"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח..." - הרה"ג ר' שמחה כהן שליט"א

"וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה אורך רוח הוא, שרוחו הפנימי יכול לעצור ברגשותיו ולסבול יגון צער ומכאובים, והפכו הוא קוצר רוח" )פרשת השבוע, שמות ו' ט' ומלבי"ם( * תופעה זו של "קוצר רוח" היא תופעה אנושית ולא היתה נחלתם של בני ישראל במצרים בלבד, גם בעת שנקרא פסוק זה פרשת וארא תשס"ז, ישנם רבים הסובלים מ"קוצר רוח". * מהי תופעה זו וכיצד מתמודדים עמה? פנינו אל הרה"ג ר' שמחה כהן שליט"א מראשי ישיבת "נתיבות עולם" שיאיר לנו פשרה של תופעה זו. *

 

 

 

ש: לאיזה מצב בחיי האדם קוראים אנו "קוצר רוח"?

 

 

בתהליך של "קוצר רוח" מבחינים אנו במצבים שונים. אחד המצבים הוא: נסיון לקצר ולזרז תהליך הצריך להיות ארוך יותר. כעין מה שמבאר הנצי"ב בפרושו 'העמק דבר' על המילים בפרשה "קוצר רוח" נשימה קצרה וקשה לסבול דבור ארוך הנדרש להסבר ולהקשיב באורך רוח.

 

אפשר לראות תופעה זו במישורים שונים. למשל, תופעה מגונה של כניסה לתוך דברי חברו, בעיקר כאשר הוא מסביר דבר מה. הדבר מצוי מאד גם בתוככי היכלי התורה לצערנו, בלימוד בחברותא. כאשר האחד לא נותן לזולתו לסיים את דבריו עד תומם. נראה לו שהוא הבין את כוונת חברו, ומשום כך אין צורך שימשיך להסביר. אך אם הוא היה מתחשב ברגשותיו של החברותא המסביר, ברור הדבר שהמסביר היה רוצה להמשיך להביע את עמדתו.

 

הבעיה בדבר זה היא לא רק אנושית התחשבות בזולת, אלא גם המקשיב עצמו היה מבין את הדבר טוב יותר. לכאורה בעצירת דברי החברותא יש הגיון. כיון שהבנתי ומדוע שהוא יוסיף להסביר. אך המניע האמיתי לכניסה לתוך דבריו נובעת רק מחוסר סבלנותו להקשיב, משום כך עוצר הוא את דברי זולתו ומגיב ומעדיף לומר סיבות שונות: אינו מסכים לסברא שנאמרה. או אומר הוא סברא משלו.

 

בכלל קשה מאד לאנשים להקשיב לזולתם. גם כאשר המקשיב מסכים עם דברי הדובר. קושי זה נובע מכך שהדובר מכתיב למאזין את קצב האזנה ואת תנוחת האזנה. לכן קיימת אצל המאזין התנגדות תת-מודעית לקבל תכתיבים. משום כך כאשר אדם מדבר אל זולתו, נכנס הזולת בתוך דבריו בחוסר סבלנות בכדי שלא יכתיב לו. )סיבה נוספת: כשהיינו צעירים, השולטים היו הדוברים ההורים והמורים, מחובתנו היה להקשיב. במוחנו מונחת הידיעה כי המדבר הוא השולט. קשה לנו להשלים עם המצב שחברנו 'משתלט' עלינו...(

 

אפשר להבחין בתופעת ה'קוצר רוח' במישורים רבים ומגוונים. נהיגה מהירה נובעת מקוצר רוח. ההבדל ברווח הזמן בין נהיגה מהירה לנהיגה במהירות סבירה היא בדקות מועטות. אך לאדם קשה לעצור את עצמו מזירוז התהליך.

 

לעתים, נסיון זירוז התהליך מתבטא לצערנו גם בקיום המצוות. חזרתי פעם אבלחט"א יחד עם הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל מניו יורק. המראת המטוס היתה בשעה מוקדמת בבקר ולפנינו כעשר שעות טיסה. נעמדנו להתפלל תפילת שחרית, ואדם ניגש לבעל התפילה ואומר לו: 'תתפלל מהר. מהר'. פנה אליו הרב פינקוס ושאלו: מדוע אתה מזרז את בעל התפילה, אתה יורד מהמטוס אחרי התפילה...

