך
להוציא את מצרים מישראל!
להוציא מלבן של ישראל את
תרבות מצרים, את עבודת האלילים והטומאה שספגו במצרים. וזה הוא כבר דבר הרבה יותר
קשה. כי זו היא גאולה ברוחניות - גאולה פרטית. ולגאולה פרטית זו לא היה די בעשרת
המכות! לגאולה פרטית זו, מההשפעה של תרבות מצרים, הי' צורך ב"את אשר התעללתי
במצרים"! הי' צורך בדרך של שחוק והתעללות!
@1 מדוע אכן היציאה
משעבוד מצרים צריכה דוקא לדרך שחוק?
ביאור הדברים: הנה מצינו
בחז"ל שכל ליצנותא אסורה חוץ מליצנותא דעבודה זרה. חז"ל לומדים זאת
מפרשת אליהו ונביאי הבעל )מלכים א, פי"ח( "ויאמר עד מתי אתם פוסחים על
שני הסעיפים אם ד' הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל הוא האלוקים לכו אחריו". אליהו
מביא את נביאי הבעל להר הכרמל, מבקש הוא מהם להעלות קרבן לאלוהיהם, לעיני כל העם.
וכך עמדו הם כל היום קוראים בשם הבעל ואינם נעניםוּ "ויהי בצהריים ויהתל בהם
אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלוהים הוא, כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן
הוא ויקץ" - הרי שאליהו הנביא עשה ליצנות מעבודה זרה. מכאן כאמור למדים
חז"ל שליצנותא דע"ז, לא רק שמותרת היא, אלא אף חובה.
יש להבין, מדוע הוצרך
אליהו לליצנות זו, ומה ראו חז"ל להתיר ולצוות לנו ליצנות זו.
במסילת ישרים )פרק ה'(
בביאור מפסידי הזהירות מרחיב את היריעה בהגדרת ענין הליצנות : "וזה המפסיד
אע"פ שהוא היותר כללי הנה הוא היותר קל למי שרוצה למלט שימלט ממנו, אך השני
הנה הוא קשה מאוד. והוא השחוק והלצון. כי מי שטובע בו הוא כמי שטובע בים הגדול,
שקשה מאוד להמלט ממנו. כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעת
מושלת בו וכו'".
כלומר, הליצנות כוחה
גדול, משום שאף כשאדם רוצה לשפר את עצמו ולהתנגד לה, יקשה לו כאדם הטובע בים. אף
אם ינסה בכל כוחותיו להינצל, יניע את ידיו לכל הצדדים, אפילו אז יקשה עליו להינצל,
ולרוב יכשל בנסיונו זה. זהו כוחה של ליצנות.
מוסיף הרמח"ל:
"ותראה קשי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל
מעליו החיצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון בפני
התוכחה והמרדות. כי בליצנות אחת ובשחוק קטן, יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן
התעוררות וההתפעלות. וכו'. ובכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא
מפני חולשת הענינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון ההורס כל עניני
המוסר והיראה".
מדוע נמשלה מידת הליצנות
למגן המשוח בשמן, הלא גם מגן סתם מונע מהחיצים להגיע לגוף האדם ומשליכם לארץ. מהי
התוספת שהמגן משוח בשמן?
הביאור הוא: מגן המשוח
בשמן, לא רק שמפיל את החיצים המגיעים אליו, לא רק שמונע הוא פגיעה בגוף האדם, החץ
מחליק על המגן עד כדי כך שאין הוא משאיר במגן אף שריטה או סימן אין אף זכר לחץ
שנפל!
כך היא עוצמת הליצנות!
זהו כוחה הרב! לא רק שהיא עוצרת ומונעת מדברי תוכחה לחדור לליבו של האדם! לא רק
שהיא מונעת מדברי ההתעוררות להעיר! גורמת היא לכך שהתוכחה והמוסר לא ישאירו אף
רושם בלב האדם. וכלשון הרמח"ל - "ובכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה
בו רושם כלל".
