איש יודע ציד- עשו נח ובטל – על השגות גבוהות מתוך חיי מנוחה

"מוסף שבת קדש" במדור חדש. "הגות לפרשת השבוע" בו יובאו לדיון ענינים מתוך הפרשה בראי דברי רבותינו בעלי המוסר והמחשבה. * פרשת תולדות מבדילה היא בין האחים יעקב ועשו מתחילת יצירתם. פנינו אל הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א ראש ישיבת "מאור התלמוד" רחובות ובקשנו להאיר את ההבדל המהותי בין יעקב ועשו.

 

ש: עשו ויעקב שניהם היו בניו של יצחק. מה ההבדל המהותי ביניהם?

 

נאמר בפסוק: "וישלח יצחק את יעקב וכו' אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אֵם יעקב ועשו" )בראשית כח, ה(, וכתב רש"י : "אֵם יעקב ועשו - איני יודע מה מלמדנו", הרי דבר זה פשוט וידוע.

 

וביאר מרן הרב מבריסק זצוק"ל, עפ"י מה שמצינו בגמ' )נדרים לא ע"א( הנודר הנאה מזרע אברהם אסור בישראל ומותר בעובדי כוכבים. ומקשה הגמ': "והאיכא ישמעאל" - שהוא מזרע אברהם? ומתרצת: "כי ביצחק יקרא לך זרע" - ישמעאל הופקע מלהיות "זרעו של אברהם". ואף שבמציאות נולד ממנו, אין לו כל חיבור ושייכות עימו. עוד מקשה הגמ' "והאיכא עשו" )שהיה זרעו של אברהם(? : "כי ביצחק ולא כל יצחק".

 

נמצינו למדים שהיתה הפקעה. ישמעאל אינו "זרעו של אברהם" ועשו אינו "זרעו של יצחק".

 

אולם ישנו הבדל עצום בין עשו לישמעאל. ישמעאל היה מופקע מתחילתו מלהיות זרעו של אברהם, ומעולם לא היה ראוי לברית ולהבטחה שנאמרה לאברהם. אבל עשו, בשעה שנולד היה ראוי להיות זרעו של יצחק כמו יעקב, כמבואר בגמ' )קידושין יח ע"א( שעשו נקרא "ישראל מומר".

 

 

 

כשניצח יעקב את שרו של עשו ונקרא בשם ישראל, נתחדשה מציאות של "ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא" )"ויבוא יעקב צולע" - צולע ועדיין יעקב(.

 

 

 

אבל לעשו היתה עדיין אפשרות להפקיע את עצמו מהכלל-ישראל, ומכח מעשיו נעשה "ישראל מומר" והגיע למצב של "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" - הפסיד מעלתו ונדחה, "ונסתם השער בפניו סיתום שאין לו פתיחה" )דרך ד' ח"ב פ"ד(.

 

 

 

חתימת דחיית עשו מלהיות זרעו של אברהם ויצחק היתה בשעה שאמר יצחק ליעקב: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אימך וקח לך משם אשה וכו', וק-ל ש-ד-י יברך אותך וכו' ויתן לך את ברכת אברהם וכו'" . יצחק מודיע ליעקב שהוא יהיה זרעו המקבל את ברכת אברהם ואת ארץ ישראל, ולא עשו. כאן נסתם השער בפני עשו.

 

 

 

ומבאר מרן הגרי"ז זצוק"ל, כי אף שעשו פסק מלהיות "זרע יצחק", אבל לא מצינו שום הפקעה שעשו מפסיק להיות זרעה של רבקה, ואפשר שהנודר מזרעה של רבקה יהא אסור אף בעשו. לכן, אחר ששילח יצחק את יעקב, נאמר: "וישלח יצחק את יעקב וכו' אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אֵם יעקב ועשו" - מעתה יעקב ועשו הינם רק בני רבקה, אבל שוב אין עשו זרעו של יצחק .

 

 

 

והדברים צריכים לימוד. הן עד אותו יום לא הפסיד עשו את ברכת אברהם, ואף שהתרחק ועבר חמש עבירות, ולא עוד אלא "ויבז עשו את הבכורה", מ"מ עדיין לא איבד את הבחירה להתקרב, ועדיין היה "השער פתוח". רק כאשר נשלח יעקב אבינו לישא אשה בפדן ארם, נסתם השער בפני עשו בסיתום שאין אחריו פתיחה. מה פעל עשו באותו יום שהביא אותו למצב סופי זה?

 

 

 

להבין מעט את דרגתו של עשו ולקרבה לתפיסתנו, עלינו להתבונן בלשון חז"ל: "כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר" )ב"ר סג, י(. ומרן המשגיח זצוק"ל התבטא, שלימדונו כאן חז"ל שהלכו יחד ושבו יחד כי למדו באותה התמדה. היתה נקודה פנימית מסוימת בה היו שונים זה מזה, אך בחיצוניות היה נראה שהגיעו להישגים שוים ושום עין לא יכלה להבחין בשינוי ביניהם.