 

בחג הסוכות ובהושענא רבא כאשר הציבור כולו מקיפים את הבימה, מצויה תופעה זו. יש מן המתפללים המנסים לקצר את דרכם על ידי הקטנת ההיקף בו צועד כל קהל המתפללים. זאת, על אף שהמתפלל נשאר בבית הכנסת עד סיום התפילה.

 

 

ש: תופעה זו של "קוצר רוח" האם הינה רק תופעה של תגובה לחוסר סבלנות, או שיש לה השלכה גם על התנהגותו של האדם?

 

 

למעשה 'קוצר רוח' היא תופעה המאובחנת כחוסר יכולת להתמודד עם קשיים. קשיים שאחרים מערימים בפניו או קשיים שמידותיו הרעות מציבות לפניו. אדם הסובל מכך, עלול להתנהג בצורה שאינה הגיונית ולהזיק לא רק לאחרים אלא אפי' לעצמו. סיבת הדבר הוא: שהוא אינו מביא בחשבון את ההשלכות הרבות להחלטותיו הפזיזות. אחת הדוגמאות היא: כשהמלאך פוגש את הגר בברחה מפני שרה אמנו. שואל המלאך שתי שאלות: מאין את בורחת ולאן את הולכת. הגר משיבה רק תשובה אחת: "מפני שרי גברתי אנכי בורחת". היא לא עונה לאן היא הולכת.

 

פעמים רבות כשאדם נמצא במצוקה, מנסה הוא להשתחרר מהמצוקה ע"י עשית פעולה אחרת. אך לא תמיד הוא משקיע חשיבה האם למקום האחר שהוא הולך, או לפעולה האחרת אותה הוא עושה, יש פתרון מוחלט לבעייתו מעבר להחלפת בעיה בבעיה.

 

גם בחיי הנישואין אנו מוצאים זאת. אנשים המתקשים לעיתים בחיי הנישואין מהרהרים על כדאיות לשנות את מצבם. כעת או מאוחר יותר. אינם מעלים כלל מחשבה, שגם אם לדעתם מצבם קשה מאד, יתכן שהמצב החילופי יהיה הרבה יותר גרוע מהמצב בו הם שרויים כרגע.

 

 

ש: האם בחיים השגרתיים של היום יום מצויה תופעה זו ?

 

 

ודאי. לדוגמא: אדם חוזר בערב מותש לביתו, והילדים כדרכם משתובבים, הדבר מוציאו משלוותו והוא כועס. כעס זה הוא "קוצר רוח".

 

הגדרת הדבר הוא: מה שציפיתי שיקרה לא קרה. ראשית קשה לו לסבול זאת. בנוסף לכך זהו פגיעה ב'אגו' האישי שלו. למשל, אדם יורד למכולת אחר הצהרים. כאשר הוא מתקרב מגלה לתדהמתו כי המכולת סגורה. מיד הוא כועס: מדוע הקדימו לסגור היום?

 

וכי בעל המכולת חייב לך משהו? אלא זהו דבר שפוגע ב'אגו' שלו. הוא לא ציפה שכך יהיה עכשיו, והדבר קרה שלא כרצונו, והוא מאבד את שלוות רוחו.

 

מצבים נוספים של קוצר רוח הם: שיחה עם אדם שקצב החשיבה שלו איטי משל הדובר, יוצר קוצר רוח. מורה שלא ישן די בלילה, עשוי לגלות קוצר רוח לתלמידיו. כאשר אדם מצייר לעצמו טווח של זמן לביצוע פעולה, אם הזמן מתארך הוא נתקל בתופעה של קוצר רוח. על פי רוב אדם מציב לעצמו טווח זמן כזה.

