תיבת-ההצלה לכל הדורות
המערכת הפוליטית-שלטונית של המדינה מתנהלת כסהרורית. אין בה רגע של רגיעה. הגורם המרכזי בממשלה מרגיש בחולשת קיומו והוא מחפש לכן תמיכה מצד מפלגות נוספות, אלא שכאן, כתמיד, צצים קשיים מצד השותפים הקיימים, שאין דעתם נוחה מהרחבת מעגל הנהנים מהשררה. מצד שני, מי שמוצע כ"תגבורת", מציג גם הוא תנאים משלו, ובמקרה שלפנינו, מדובר ביו"ר מפלגת "ישראל ביתנו", אביגדור ליברמן, שמוכן להסתפק רק בשר אחד למפלגתו, אבל בתנאי שתתקבל הצעתו לשינוי המשטר במדינה.
ליברמן מציע לחזור לשיטת
הבחירה בשני פתקים, האחד לכנסת והשני לתפקיד נשיא המדינה, שלמעשה יעמוד גם בראשות
הממשלה, ובתור שכזה יהפוך לשליט רב-סמכותי; הוא יבחר את השרים, שלא יהיו
חברי-כנסת, והוא יוכל להורות על הקפאת חוקים והפעלת חוקי-חירום ועוד כיו"ב.
הנימוק להצעה הוא, כי רק כך תובטח היציבות השלטונית ויימנעו הטלטולים והקלקולים
הרווחים כל כך לאורך השנים.
ההצעה האמורה מופרכת מכל
וכל, מכמה וכמה סיבות. קודם כל, מפני ששיטת הבחירה בשני פתקים הוכיחה את עצמה
ככושלת בעבר הלא רחוק, שכן לא הביאה שום יציבות לשלטון, כי אם להיפך. נוסף לכך,
חולשתה של הממשלה הנוכחית אינה נובעת משיטת הבחירות בפתק אחד, אלא נוצרה מחמת
תוצאות המלחמה בלבנון ודרכי התנהלותה הכושלות, כשלפי כל הסימנים מקורן בהזנחה
ממושכת מכל תקופת הממשלה הקודמת, שהיתה כידוע אחת החזקות מבחינה השליטה הכמעט-טוטאלית, בגלל מי שעמד בראשה, וזאת דוקא כשהבחירות
התקיימו בשיטת הפתק האחד...
ברור לחלוטין, כי שום דבר
לא יתוקן באמצעות שינוי כזה או אחר בשיטת הבחירות; אולי מתאים רעיון כזה לעמים
אחרים, אבל כאשר יהודים חשים שלא בנוח, או מרגישים את עצמם במצוקה - עליהם לחפש את
מקור הטירדה אי-שם בתחום הרוחני-הנפשי. עובדה היא, כי
אלפים ואולי רבבות מבני הארץ, כנראה גם כתוצאה מאירועי מלחמת לבנון השניה מצאו
לנכון להצטרף השנה להמוני הצמים ביום- הכיפורים. טבלה שפורסמה באחד העתונים
החילוניים הצביעה על כך, שבכל הקיבוצים לא התנהלה שום עבודה, בניגוד למה שהיה שם
בשנים קודמות, אבל בנוסף לכך - מספר הצמים בהם השנה עמד על אחוזים מאוד גבוהים,
זאת בנוסף למניני- תפילה שהתארגנו בהרבה מהם. כל זה מעיד על רעבון הנשמה היהודית,
ודבר זה הוא ללא ספק עיקר תוכנו של המשבר הפוקד כיום את המדינה.
* עומדים אנשים ומחפשים
עצות ופתרונות, ולא נרתעים אפילו מנסיון לעשות שימוש חוזר במה שכבר נוסה בעבר
והוכח ככשלון, בזמן שיש לנו דברים מפורשים על מה שעלינו לעשות לטובתנו ולתקנתנו.
בפרשתנו, פרשת נח, אנו לומדים את
שני הדברים גם יחד. כאשר מבול מאיים לבוא על העולם, עומד נח הצדיק ובונה תיבה מעצי
גופר להצלה, ותיבה זו מוכיחה את עצמה במלוא יעילותה. לעומת זאת, לאחר המבול, המגדל
שראשו בשמים, אותו אמרו בני דור הפלגה להקים, הוא דוקא נשמט מידיהם למרות כל
התחכום והמאמצים שהשקיעו בתכנון והכנות; לפתע "לא ישמעו איש שפת רעהו", וכפירש"י: "זה שואל לבנה וזה מביא טיט וזה עומד
עליו ופוצע את מוחו" )יא, ז(...
כל המומחים למיניהם,
שאולי באמת נשאלו אז, בודאי לעגו לנח כשבנה את התיבה, בהסבירו את סיבת מעשהו במבול
שיבוא. לו יצוייר שהוא באמת יודע מה שיקרה, האם תיבה של
עצי גופר תהיה עמידה מול מבול שוצף שמחריב עולם ומלואו? ומצד שני, מגדל שמתוכנן
לפי מיטב להיבנות כמבצר איתן, עם כל האמצעים שעמדו אז לרשות המתכננים והבונים -
איך יתכן שהכל ישתבש לפתע?
