שמירת הלשון מביאה לאיכות חיים – שיחה עם הרב מ' אזרחי

@5מות וחיים ביד הלשון. מילים יכולות לבנות. ומאידך, לזרוע הרס. התורה תובעת מכל

 אדם באשר הוא לשמור על מבואות הפה לבל יפרוץ דיבורו באופן לא מבוקר. רובו המוחלט

 של הציבור מתענג מ"להיות בענינים". גם אדם היודע את אי המוסריות של לשון בלתי

 מרוסנת, כורה אוזן לכל נייעס... כיצד ממגרים רעה חולה זו?  הרב א. הכהן נכנס

 למעונו של הגאון רבי יצחק אזרחי שליט"א - מראשי ישיבת מיר וביקש לשמוע כיצד שולטים

 על מוצא שפתיים. 

@1"למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים שרשים הללו ראו ולא לקחו מוסר"  - מה היו

 צריכים לראות המרגלים?

הרמב"ם אומר (סוף הל' טומאת צרעת): "התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדברה באחיה

 שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה

 בגנותו אלא השותו לשאר הנביאים ואע"פ כן נענשה בצרעת".

המרגלים היו אנשים גדולים. "כולם אנשים ראשי שבטי ישראל". לא הכל ידעו מדוע נענשה

 מרים בצרעת, אבל "ראו", ראו כי כלל ישראל המתין למרים שבעה ימים עד שנרפאה מצרעתה,

 היו המה צריכים ללמוד מכך מוסר. וכשלא למדו, נכשלו עד כדי כך שדברו על ארץ ישראל

 ועל הקב"ה כביכול. רואים אנו עד היכן מגיע חומרת הדבר כאשר לא מתבוננים על הזהירות

 בשמירת הלשון.

@1היכן טמון השורש של מידה רעה זו. מדוע שאדם ידבר רע על חברו?

אדם שמדבר רע על חברו זהו משום שאינו מסוגל לראות בטובת חברו. הוא מקנא בו בצורה

 נוראה. רואה שלחברו יש משהו שהוא רוצה, כל אחד בדרגתו הוא, וזה הורס אותו. הוא לא

 מסוגל לראות שגם לשני יש משהו. מה הוא עושה? מנסה לעשות מריבה עם השני. משום כך

 עונשו הוא "בדד ישב" וכמו שחז"ל מבארים,  שהוא רצה להפריד בין חבר לחברו, הוא ישב

 בדד!

התעוררתי פעם במחשבה,  פרעה גזר על עם ישראל שילכו לקושש תבן. מדוע? פרעה ידע כי

 כוחו של עם ישראל הוא באחדותו. אם רוצה הוא לשלוט ולהשתעבד בעם ישראל, נותן להם

 לקושש תבן. כל אחד צריך למצוא, יחטוף האחד מחברו ויריבו אחד עם השני. אפי' פרעה

 הבין שסגולת כלל ישראל הוא כשאין דילטוריא ביניהם, כמו שאכן אנו מוצאים שמשה רבנו

 אמר שהוא רואה דילטוריא ביניהם.

התיקון לזה היה אכן ב"תעבדון את האלוקים על ההר הזה" ואז בקבלת התורה כאיש אחד בלב

 אחד. אדם שאינו מושלם במידותיו, ממילא מדבר רע ומפריד בין חברים.

@1בדור האחרון ישנה התעוררות גדולה ללימוד הלכות שמירת הלשון. אך למרות הכל עדין

 נגע זה פושה בנו. כיצד ניתן לעורר את לב האדם שיחוש את חומרת מעשהו בעת דברו לשון

 הרע?

הגמרא אומרת (שבועות ל.) על הפסוק: "בצדק תשפוט עמיתך" שלא יהא אחד יושב ואחד עומד.

 דבר אחר, הוי דן את חברך לכף זכות. הגמרא כורכת כאן ביחד את מצות הדיין לשפוט בצדק

 ואת המצוה לדון את חברו לכף זכות. מדוע?

נראה שביאור הדבר הוא, מרן החפץ חיים זצוק"ל כותב שכל המלמד חוב על חברו עושה בכך

 מעשה שטן שהרי הוא מעורר עליו דין של מעלה. מוסיף מרן החפץ חיים, ראוי לאדם

 להתבונן שאפי' הדיוט שבהדיוטות נמנע מלהיות 'מוסר' על אדם מישראל, כיצד יתכן שאדם

 ילשין לפני בית דין של מעלה ויגרום למתיחת דין על חברו.