 

'קוצר רוח' מתבטא רבות במילה בעלת שתי אותיות: 'נו'... כנראה אין זו שפה, אלא ביטוי של הנפש. מענין לדעת האם קיים דבר זה גם בשפות נוספות.

 

ישנה תופעה נוספת שיש לתת עליה את הדעת: אחד הדברים שאדם היה צריך להיות שמח לקבל הוא ביקורת. כמובן לא ביקורת לשם הקנטה, אלא ביקורת הנועדה לשפר את אישיותו. יש לבני האדם קושי גדול בקבלת ביקורת. ומשום כך כאשר אדם בא לבקר אותנו, עוצרים אנו את השמיעה מראש עוד לפני ששמענו עד תומם את דברי המבקר, וודאי לפני ששקלנו ובחנו את תוכן דבריו אולי הגיון יש בהם, אולי קבלת דבריו יביאו לי תועלת.

 

הסיבה לכך היא: משום שהמושכל ראשון שלנו אומר, שבן אדם מעיר לי, לא שאין טעם בדבריו, אלא אם אקשיב לו, יתכן ודבריו צודקים ואז אצטרך לשנות את הרגלי. אדם מתקשה מאד לשנות את הרגליו.

 

אטימת האזניים היא פעולה ספונטנית הנובעת מ'קוצר רוח'. אם יתנו לאדם פסק זמן לחשוב, האם רצונו לקבל ביקורת, יתכן מאד שתשובתו תהיה חיובית, גם אם ההערות שישמיעו באזניו לא תהיינה כל כך נעימות לרגשותיו.

 

הנזק שדבר זה מתבטא גם כאמור, בלימוד עם חברותא, שאיננו מסוגלים להקשיב לדבריו. וביותר בחיי הנישואין שאיננו מסוגלים להקשיב לבן הזוג עד סוף דבריו. בכך שאיני מקשיב לבן הזוג, גורם אני לו לאבד את היכולת שלו להקשיב לי. אני שרוי בקוצר רוח / אי סבלנות ובטוח שהבנתי ולא מוכן להקשיב עד הסוף וכך שוב מאבדים את היכולת להסתדר ביניהם.

 

 

ש: האם בעית 'קוצר רוח' קשורה לגילו של אדם או לתקופות חייו?

 

 

הדבר בולט מאד בצעירותו של האדם כאשר מנגנוני גופו פועלים יותר מאשר של המבוגר. אי לכך, תגובותיו וחוסר סבלנותו בולטים יותר. יש לזכור גם, כי המבוגר חווה הרבה מאד אירועים בחייו ובשכלו הצטבר זכרון רב של דברים שלדעתו צריכים להיות אחרת ובסופו של דבר, אכן הזולת צודק. זכרון זה גורם לו להיות קשוב יותר. אמנם לצערנו, ישנם אנשים מבוגרים בגילם, אך קוצר הרוח שלהם פועל כאילו הם אנשים צעירים מאד...

 

ודאי שבעית 'קוצר רוח' השלילית לעומת 'אורך רוח' החיובית הוא דבר החסר לרבים. צעירים ומבוגרים. ב"פלא יועץ" כותב על מידת הסבלנות: זו מדה טובה צריכה לכל אדם הגדול לפי גדלו הקטן לפי קטנו. אם עסקן ציבורי והוא עומד בראש הקהל הוא צריך לסבול את משא העם. אם הוא מורה לילדים, הוא צריך לשאת את סבלם, בעיקר את הילדים קשיי התפיסה. אם נשוי הוא, זקוק לסבלנות רבה כדי לסבול את אישיותו השונה של זולתו.

 

אין ספק שישנה גם השפעה של תרבות ותקופת חיי האדם. זכורני שבילדותי היו מספרים: שבדור הקודם היו נותנים לבחורה המוצעת לשידוך, חבילת חוטים המסובכת בקשרים רבים, כדי לבחון את מידת סבלנותה לפתוח אותם.