הרבה שאלות ותמיהות ממין
זה עולות על שפתי אנשים בימינו, כי איך יתכן שצבא כה משוכלל כצה"ל, עם כל
הכלים, נתפס לפתע כגוף מבולבל, שפקודות מלמעלה לא הגיעו לדרגים שלמטה, או שאלה
מלמטה לא הצליחו להבין מה מורים להם מהפיקוד שמעליהם, כשגם מתרחשות יותר מדי תקלות
של "ירי ידידותי", כינוי לטעויות בזיהוי, וחיילים יורים בחבריהם, כאמור
לעיל: "וזה עומד עליו ופוצע את מוחו", ד' יצילנו.
אכן, נח ובניו וכל הבאים
לתיבה ניצלים אך ורק מפני שכך הורה ד' לנח לעשות. עצת ד' לעולם תעמוד גם במצב כה
חמור כמבול ששוטף את העולם, ומגדל שראשו בשמים לא יעמוד ולא יועיל, שהרי אם ד' לא
יבנה בית שוא עמלו בוניו בו.
* אבל אמת עמוקה עוד יותר
היא המשמעות הפנימית של אותה "תיבה", שאינה אלא סמל לתיבות התורה הק', שבזכותה אנו חיים וקיימים, ובזכותה אנו גם ניצלים, כפי
שגם נח איש צדיק תמים ניצל בזמנו, ואת זה אנו לומדים ממדרש רבותינו ז"ל.
עה"פ "אלה תולדות
נח נח", יש במדרש תנחומא
פרק שלם על גדולת ומעלת התורה שנתן לנו הקב"ה, ובמיוחד שבחה של תורה
שבע"פ, שעליה נאמר "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" )איוב, יא( וכו', וכן "לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על
התורה שבע"פ, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרת אתך ברית )שמות, לד(, ואמרו
חז"ל לא כתב הקב"ה בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא
בגלל הדברים אלא על פי הדברים, וזו היא תורה שבע"פ" וכו'.
ובפי' "ענף
יוסף": "כתב בספר אות אמת וכו', איני יודע מה
שייך כאן", והוא מסביר: "ולי אפשר, משום דאיתא
לקמן סדר כי תבא, כל העושה תורה לאמתו מעלה עליו הכתוב כאילו הוא עשה וברא את עצמו
ע"ש. ולפ"ז יש לומר, דהמדרש
מפרש אלה תולדות נח, נח בעצמו, שהוא בעצמו נחשב לתולדותיו, והיינו ע"י עסק
התורה שעסק, כדאיתא בויקרא רבה פ"ב וברש"י
סדר זו פסוק מכל הבהמה הטהורה, שלמד נח תורה".
הנה כי כן, כבר אז,
כשמבול עמד לבוא על העולם ולהחריבו - פתח-ההצלה לעולם חדש שיקום אחריו הוא
ע"י לימוד התורה, וזהו הקשר בין הפרק הארוך במדרש תנחומא
ל"אלה תולדות נח נח", אבל לא רק לשעתו, אלא
לתמיד ולעולמים - התורה היא תיבת ההצלה, כפי שמפרט המדרש הנ"ל להלן על גלות
בבל, שהקדים והגלה את החרש והמסגר: "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים
והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיה
כדי שלא תשתכח מתן תורה שבע"פ וישהו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום ולא שלט
בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו עליהם שמד. ואף לימות המשיח אין חבלי של משיח רואין וכו', ללמדך שמשם מתחלת
הגאולה, משם עולין לירושלים, שנאמר ועלו מושיעים בהר
ציון וגו' )עובדי' א( אותה שעה והיתה לד' המלוכה".
הרבה כבר נכתב על תופעה
ייחודית זו בתולדותיו של עם ישראל העל-היסטורי, תופעת "החרש והמסגר",
שהקב"ה מסבב הסיבות שהם יקדימו לגלות ונוטעים זריעה חדשה של תקומה והצלת
התורה, כפי שאכן ראינו גם בדורותינו אנו, והלקח הוא, כי לא נתרפה גם אנחנו ממלאכה
קדושה זו של בניית התיבה כפי שנרמז עליה בספה"ק:
"תיבת נח הוא תיבות ואותיות התורה כו' שיוכל כל
אדם להכניס עצמו בכל תיבה מתורה ותפלה ועי"ז יוכל
להנצל מכל הסתר" )שפ"א נח, יא(, וכן: "איתא
בספרים, כי תיבה שניצל בה נח היא כל תיבה ותיבה שבתורה ותפלה ושצריך אדם לבטל עצמו
אל התיבה שמוציא בפיו" )שם, יד(.