יסוד זה ידע אליהו הנביא
וידעו חז"ל, ולכך כשרצה אליהו לגרום לכלל ישראל לשוב בתשובה ולנתק אותם
מנביאי הבעל ומעבודת האלילים, הוצרך לעשות זאת בדרך של היתול ושחוק. זהו שלמדו
חז"ל שליצנותא דעבודה זרה היא חובה, כי אי אפשר להוציא את הרושם ואפי' הקל
שבקלים שעושה עבודה זרה על האדם, אלא ע"י ליצנות ושחוק, ולכך ליצנותא
דע"ז היא חובה! כי בכדי לקיים "לא ידבק בך מאומה", להתנתק תכלית
הניתוק וללא שיושפע במאום מן הקלקול של תרבות הע"ז, צורך יש בליצנותא!
וזהו הענין של "אשר
התעללתי במצרים". עשרת המכות, היו בכדי להוציא את ישראל ממצרים, אך בכדי
להוציא את מצרים מישראל, להוציא את השפעתה ההרסנית של תרבות מצרים מבני ישראל, היה
צורך בלעג, בהתעללות, בשחוק והיתול. ולכך התעלל השי"ת במצרים.לכן צריכים אנו
להשריש בתוכנו את הליצנות על תרבות מצרים!
@1 מדוע גם בימינו אנו
שמספרים ביציאת מצרים צריך את השחוק וההתעללות?
גם בימינו אנו, למרות
שנמצאים אנו בארץ ישראל ומונחים באהלה של תורה, למרות שיש ריבוי של ספסלים
בביהמ"ד, ולמרות שאנו רואים בפריחה ושגשוג של עולם התורה, עדיין, לצערנו,
הרבה מהשפעת הרחוב ומהדומה לה חודר ומסתנן למחננו ולבתינו. פעמים שחודר הוא מחופש
ולפעמים מהדלת האחורית. אך לצערנו הרב, חודרת רוח זאת ואנו מושפעים הימנה. מי הוא
אשר יוכל לומר כי הציל את נפשו ולא הושפע כלל. הדרך היחידה להילחם כנגד השפעות
אלו, היא בדרך של התעללות ושחוק. זוהי החובה של ליצנותא דע"ז!
@1 האם ישנם לימודים
נוספים לדורנו אנו ממכות מצרים?
במכת ערוב אומר הכתוב )ח,
יז( "ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה אשר הם עליה". מהי התוספת של
"וגם האדמה אשר הם עליה", מה צורך יש להביא את הערוב ביחד עם האדמה.
והגאון זיע"א ביאר
הענין, שבמכת ערוב הביא הבורא את כל החיות הטורפות, על כל סוגיהם, והנה ישנה חיית
טרף הנקראת חולדת האדמה, כמובא במשניות כלאים, שמחוברת בטבורה לאדמה. ולכך בכדי
שגם חיה זו תוכל לבוא למצרים הוצרך הקב"ה להביא את הערוב ואת האדמה אשר הם
עליה.
אך יש להבין, אם כך לא
היה צריך להביא את האדמה אשר עליה רק בשביל חולדת האדמה. וכאן משמע שכל חיה הגיעה
עם האדמה המיוחדת לה?
נראה לבאר את הדבר: בגמ'
בסוטה )מו, ב( על אלישע הנביא. "ויעל משם בית ק-ל והוא עלה בדרך ונערים קטנים
יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח" ביארו חז"ל שאמרו
לו, עלה שהקרחת עלינו את המקום. ובהמשך שם "ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ד' ותצאנה
שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים". בגמ' שם - "פליגי
בה רב ושמואל, חד אמר נס וחד אמר נס בתוך נס, מ"ד נס יער הווי דובים לא הוו,
מ"ד נס בתוך נס לא יער הווה ולא דובים הוו".
שואלת הגמ' "ולהווי
דובים ולא להווי יער, דבעיתי". פרש"י: "דבעיתי - הדובים להתגרות
בהם כשאין מקום קרוב להם לנוס ולהתחבאות, וכשהן קרובים ליער יוצאין בהבטחה".
רואים אנו כאן דבר נפלא,
בכדי שדוב ינהג ויפעל כדוב, בטבעיות, צריך הוא את מקום חיותו - את היער. אבל ברגע
שיחסר לו היער, כשלא יהיה לו את מקומו הקבוע לנוס ולהתחבאות בו, מיד הוא אינו דוב!