 

בדורנו למשל הבעיה מאד קשה משום שהתרגלנו למהירות ולמיידיות של כל דבר. יש לכך אף שם תקני 'עכשוויזם'. משום שהורגלנו באמצעות הטכנולוגיה כי דברים רבים מאד נעשים במהירות וכמעט במידיות. עד כמה שהדבר נראה מפתיע, אך עצם זה שאנו מצויים באוירה וסביבה של כלים הפועלים במהירות, פסיכולוגית הדבר משפיע עלינו לעשות כל דבר במהירות, ולרעתנו. דורשים אנו מילדינו, לבצע במהירות את הוראותינו. אנו מצפים שתלמידנו יקלטו את דברנו במהירות. ובכלל שכל דבר יעשה במהירות.

 

כאשר אבי זצ"ל למד בישיבת סלבודקא אשר בחברון. מכתב שנשלח לקח שלש שבועות להגיע לנמען. כל המערכת הסביבתית היתה איטית והשפיעה גם על האנושות כולה להתנהל לאיטה, ואף לחשוב לאט ומיושב יותר. הרגילות למהירות מביאה אצל האדם גם תגובות יותר מהירות ופחות סבלנות. בצורה זעירה יותר, רואים זאת בהשפעת הנגינה על קהל החוגגים בשמחת נישואין. התזמורת לעתים מגבירה את קצב הנגינה, רגלי החוגגים מגבירים מיד את קצב הריקוד. כאשר התזמורת מאיטה את הקצב גם החוגגים פועלים בהתאם.

 

 

ש: האם 'קוצר רוח' היא פעולה גופנית או מתחילה במחשבת האדם?

 

 

חושבני ששאלה זו חשובה מאד. מרן הגרא"א דסלר זצ"ל בספרו מכתב מאליהו מביא אמרה נפלאה של הרבי מקאצק זצ"ל: מהירות החלטה נובעת מעצלות המחשבה!

 

בעת שהחילותי לעסוק בצרכי ציבור יחד עם חברי, קנאתי לא פעם בכך שכאשר חברים נשאלים שאלה, יש להם תשובה מיידית על כל נושא בו הם נשאלים. הבחנתי, כי מחשבתי פועלת באיטיות יותר. לאחר זמן הבחנתי כי אכן ישנה עדיפות למחשבה האיטית.

 

על פי הכרותי עם גדולי ישראל אפשר להבחין, שכאשר מתיעצים עימהם, הם שוקלים היטיב את תשובותיהם גם כאשר מדובר בשאלות החוזרות על עצמן.

 

אם מותר לי לומר, נדמה לי שהושפעתי בכך ממרן הגרא"מ שך זצ"ל. באותה תקופה במסגרת פעילות של "מורשת אבות, עלו חדשים לבקרים, רעיונות פעילות. לעתים די קרובות נכנסתי לקבל עצה והכוונה. נדמה שקלטתי את צורת החשיבה שמרן זצ"ל התברך בה.

 

הבחנתי, כאשר הייתי מציע הצעה חדשה. ראשית הוא בחן אם זה לא יזיק לעתיד. לאחר מכן הוא התלבט אם הדבר אינו מזיק להווה. רק אז התענין על התועלת שבדבר. ישנם כאלו, שהשאלה הראשונה היא לגבי התועלת העכשווית. כאשר הוא שומע על התועלת הוא משוחד וקשה לו לראות את החסרונות שבדבר.

 

מרן זצ"ל קודם חשב איך לא להזיק. מעלתו היתה שחשב לאט. לא ענה תשובה במהירות. אדם העונה תשובה במהירות מיידית, מראה הדבר על קוצר רוח מנו הוא סובל. הכל במהירות.

 

ישנו רעיון נפלא של מרן הגה"צ רבי ליב חסמן זצ"ל: לעתים אדם מתלבט בדבר מסוים אם לעשות כעת או לא. אוכל. נסיעה מהירה. התפרצות מיידית. השאלה היא תמיד האם לקבל הנאה קטנה מיידית או רווח גדול לטווח ארוך. חלק גדול מבני האדם נכשלים ובוחרים בגורם המיידי. למעשה אומר ר' ליב, זהו מידתו של עשיו. עשיו רוצה את הבכורה. העובדא שבוכה אח"כ על לקיחת הבכורה ע"י יעקב. אך כרגע הוא מעדיף לוותר עליה בשביל נזיד עדשים. ובאמת שזהו הויכוח בין העולם הזה לעולם הבא.