הדבר הנורא מכל הוא, שהאדם חורץ על עצמו משפט. המשנה באבות אומרת "ונפרעין מן האדם

 מדעתו ושלא מדעתו" הובא בספרים בשם הבעש"ט שפורענות הבאה על האדם בידי שמים, זהו

 "מדעתו" – שגם דעתו מסכמת לעונש זה. בודקים איך הוא פסק במעשים כגון אלו ולפי זה

 פוסקים גם עליו.

אם כן יש על האדם להיזהר מלדון את חברו לכף חובה. גם אם הוא השפל שבאנשים שאינו חס

 על חברו לקטרג עליו ובכך למתוח עליו מידת הדין רח"ל, שיחוס על עצמו.

נדמה, שבעובדא זו אפשר לעורר את האדם להירתע מלדבר בגנות חברו. אם אדם ידע שכאשר

 הוא מוציא מפיו דברי גנות על חברו הוא "שופט" את עצמו לרע חלילה, ודאי יזהר הרבה

 יותר על כל דיבור שיוצא מפיו.

@1מדבריכם יוצא, כי חיי האדם 'מוגבלים'. אינו יכול לדבר מה שרוצה, יש לו מחסום...

ההיפך הוא הנכון. דוד המלך אומר בתהילים: "לכו בנים שמעו לי יראת ד' אלמדכם מי האיש

 החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה"  דוד המלך רוצה

 ללמד יראת ד' ומלמדנו שע"י שאדם נוצר את לשונו הוא יגיע לדרגא זו. מהי התוספת של

 המילים: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב"?

חשבנו בעזה"י לבאר כך. הרמח"ל כותב כי האדם נברא להתענג על ד' וליהנות מזיו שכינתו.

 כמובן שהתענוג העיקרי הוא בעולם הבא, אבל הדרך עוברת דרך עולמנו זה. להתענג

 פירושו, לחיות כאן,  חיים מאושרים! 

הקב"ה לא רוצה שנעבור בעולם כמסלול 'מדכא' חלילה, בדרך לעולם הבא, אלא שנחיה כאן

 חיים מאושרים ומעונגים – "אוהב ימים לראות טוב"! כיצד חיים בזה העולם חיי אושר?

 כיצד משפרים איכות חיים? ע"י לימוד תורה, ע"י יראת ד' אלמדכם וממילא, "נצור לשונך

 מרע" - הוא היכי תמצי לחיות חיי אושר. 

כולם יודעים את המעשה עם הרוכל שהכריז מאן בעי חיי ורב ינאי ביקש חיים והראה לו

 הפסוק "מי האיש החפץ חיים". חז"ל מספרים כי רב ינאי אמר: "כל ימי הייתי קורא פסוק

 זה ולא ידעתי עד היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו" . מה התחדש לרב ינאי שעד

 עכשיו הוא לא ידע?

דבר גדול התחדש לרב ינאי. רב ינאי סבר שהחיים האמורים בפסוק הם חיי העולם הבא.

 התעורר רב ינאי כששמע את הרוכל וחשב, מה לרוכל המוכר סדקית להקהיל קהילות ברבים על

 חומר לשון הרע. האם רב הוא המוכיח בשער את בני עדתו לדקדק בקיום המצוות ולזכות

 לחיי העולם הבא?!

לפתע חדרה בו ההכרה וההארה, שהרוכל פירש את הפסוק כפשוטו. שמירת הלשון אינה ענין רק

 לחיי העולם הבא, אלא היא מתכון בטוח לשיפור איכות החיים בעולם הזה. כמה עניני כעס

 ומכאוב היו נמנעים מהאדם לו היה שומר את לשונו, לא מדבר סרה באחרים ולא שומע דברי

 גנות על זולתו.

הרוכל חידש לרב ינאי, אם רוצה אתה איכות חיים – תשמור על הלשון מדיבורים אסורים!

 זהו המתכון לחיות חיים מאושרים בעולם הזה.

אני רגיל לומר על המשנה המחלקת בין תלמידי אברהם לתלמידי בלעם. המשנה מחדשת כי

 תלמידי בלעם יורשין גיהנום, מה החידוש? אלא, מי שהוא צר עין, יש לו כבר גיהנום

 בעולם הזה... קמ"ל שהוא יורש גיהנום גם למעלה. ולהיפך, מי שיש לו עין טובה, יש לו

 כאן גן עדן עלי אדמות, קמ"ל שגם שם יהיה לו גן עדן.

אם כן, לא רק שהאדם אינו 'מוגבל' כאשר הוא שומר על לשונו, אלא להיפך. איכות החיים

 שלו בעולם הזה משתפרת כאשר הוא שומר על לשונו.