 

 

 

 

 

ש: כיצד מקרבים זאת לתפיסתנו?

 

 

 

 

 

ננסה לקרב לתפיסתנו את דרגתו הרוחנית של יעקב אבינו עד גיל שלוש-עשרה. הנה על הגר"א מסופר שבגיל שש הוא כבר דרש בביהכנ"ס הגדול בוילנא, וכל חכמי העיר דאז לא השיגו בדעתם את כוונתו. וב"מעשה רב" כתב מרן הגר"ח מוולוז'ין זצוקללה"ה, דאחר החקירה והדרישה מצא, כי מה שהשיג אחיו הגאון רבי זלמל'ה סמוך לפטירתו, השיג הגר"א לפני היותו בן י"ג שנה.

 

 

 

כל זה הגר"א. וישנן אלפי מדרגות של ראשוני הראשונים, אמוראים, תנאים, אנשי כנסת הגדולה ונביאים, עד שמגיעים אל האבות הקדושים. אם נצייר, אפוא, לעצמנו את מדרגת יעקב אבינו לפני י"ג שנה, נבין שהיא מליוני מדרגות מעל כל השגת גדלות שיכולים אנו לצייר לעצמנו.

 

 

 

ואם מספרים לנו חז"ל שעשו היה נראה לעיני כולם בדיוק כמו יעקב ורק רבקה, ע"י נבואה, הבחינה בשוני], הרי שגם עשו היה בהשגתו למעלה מכל השגה ותפיסה שלנו.

 

 

 

ואעפי"כ מבואר שהיתה טענה על עשו, שהיה "איש יודע ציד", וכפי שתרגם אונקלוס "גבר נחשירכן", ופי' ר"ת )תוס' ב"ק צב ע"ב ד"ה דשרכי( שהכוונה "נח ובטל".

 

 

 

דבר מבהיל! עשו היה מתמיד כיעקב אבינו ויודע כל התורה כולה, ואעפי"כ היתה עליו טענה על מנוחה, היינו חסרון עמל נוסף, ונקודת עמל זו שחסרה לעשו, נמצאה אצל יעקב אבינו שהיה "יושב אהלים".

 

 

 

 

 

ש: מהי אותה נקודה פנימית?

 

 

 

מדרגות גבוהות שאינן קנין לאדם. המעלות והקניינים שהיו בעשו, היו בו בתולדה מכח היותו בן יצחק, ומכח חינוך בית אביו. הוא זכה בנפש גבוהה, וממילא בהשגות גבוהות, אך לפי ערכו היו אלו השגות מכח טבעו וחינוכו, ולא מכח עמל נגד הטבע )משל למה"ד, לבחור כשרוני בישיבה שאינו עמל כראוי לו, ואעפי"כ יתכן שידיעותיו והשגותיו טובות ביותר, כי בגודל כשרונו הנו משיג בזמן מועט מה שאחר משיג בעמל גדול(.

 

 

 

אדם עם כוחות נפש גדולים כעשו, יכול היה להגיע לדרגות מופלאות, אך בלי עבודה מספקת כנגד הטבע )שזה עניינו של "נח ובטל"( לא נעקר הרע מן האדם, הטוב והרע שבו דרים בכפיפה אחת, וממילא שולט בו הרע ומתערב בכל מעשיו.

 

 

 

ומובא בחז"ל )ב"ב טז ע"ב(, דעשו עבר חמש עבירות באותו יום, ואחת מהן היתה "ויבז עשו את הבכורה". ומשמע שעבירה זו היתה שורש כל העבירות, וע"ז נאמר עליו לדורות "קטון אתה בגויים בזוי אתה מאוד", היתה חסרה לו הכרת ערכה הגדול והאמיתי של הבכורה.

 

 

 

זו לכאורה גם היתה הסיבה שהפסיד את הבכורה. שהרי הטעם שבכור נוטל פי שניים, משום שאכן הוא מקבל פי שניים מרוחו של אביו, ועשו שויתר על הבכורה פירושו של דבר שהסתפק בחלק אחד של יצחק ותו לא, כי לא היה מעוניין בתוספת מדרגה.

 

 

 

ודאי שדבר זה נובע מחוסר תשוקה לרוחניות. והגע עצמך, אדם שאיננו יודעים אם אוהב הוא ממון או לא, אם נראהו עומד ברחוב ומשליך לאיבוד סכום כסף נכבד, ומסביר את מעשהו משום שיש סכום כעין זה בביתו, ברור יהיה לנו שכסף הוא אינו אוהב... כך עשו בוותרו על ה"פי שניים" מרוחו של יצחק גילה שהמעלה בהיותו זרעו של יצחק אינה חשובה בעיניו והוא מוותר עליה, וכיון שכן - "בז לדבר יחבל לו" (משלי יג, יג), ובזה הפסיד מעלתו!

 

 

 

מה באמת לא היה חשוב בעיני עשו? הן יצחק אביו היה חשוב בעיניו וכבדו עד מאוד, וכמו שמצינו בחז"ל )דברים רבה א, טו(: "אמר רשב"ג: לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי, ומצאתי שכיבד עשו לאביו יותר ממני".