 

 

ש: מדוע אכן האדם מעדיף את הרצון הרגעי על פני הרווח הגדול לאחר מכן?

 

 

כאשר אני עומד בפני אוכל למשל, מהי ההתלבטות? אני מרגיש שאני רוצה לאכול, אך איזשהו קול חיצוני לוחש לי שלא כדאי. אבל אני רוצה. הקול הקורא לא לאכול נשמע לנו כאילו מבחוץ. התאוה נראית לנו מבפנים ונותנת ביטוי לאני הפנימי שלי, ומשום כך התאוה מנצחת את ההגיון.

 

דבר זה אנו מוצאים אצל אדם הראשון על פי המפרשים. הוא שמע את הטוב ואת הרע מבחוץ והיה קל לו להתגבר. כאשר הוא אכל מעץ הדעת הרע נכנס פנימה והיצר טוב נשמע מסכן. אם לא היה אוכל מעץ הדעת, הטוב היה נכנס לפנימיותו ואז היה עושה רק טוב.

 

חשוב לדעת כי בעיה זו של המהירות המיידית נוגעת לנו לכל שטחי החיים. גם בלימוד הגמרא. היום אדם לומד את הגמרא וניגש לארון הספרים, רואה הוא לפניו כה הרבה ספרי ראשונים ואחרונים, מבחינה רגשית הוא לא משתלט על כמות הספרים, ורוצה לדעת את כולם, ומיד. בתקופות קדומות שהיו מעט ספרים, התמקדו במה שיש וממילא ירדו לעומק. עקב ריבוי הספרים שיש כיום חסרה הירידה לעומק.

 

כמו כן, אחד הדברים הגורמים לאדם לא להתמקד, הוא גורם הסקרנות המושך אותו להמשיך הלאה ללא שמיצה את הסוגיא אותה למד. אדם מתעצל וקצר רוח ומחכה כבר לסוגיא הבאה.

 

 

ש: כיצד מתמודדים עם תופעה זו של "קוצר רוח" הנמשכת מגלות מצרים עד ימינו אנו?

 

 

לשם התמודדות עם תופעה זו, יש לדעת להתמודד עם קשיים. אדם קצר רוח כלפי קשיים ובמקום לראות בהם תופעה המצויה במסלול חייו של האדם, ובורא עולם ברא את האדם כדי להתמודד עם קשיים,הוא רואה בהם תקלה לא מתוכננת שאפשר גם בלעדיהם, והוא אפילו נפגע רגשית מכך שהוא נתקל בהם. אך האמת שונה לחלוטין. בתורה ובקיום המצוות, הקשיים הם החלק החשוב ביותר בקיום המצוות, שהרי קיום מצוה מתוך קשיים, שכרה פי מאה יותר מאשר קיום אותה מצוה ללא קשיים. מרן המשגיח דמיר רבי ירוחם זצ"ל כותב: שחז"ל לא מציינים כמה הוא קושי. מכאן שכבר מעט קושי מקנה שכר פי מאה. ואם הקושי גדול יותר, הוא יכול לזכות בשכר פי כמה אלפים.

 

המשנה באבות אומרת: "לפום צערא אגרא". נאמרו על כך כמה ביאורים: מרן הגרא"א דסלר זצ"ל מבאר )מכתב מאליהו ח"ג ע' 51(: כי העושה את המצוה בצער ועמל, הוא מתקשר יותר אל המצוה וככל שגדל צער ועמל המצוה גדל השכר.

 

מרן הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל מבאר )אור ישראל אגרת ח'(: אדם מקבל שכר לפי הדרגא בה הוא נמצא בקיום המצוה. לכן נכונות להתאמץ לקיים המצוה, מלמדת על הדרגא בה הוא נמצא ועל פי זה הוא מקבל את שכרו.