@1האם אי שמירת הלשון מונעת גם את עלייתו הרוחנית של האדם?

מסופר על הגאון רבי משולם איגרא זצ"ל כאשר חלה את חוליו האחרון, היה זה בתקופת

 הימים הנוראים כאשר עסוק הכלל בתשובה ובמעשים טובים. כל העם שפכו ליבם כמים לאביהם

 שבשמים, שיחוס וירחם על גאון ישראל וירפאהו. לדאבון לב כבר נגזרה גזרה ונפטר רבי

 משולם איגרא לבית עולמו.

כאשר מרן החת"ס זיע"א עמד להספידו וראה שהעם מצטערים מדוע תפילתם לא נשמעה. פתח

 ואמר, ודאי שתפילת הצדיקים מעומק ובכוונה, תפילה ראויה היא ומועלת. לא זו בלבד, גם

 שאר ישראל אפי' שאין תפילתם כ"כ בכוונה הראויה, אם נתאגדו לדב בציבור ונתכוונו למה

 שמוציאים בשפתם, עושה עמם הקב"ה חסד ומקבל את תפילתן. אלא מאי, כיון שהפה הוא

 המכשיר שעל ידו מתבצעת התפילה, צריך שהפה יהיה נקי ומוכשר למלאכתו. פה המזוהם

 בדיבורים אסורים, אינו מסוגל למלאכת התפילה. הדבר דומה לחוטב עצים בגרזן פגום,

 אפי' יכה בעץ כל היום, ישאר העץ איתן מחובר לשורשיו.

דבריו של מרן החתם סופר נוקבים עד התהום. כך טבע הקב"ה בבריאה, שאין השפע מגיע לאדם

 אם אינו מתפלל אל ד'. מי לנו גדול מאברהם אבינו שאפי' שהובטח לו זרע לא זכה אלא

 ע"י תפילה.

אם חפצים אנו שתתקבל תפילתנו, עלינו לתקן תחילה את המכשיר שבאמצעותו מתבצעת התפילה,

 ולנקות את פינו מזוהמת דיבור אסור.

כן הדבר הוא גם לגבי לימוד תורה. הרי מרן החפץ חיים מביא מחז"ל (שער הזכירה פ"ז)

 שהמדבר לשון הרע מאבד את התורה שיש לו. 

@1נשוב לתביעה על מרים, מוצאים אנו תביעה: "מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" משום מה

 ישנה תחושה שענין זה נפרץ לאחרונה במחנינו...

ראשית כל, הנה רבנו יונה כותב (שע"ת ש"ג אות ר"א) שהמספר לשון הרע נחשב ככופר

 בעיקר. מדוע? כי מרגיש ששפתיו ברשותו וכי הוא שליט על לשונו ואין לו לכלוא את

 שפתיו מדבר העולה על רוחו. "שתו בשמים פיהם ולשונם תיהלך בארץ". אדם שמרגיש כאילו

 פיו ברשותו ויכול לכפור ח"ו בהקב"ה, האם יש לו בעיה לדבר בעבדי במשה?!

זאת ועוד, כאשר נזהרים בכבוד חברו ובכבוד תלמידי חכמים כראוי, ממילא רחוקים מזלזול

 בתלמידי חכמים. הגאון רבי יהודה קרביץ זצ"ל היה אומר: "מי שבטל – מבטל" מי שהוא

 כלום (גארניט) יכול לבטל את כולם...

הגמרא שואלת מה אומנותו של אדם בעוה"ז, ישים עצמו כאילם. יכול אף לדברי תורה, ת"ל

 צדק תדברון. סכנת הדיבור היא כה נוראה שאפי' בדברי תורה יש חשש מדיבור לא טוב.

 ובאמת הרמב"ם אומר שאף בדברי תורה יהיו הענינים מרובים והדברים מועטים. גם בדברי

 תורה אומנותו של האדם זה לשים עצמו כאילם.

באבני החושן, האבן של בנימין נראה "ישפה" יש פה ואינו מדבר. אם אינו מדבר אז אין

 פה?! לבנימין היו הרבה מחשבות ורעיונות מה לומר ומה לא לומר, ונזהר בכל דבר  על כן

 נקרא שמו "ישפה".

אדם שמרגיש שהוא בעל הבית על לשונו, אזי פוער הוא את חרצובות לשונו ומשחית כל חלקה

 טובה. אם משהו לא כפי שהוא רוצה, או שנדמה לו שהרב שלו חושב אחרת, מיד, מדבר

 ומזלזל...