ומשום כך במכת ערוב נעשה
הנס שהביא הקב"ה את הערוב "וגם האדמה אשר הם עליה". כי בכדי שהחיות
יפעלו במצרים באופן טבעי, כחיות מזיקות וטורפות, צריך להביא עם כל חיה את ביתה, את
האדמה אשר היא עליה. ולכך הוצרך הקב"ה, כביכול, להביא את הערוב ביחד עם האדמה
אשר הם עליה. לכן הפסוק בלשון רבים "האדמה אשר הם עליה" כל חיה וחיה.
מצאתי כעין זה במהרי"ל דיסקין זצ"ל.
נראה שאנחנו ציבור בני
התורה, צריכים ללמוד מכאן מוסר השכל גדול .
אם דוב לא יכול לחיות
באופן טבעי בלי יער, אם דוב ברגע שאינו ביער מאבד מיד את האינסטינקטים שלו,
ק"ו בן בנו של ק"ו, שבן תורה לא יכול להיות בלא היער שלו, בלא ביתו.ובן
תורה אין לו בית אלא בית של תורה, ביתו המשכן שבנה, ובית המדרש - הישיבה. שהרי
תורה ומדות קשה לקנותם אך קל לאבדם שהרי לפתח חטאת רובץ.
וידוע הדבר שהגר"א
קודם שהיה יוצא מביתו היה לומד י"ג פעם את שער הזהירות במסילת ישרים, כי עד
כדי כך גדולה הסכנה ביציאה מהיער, מהבית, ממקום חיותינו משום שהיצר עומד מוכן
ומנסה לחדור לתוך מחשבותינו ומעשינו.
וידועים דברי ר"ע
בברכות )סא, ב( "משל לשועל שהיה מהלך ע"ג הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים
ממקום למקום א"ל מפני מה אתם בורחים אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני
אדם. א"ל רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם. אמרו
לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה אלא טיפש אתה, ומה במקום חיותינו
אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים
בתורה, שכתוב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך", כך. אם אנו הולכים ומבטלים
ממנה על אחת כמה וכמה".
כי כפי שדג לא יכול
לחיות, כאשר איננו במקום חיותו, כך אנו בני התורה צריכים לדעת שאין אנו יכולים
לחיות ולהיות בני תורה, בלא להיות בתוך ביהמ"ד ולהיות שקועים בד"א של
תורה והלכה.
וכאשר בן תורה אנוס ונצרך
לצאת מכותלי ביהמ"ד לכל מיני דברים הכרחיים, האם עולה על דעתו השאלה "מה
אני עושה פה"? האם הוא מרגיש שאינו בביתו, שאינו בסביבתו הטבעית, האם מרגיש
הוא מחוץ ליער ומחוץ למים?
מסופר על גדולי ישראל שיצאו
מביהמ"ד ונסעו לחופשה לצורך מנוחה, אך לא היו מסוגלים לעמוד בכך. הם הרגישו
שלא בנוח ולאחר כמה ימים חזרו לישיבה, לסטנדר המוכר ולגמ'. וכמובן שכשמדברים אנו
על גדולי ישראל, ודאי שלמדו גם בזמן מנוחתם, אך למרות זאת הם הרגישו לא נעים! הם
הרגישו שהם לא בבית! וכל-כך למה? משום שכשם שדוב בלא יער אינו דוב, כך בן תורה
שאינו בין ד' כותלי ביהמ"ד, אינו בן תורה. ואם הוא לא מרגיש חיסרון כשהוא
יוצא מביהמ"ד הרי לו סימן שהוא אינו בו תורה!
@1ומה יעשה בן הישיבה
כשנצרך לעתים לצאת מבית המדרש...
כשבן תורה צריך לצאת
מביהמ"ד, צריך הוא לקחת עמו לכל מקום את הרקע הרוחני שלו, כמו צב שסוחב את
ביתו על גבו, כך גם בן התורה כי בלא זה הוא לא יכול, כי זהו מקור חיותו. אכן השאלה
הנשאלת מיד היא כיצד, כיצד יכול האדם הפשוט לנתק את עצמו מהשפעת הרחוב ולקחת את
ביהמ"ד עמו.