 

כאשר אדם מפנים אל ליבו כי ההתאמצות והעמל אינו נספח ביהדות, אלא מלווה אותנו לאורך כל הדורות, יקל לו יותר להתמודד עם קשיים. זוהי עובדת חיים שאותה פעולה עשויה להיות קשה לביצוע או קלה. הדבר תלוי בדעתו של העושה. בתורה עצמה אנו מוצאים מצב זה ביעקב אבינו: "ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". הדבר היה קל מאד ליעקב אבינו, שבע שנים נראו בעיניו כימים אחדים. תהליך זה של התייחסות חיובית או שלילית והשפעתה על הקלת הקשיים או הכבדתם באה לידי ביטוי בתחומים רבים מחיי היומיום שלנו.

 

מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל אמר: מתמיד הוא לא רק מי שממלא את שעותיו בלימוד אלא מתמיד הוא מי שמתמיד בריכוזו! בחור לומד תוס' נראה לו שהוא 'פחות או יותר' מבין אותו, אך אם יתאמץ יותר יבין אותו עוד יותר טוב. המתמיד לא רק משקיע את זמנו בלימוד, אלא את מאמציו להבין את דברי התוס' לעומקו.

 

לעתים רואים אנו בחורים בישיבות ש'נשברים'. הסבר לתופעה זו הוא: הבחור למד ולמד ופתאום רואה הוא בחור אחר מבריק ב'קלות'. חש הוא כי הוא התאמץ והשני השיג בקלות. תופעה זו היא קוצר רוח! קוצר רוח מהתאמצות וריכוז.

 

מרן הגר"י אברמסקי זצ"ל אמר כי רופא כללי הוא כמו 'ברווז'. ברווז שוחה, צולל, קופץ, מכל דבר קצת. על האדם להיות נמר. להיות נשר . לא להיות ברווז. מכיוון שיש קוצר רוח להתאמץ, בני תורה לא קונים קנין ראוי בלימוד.

 

מסיימים את הסוגיא ולא 'סוגרים' אותה. למדת סוגיא, תסכם אותה לעצמך. אי הסיכום נובע מקוצר רוח. באופן כללי נראה לבחור שהוא הבין. אך גם אם הוא יודע שלא הבין עד הסוף, קצרה רוחו לנסות להבין עוד יותר טוב. דבר זה נובע מעצלות. גם מגיד שיעור, אם ישים לב להסברתו לתלמידיו, לעתים יבחין כי איזו שהיא עצלות גורמת לו לקצר בהסברת הדברים. לחסוך במילים.

 

השפעת המניע כמשפיע על הפעולה אולי תראה בסיפור הבא: סיפר לי אדם שמכיוון שהוא סובל מנכות ברגליו הוא הולך להתעמל במכון כושר. בהתעמלות זו הוא משקיע מאמץ רב. הוא משתדל להשתמש בכלים הקשים ביותר שגופו יכול לעמוד בהם. יחד עם זאת כבר מהרגע שהוא יוצא מביתו למכון, הוא מוטרד במחשבה האם הוא ימצא מקום חניה קרוב וסמוך למכון כדי להימנע ממספר צעדים ברגליו, ממקום החניה עד למכון.

 

כלומר, האימון והמאמץ במכון נעשה לשם מטרה רפואית חשובה. אך ההליכה ברגל על אף שהיא תורמת לא פחות מאשר האימון והחישול במכון, נראית מיותרת ו'מעצבנת'...

 

אני נוהג לכנות תופעה זו כתסמונת הפנצ'ר. אדם נוסע נסיעה ארוכה ומתישה. כאשר חש בעייפות, פונה הוא לנוח קמעא על צידי הדרך. בפניה זו קורה לו תקלה )פנצ'ר(. הוא היה מעדיף לנסוע כעת עוד עשרות ק"מ ולא להיתקע בפנצ'ר. משום שהנסיעה הארוכה מתוכננת אצלו. הפנצ'ר אינו בתכנית אצלו. אם ידע האדם שהתמודדות עם נסיונות ועם קשיים, הוא דבר שצריך להיות, יקל עליו ההתמודדות עם הסבל והקושי.