 

 

 

ולא עוד, אלא שבשעה שגילה עשו שהפסיד את ברכות יצחק אביו כתוב "ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד", והיא כעין הצעקה אשר היתה במצרים בשעה שלא היה שם בית אשר אין שם מת. הרי, שהכיר עשו במעלה הגדולה שבברכת יצחק, והרגיש כי אינו מסוגל לחיות בלעדיה.

 

 

 

 

 

ש: מהי למעשה התביעה מעשו?

 

 

 

 

 

שיאה של הטענה על עשו, שבה איבד את מעלת היותו זרעו של יצחק, היה בשעה ששילח יצחק את יעקב פדנה ארם.

 

 

 

כי הנה בשעה שגילה עשו שבירך יצחק את יעקב ולא אותו, וצעק על כך צעקה גדולה ומרה, הלוא בשעה זו היה עליו להתחרט על מעשהו שויתר על מעלת הבכורה, ואכן כתוב כי "עשו מתנחם" על מעשיו שגרמו לו להפסיד, אך איך נראתה "נחמתו" על כך? "להרגך" - הריגת יעקב אבינו!

 

 

 

כלומר, במקום להגדיל את עמלו להשיג את מעלת הבכורה בצורה אמיתית )כעין "קנאת סופרים" אשר "תרבה חכמה"(, הוא הולך לסלק את ה"מכשול" מדרכו להשגת כל הטוב היוצא מהבכורה, ע"י הריגת יעקב. וזו טענה עצומה על עשו, כי הרי בהריגת יעקב לא יתווסף אצלו מאומה, רק לא יהיה מי שיזכיר לו ויעוררהו להרגיש כי חסר הוא.

 

 

 

אכן כאשר אדם מבקש לעלות ולהיעשות גבוה יותר מחברו ישנן בפניו כמה אפשרויות: ישנו המטפס על כסא להראות גבוה, וישנו שאף טורח זה אינו חפץ לעשות, אלא שהוא מנסה לקבור את חברו מתחת פני האדמה, או לפחות להפילו לארץ, כדי שעי"ז ייחשב הוא לגבוה ביותר. אדם כזה אינו מחפש מעלה רוחנית. אם הנו מחפש באמת להתעלות ולהתרומם, ישקיע עמל ויגיעה לקנות את המעלה שהוא מחפש.

 

 

 

ביום בו הוכרח יצחק לשלוח את יעקב אבינו לפדן ארם משום שהיה ברור שעשו מתכוון להרגו, נסתם השער כלפי עשו בסיתום שאין אחריו פתיחה, ושוב אין מה לדון עמו. כי לא יכלה להיות לעשו התעוררות גדולה יותר מזו שבאה לידי ביטוי בצעקה הגדולה והמרה שצעק, ואם התעוררות זו לא הביאתו ליגיעת אמת המביאה לקניית מעלת הבכורה, ובמקום זאת חיפש עצות להיפטר מיעקב כאילו הוא המפריע לו - ודאי הוא שלעולם כבר לא יחפשנה, ואם לא יחפש גם לא ישיג, ובזה נחתם דינו שאינו "זרעו של יצחק"!

 

 

 

זהו עומק הלימוד מפרשה זו שבתורה.הישגי האדם בעמלו אינם תלויים באחרים. לעתים קרובות נתקלים במחסום דרכים, ודומה הדבר שאי אפשר לעבור אותו. סיבת הדבר, כי אין מחפשים את המעלה בעצמה, אלא את ההצלחה החברתית הכרוכה בה. אם מחפש אדם את המעלה בעצמה ואת קורבת ד' התלויה בה ישיגנה - "אם תדרשנו ימצא לך".

 

 

 

ולימדונו חז"ל שני תנאים הנדרשים להשגת מעלה: "מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם! אלא: יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (נדה ע ע"ב).

 

 

 

ההצלחה תלויה באדם עצמו, ולא בגורמים מבחוץ שאינם תלויים בו - "אם אין אני לי מי לי". ואם אחרי עמלו עדיין לא הצליח, יצרף לעמל זה תפילה.

 

 

 

וסוד הענין, כפי ששמעתי מהגאון הגדול ראי"ל שטינמן שליט"א, כי העומד נגד האדם בעלייתו הוא השטן שהוא מלאך, והאדם אין בו גבורתו של מלאך, ולכן "אלמלי הקב"ה עוזרו - אין יכול לו". אבל בשעה שהוא יודע שהכל תלוי בו ובעמלו )ולא בגורמים חיצוניים(, הריהו עמל עד מקום שידו מגעת, ובתוך עמלו נשואות עיניו לבוראו שיצליחו במה שלמעלה מכוחו, ובזה מובטחת עלייתו ונצחונו בעזהשי"ת.

 

 

 

)מוסף שבת קדש מודה לרב צבי יוסף שכטר על עריכת הדברים(