התשובה לכך אחת היא -
"נכבדות"! אם בן-תורה יכבד את עצמו, לא בגאוה שהרי אין הוא מתגאה בעצמו
אלא בתורה שבו, אזי גם השפעת הרחוב תקטן שהרי כפי שאצל אדם עשיר הפרוטות מזולזלות
כך גם אצל אדם נכבד השפעות הרחוב מזולזלות. ע"י שינהיג את עצמו בנכבדות,
נכבדות של תורה, אזי ממילא יזולזלו אצלו הבלי העוה"ז. וזו הדרך אחת היא ואין
בלתה, כי ע"י ימנע מהשפעת הרחוב לחדור לליבו פנימה. כאשר אדם יכבד עצמו הרי
שממילא עושה הוא ליצנות, וזלזול מהבלי העוה"ז, ועל ידי כן לא יוכלו הם לחדור
אליו פנימה.
חז"ל אומרים בכמה
מקומות שהאוכל בשוק דומה לכלב. כוונת הדברים היא: שכל מקום ומקום יש לו ייעוד
ומטרה, בית זהו רשות היחיד, זהו שעושים בו דברים שלא עושים בפרהסיא, ברשות הרבים.
וברה"ר צריכים להתנהג בצורה אחרת, צורה שונה, מאשר מתנהגים בבית. ומי שכן
אוכל ברה"ר ועושה שאר דברים שאין זה מקומם, הרי הוא חסר בושה, וכבר כתב
רש"י דמי שאין לו בושה - פסול לעדות!
בן תורה צריך לדעת שברחוב
אין הוא יכול להתנהג כמו בבית או בביהמ"ד, ברחוב צריך בן-תורה לשמש דוגמא
ולהוות נציג של השי"ת, ודבר זה נוגע בין בלבוש, שצריך להיות לבוש מיוחד. ובין
בהנהגה הכללית, קרי צורת הדיבור וההלכה. ואין זה רק בשביל להראות בן-תורה, שזהו
דבר חשוב בפני עצמו, אלא גם בכדי להזכיר לעצמנו שאנו מחוץ ליער! מחוץ למים! להזכיר
לעצמנו שאנו ברחוב!
כי בן-תורה, בכל מקום
שנמצא, ראוי שיתנהג ב"נכבדות" וימחיש לעצמו בכך את "גדלות
האדם"!
ומצוה גוררת מצוה, ואברך
או בחור ישיבה בהליכתו בנכבדות שכזו יש בכוחו לשמש מופת ודוגמה כיצד יהודי, בן
מלך, צריך להראות, ובריות שרואות אותו אומרות רוא מה נאים דרכיו, מה טובים מעשיו -
ראו זה שלמד תורה.
מסופר על אחד מראשי תנועת
הציונות, נתן בירנבוים, שחזר בתשובה שלימה רק בזכות התנהגותו המכובדת והמיוחדת של
אברך - רב צעיר בשם ר' טוביה הורביץ זצ"ל. כמו כן פגשתי פעם יהודי מצרפת שחזר
בתשובה רק בגלל שעקב אחר התנהגותו של אברך צעיר. הצורה שבה הלך אותו אברך צעיר
ברחוב - כל כולו שקוע בלימוד, הותירה באותו יהודי רושם חזק כל-כך עד שהתחיל
להתענין ביהדות וחזר בתשובה!
זוהי ההשפעה האדירה שאפשר
להשפיע על אחינו הרחוקים והצמאים לתורה, ע"י התנהגות של בן תורה,
"בנכבדות"!
וק"ו שזו גם ההשפעה
האדירה שיכולים אנו להשפיע על עצמנו, ע"י התנהגות של בן תורה,
"בנכבדות"!
רואים אנו כאן דבר נפלא,
"נכבדות" מול ליצנות" - "ליצנות" היא הרס כל דבר, מילה
אחת של ליצנות מחריבה בנין שלם של מוסר, דוחה היא אלף תוכחות ויראת שמים. ומאידך
גיסא, "נכבדות", התנהגות נכבדה של בן תורה, נוטעת בלב הרגשה מיוחדת,
גורמת היא לכל רואיה אהבת והערכת תורה. ויכולה היא לבנות עולם ומלואו.