 

זאת ועוד, כאשר נבין כמה מידה זו של קוצר רוח היא דבר שלילי. בהמה מגיבה בפתאומיות, אדם מגיב בשכלו נשכיל להתנהג בסבלנות.

 

בנוסף לכך, כאשר אנו באים להעניש את הילד לדוגמא, כאשר הילד מקבל מיידית עונש יש לו תחושה שהאב עושה זאת מתוך עצבים. אם זה לאחר כמה דקות ולא עם פנים כועסות, הילד מבין שהאב חשב על הנושא. יש לנו לזכור כי מידתו של הקב"ה היא "ארך אפים" ועלינו ללכת בדרכיו.

 

במשנה באבות נאמר: "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". לכבוש את הכעס זהו אחד מהדברים שחז"ל מדברים על רווח עצום בהם. אין העולם מתקיים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה. בשל"ה הק' בשער האותיות )אות ר'( כותב: כי יש עברות שלחוטא בהם אין כפרה אף ביום הכיפורים אלא רק במיתתו, ח"ו. ואחד שפוגעים בו והוא שותק מכפר לו בדרך הקלה.

 

גם חטא העגל היה מחוסר סבלנות של בני ישראל להמתין לירידתו של משה רבנו מן השמים. חוסר הסבלנות הוא גורם רע להרבה דברים, ולאידך ארך אפיים מה רבה מעלתו.

 

 

 

ש: מהי העצה להגיע למדה זו של סבלנות?

 

 

המשגיח הרב וולבה זלל"ה בספרו "עלי שור" נותן כמה עצות מעשיות כיצד להתמודד עם "קוצר רוח" וקנית מידת הסבלנות. א. לקבוע לעצמנו זמן מסוים כל יום, כרבע שעה , שבה אנו סובלים את כל מה שאנחנו רואים ושומעים, גם אם הדבר לא לפי רוחנו, גם אם הדבר פוגע בנו, אנחנו לא מאבדים את מנוחת הנפש ונשארים סבלניים. ב. סבלנות עם בני ביתו. יקבע האדם זמן, דוקא בשעה בה עלול הוא לצאת משלוות רוחו כמו, עת שהילדים צריכים לשכב לישון, או בערב שבת סמוך לזמן הדלקת הנרות, אז יתאזר בסבלנות. ג. באותו זמן, לא רק שלא להתרגז, אלא לדבר בנחת.

 

הרב וולבה מדגיש שם דבר חשוב: סבלנות אינה אדישות! אוי לו למי שאין סבלנות לעצמו. בכך הוא מתייאש מעבודת ד' מהר מאד. פעמים רבות , שואלים אדם על מעשיו משיב הוא: צריכים סיעתא דשמיא! זו אמרה עלובה. חושב הוא שעשה כל מה שצריך לעשות, ו... הקב"ה אשם, ח"ו. אדם צריך ללכת במדרגתו לאט לאט בישוב הדעת.

 

ישנה דרך נוספת להימנע מ"קוצר רוח" ולנהוג בסבלנות ובאיפוק. השל"ה הקדוש (בפרשת וירא) מציע, להתייחס לכל מצוה, או חס וחלילה עברה שאנו נתקלים בה בצורה כזו: "עוד יחשוב האדם, באם באה לידו איזה עברה או איזה מצוה, אולי השם יתברך מנסה אותו עתה, אם אעבור או אקיים כדרך שניסה את אברהם אבינו. ובוודאי, אילו ידע האדם שהקב"ה מנסה אותו עתה, היה נזהר מאד. על כן יחשוב האדם תמיד בבא איזה ענין לידו. כי כן הוא מידתו של הקב"ה שולח איזה ענין לאדם כדי לנסותו. ואשרי אדם שד' אלוקיו תמיד במחשבתו"

 

ההתייחסות המעשית מתחילה בהתייחסות המחשבתית. אפשר לאמן את המחשבה לחשוב בדרך חיובית ומקדמת. בדרך זו גם סבל ונסיון יראה באור הרבה יותר חיובי ויקל עלינו לעמוד בו.