ברור הדבר שהפרצה מתחילה הרבה קודם לכן. אינו מרגיש שחברו נברא "בצלם אלוקים"

 ומזלזל בכבודו. אינו מרגיש שת"ח הוא "עבדי" ומזלזל כאילו אינו קיים... ואם אדם

 אומר, בביטול, נו, זה עבדי משה... ומבטל ומזלזל, זהו תביעה נוראה. תביעה הזו של:

 "מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" נוקבת ויורדת עד התהום. זהירות! לא מדברים על

 תלמידי חכמים!

@1לסיום, כיצד נתחזק בשמירת לשוננו מכל דיבור אסור?

כאשר ידע האדם שאיכות חייו תהיה משופרת בזכות כך, ודאי ימנע עצמו מלדבר מה שלא

 צריך. מסופר כי מרן החפץ חיים זצוק"ל חלה בצעירותו בלבו באופן כה קשה ובמשך שנה

 תמימה לא היה יכול ללמוד מרוב חולשתו. עם כל זאת זכה להגיע לזקנה מופלגת שרק

 בודדים זוכים לה. איננו יודעים חשבונות שמים, אבל ברור שבכך שנשמר כל ימיו עד קצה

 התכלית מכל שמץ לשון הרע, זכה לאיכות חיים נדירה הנקיה מכעסים ושנאות המורידים את

 האדם חיים שאולה.

דוד המלך אומר בפרק נ"א: "משכיל לדוד" מפרש המצודות, בו ישכיל את העם להיזהר מלשון

 הרע. השכלה פירושה שכל ופירושה גם הצלחה. דוד המלך מזהיר את העם מאיסור לשון הרע,

 אינו רק מזהיר כפן שכלי, אלא מדריך את האדם כיצד להצליח בכל דרכיו. כיצד יחיה חיים

 מאושרים בעולם הזה! וכדי שהאדם יגיע לחיים מאושרים צריך הוא להבין שההנאה בעולם

 הזה היא רק מלימוד תורה. מאביי ורבא. מקצות ונתיבות. וממילא מה יש לך להתעסק

 בשטויות ובדברי הבל... מה מענין אותך בן תורה "להיות בענינים"?! הענינים שלך

 צריכים להיות רבי עקיבא איגר וחתם סופר וחידושי הרי"ם...

ודאי שכדי שלא להיכשל צריכים גם ללמוד את הספר שזכינו לו בדורנו "שמירת הלשון". אדם

 הלומד ויודע את ההלכות, גם אם נכשל יש לו מוסר כליות וממילא בכך יזהר הרבה יותר

 מדיבורים אסורים. ד' יעזור שנזכה לשמור את לשוננו כראוי מדיבורים אסורים מזלזול

 בעבדי במשה ח"ו, ובכך נזכה מהרה לבנין בית קדשנו.

@7במסגרת: "זוכה בשבילו לאור הגנוז"

זכו הדורות האחרונים אשר ישנה התעוררות רבה בלימוד הלכות שמירת הלשון. אין ספק,

 שזכות זו שייכת למרן החפץ חיים זצוק"ל שעמל להחדיר בקרב הציבור עד כמה חמור עוון

 לשון הרע בספריו שנתפשטו בתפוצות ישראל.

בחתימת ספרו הגדול כותב: "האיש שיתחזק בעצמו בענין הזה של שמירת הלשון בכל כוחו

 ויזרז גם אחרים בענין הגדול הזה למען כבוד ד' ותורתו, שלא יהיו מצוותיה כהפקר ח"ו,

 זכותו גדולה מאד. כי באמת כלל ישראל בחזקת כשרים וצדיקים הן, אך מפני העלם ידיעת

 פרטי הדינים שיש בענין הזה וגם נעלם מהרבה אנשים העצות איך להימלט מן היצר, אם

 ימצא מי שיעוררם בענין הזה, בודאי יתקבלו דבריו ויהיה זכות הרבים תלוי בו".

בשנים האחרונות ההתעוררות ללימוד הלכות שמירת הלשון גברה יותר ויותר. ארגונים כמו

 "נוצרי לשון" "משמרת הלשון" ועוד קמו ומעוררים את הציבור בכתב ובעל פה על חומרת

 דיבורי לשון הרע ורכילות. כמו כן שיעורים מתייסדים במקומות רבים ללימוד הלכות אלו.

 לאחרונה, אף נוסד שיעור קבוע ללימוד הל' שמירת הלשון במעונו של הגאון הגדול רבי

 אהרן ליב שטינמן שליט"א במסגרת השיעורים הקבועים אותם מוסר בביתו הגאון הגדול

 שליט"א. 

"וכל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים

 לשער" (אגרת הגר"א)