"את אשר התעללתי
במצרים", כתוב כאן יסוד נפלא, כי בכדי להוציא את מצרים, את תרבותה ואת
טומאתה, על כל כוחה הרב, צריך התעללות וליצנות, ליצנותא דע"ז. אך כל זה אין
בו די, עדיין צריך לאותה נכבדות - בכדי להכניס את אהבת תורה ויראת שמים לתוכנו.
כל אחד ואחד יבחן את
עצמו, כמה "בן תורה" הוא, כמה נכבדות יש בו, וכמה מ"תרבות
מצרים" יש בו, וישתדל בעזרת ד' לעקור את הטומאה ותאות העוה"ז ולחזק את
ה"בן תורה" שבו ע"י נכבדות .
@5גם בימינו אנו, למרות
שנמצאים אנו בארץ ישראל ומונחים באהלה של תורה, למרות שיש ריבוי של ספסלים
בביהמ"ד, ולמרות שאנו רואים בפריחה ושגשוג של עולם התורה, עדיין, לצערנו,
הרבה מהשפעת הרחוב ומהדומה לה חודר ומסתנן למחננו ולבתינו. פעמים שחודר הוא מחופש
ולפעמים מהדלת האחורית. אך לצערנו הרב, חודרת רוח זאת ואנו מושפעים הימנה. מי הוא
אשר יוכל לומר כי הציל את נפשו ולא הושפע כלל. הדרך היחידה להילחם כנגד השפעות
אלו, היא בדרך של התעללות ושחוק. זוהי החובה של ליצנותא דע"ז!
@5מסופר על אחד מראשי
תנועת הציונות, נתן בירנבוים, שחזר בתשובה שלימה רק בזכות התנהגותו המכובדת
והמיוחדת של אברך - רב צעיר בשם ר' טוביה הורביץ זצ"ל. כמו כן פגשתי פעם
יהודי מצרפת שחזר בתשובה רק בגלל שעקב אחר התנהגותו של אברך צעיר. הצורה שבה הלך
אותו אברך צעיר ברחוב - כל כולו שקוע בלימוד, הותירה באותו יהודי רושם חזק כל-כך
עד שהתחיל להתענין ביהדות וחזר בתשובה!
זוהי ההשפעה האדירה שאפשר
להשפיע על אחינו הרחוקים והצמאים לתורה, ע"י התנהגות של בן תורה,
"בנכבדות"!
@5בן תורה צריך לדעת
שברחוב אין הוא יכול להתנהג כמו בבית או בביהמ"ד, ברחוב צריך בן-תורה לשמש
דוגמא ולהוות נציג של השי"ת, ודבר זה נוגע בין בלבוש, שצריך להיות לבוש
מיוחד. ובין בהנהגה הכללית, קרי צורת הדיבור וההלכה. ואין זה רק בשביל להראות
בן-תורה, שזהו דבר חשוב בפני עצמו, אלא גם בכדי להזכיר לעצמנו שאנו מחוץ ליער!
מחוץ למים! להזכיר לעצמנו שאנו ברחוב!
כי בן-תורה, בכל מקום
שנמצא, ראוי שיתנהג ב"נכבדות" וימחיש לעצמו בכך את "גדלות
האדם"!
@5כשבן תורה צריך לצאת
מביהמ"ד, צריך הוא לקחת עמו לכל מקום את הרקע הרוחני שלו, כמו צב שסוחב את
ביתו על גבו, כך גם בן התורה כי בלא זה הוא לא יכול, כי זהו מקור חיותו. אכן השאלה
הנשאלת מיד היא כיצד, כיצד יכול האדם הפשוט לנתק את עצמו מהשפעת הרחוב ולקחת את
ביהמ"ד עמו.
עוד...
- תפקידנו להיות בית מקדש המהלך- שיחה עם הרב ג' טולידנו
- "תפקידנו בעולם להיות בית המקדש מהלך" - הרב ג' טולידנו
- הים סוגר – הרב י'פ' גולדווסר - הגות לפרשת השבוע בשלח
- תיבת-ההצלה לכל הדורות
- תוכן-פרשות השבוע
- שמירת הלשון מביאה לאיכות חיים – שיחה עם הרב מ' אזרחי
- שהוציאנו מעבדות לחרות
- בין מחלוקת קורח וכל עדתו למחלוקת לשם שמים - לקט
- "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח..." - הרה"ג ר' שמחה כהן שליט"א
- תולה ארץ על בלימה