* קטנים אנו מכדי שנוכל
לדמות מילתא למילתא ולהקיש
מתקופה לתקופה, אך מכל דברי תורה, חז"ל והמפרשים, אנו לומדים על היסודות
המרכזיים בקלקולים שפקדו את האנושות בשחר הימים: השחתה כוללת בדור המבול: "כי
השחית כל בשר דרכו על הארץ" )בראשית ו, יב(; מרידה
רבתי בד' בדור הפלגה: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו
שם" )שם יא, ד(.
אם נתבונן, נראה כי שני
קלקולים יסודיים אלה הם שעומדים תמיד לרועץ לאנושות: השחתת המידות, מצד אחד, כפירה
ומרידה בד' - מצד שני, ולפעמים הן כרוכות ואחוזות יחד: "ותשחת הארץ לפני
האלקים" )ו, יא( - ההשחתה הנוראה ביותר באה מחמת שמקדימים הארץ: "הארץ
לפני האלקים" )הרה"ק ר"ש
מסדיגורה זצ"ל(. אכן, הבטחה נתן הקב"ה לנח
ובניו: "והקימותי את בריתי אתכם וגו', ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" )ט,
יא(, אבל התרופה שהמציא לנח ובניו כדי להינצל מפורענויות ההשחתה והכפירה, והיא
התיבה - תרופה תמידית היא ולעולם היא נשארת מקום-המפלט היחידי למאמינים בד'
ונאמנים בבריתו.
המעשה הראשון שעשה נח
לאחר היציאה מן התיבה הוא: "ויבן נח מזבח לד' ויקח
מכל הבהמה הטהורה וגו' ויעל עולות במזבח" )ח, כ(, ואמרו חז"ל: "ויבן כתיב, נתבונן. אמר, מפני מה ציונו הקב"ה וריבה
בטהורים יותר מן הטמאים, אלא להקריב מהן קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה" וגו'
)ב"ר לד, ט(. מכאן מוכח )עיי' "ענף
יוסף" בתנחומא( שנח למד תורה, כשעיקר הלקח הוא, כי
לימוד התורה הוא התיבה הרוחנית המצילה לאחר היציאה מן התיבה הפיסית שבנה בציווי
ד'.
קרבן זה, כפי שנאמר
בחז"ל, היה ערב מאוד לפני ד': "וירח ד' את ריח הניחוח - הריח ריחו של
אברהם אבינו עולה מכבשן האש; ריח של חנניה מישאל ועזריה
עולין מכבשן האש" )שם במד"ר(.
קרבן זה אף הציל את עתיד קיומו של עולם, כנאמר להלן בפסוק: "ויאמר ד' אל לבו
לא אוסיף לקלל עוד את האדמה וגו' ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי".
* אילו נשמעו רשעי דור המבול לנח, עוד יכולים היו להציל את נפשותיהם, כי על
כן בנה את התיבה במהלך תקופה ארוכה של מאה ועשרים שנה, כדי שיראו וילמדו לקח.
"מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים, והיו מבזין אותו, אמרו לו, זקן, תיבה זו למה? אמר להם הקב"ה
מביא עליכם את המבול. אמרו מבול של מה?" וכו'
)סנהדרין, קח:(.
בבנותו את התיבה, במהלך
תקופה ארוכה של ק"כ שנה, הזהיר נח את בני דורו אבל גם ביצע בירור בין החייבים
והזכאים, וזהו בודאי רמז לכל הדורות. "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או
כולו חייב" )סנהדרין, צח.(. אמר על כך הצדיק קדוש ישראל מרוזין
זיע"א )שיום הילולא שלו חל השבוע, בג' במרחשון(: מאי משמע? דור שכולו זכאי אינו נראה, אלא מה -
שכולו חייב, והלא ישנה הבטחה "שלא תשכח מפי זרעו"?! אלא שחז"ל
התכוונו בדבריהם הקדושים, שיהיה בירור, אלו הזכאים יהיו כולו זכאי, ואלו שיהיו
חייבים - יהיו כולו חייב. והנה, עינינו הרואות, שהם, החייבים, כבר מוכנים מצדם,
וצריכים אנו לראות שגם אנו נהיה מוכנים מצדנו!...
נח הצדיק, כדברי הגמ', אכן היה מוכיח את דורו, בצדקתו קיווה והאמין שאולי
ישובו מדרכם הרעה, אבל הם כבר היו בגדר של "כולו חייב", ולא נותר אלא
לעשות את הבירור הסופי, ללקט ולרכז את ה"כולו זכאי" שיינצלו מן המבול
בתוך התיבה, כשרק טהורים וזכאים יבואו אליה: "כל שהתיבה קולטתו
בידוע שלא נעבדה בהם עבירה, וכל שאין התיבה קולטתו
בידוע שנעבדה בה עבירה" )שם, צח:(. הבירור היה נוקב עד היסוד.
ענין זה הוא אקטואלי מאוד
בזמננו, כשאנו רואים, לדאבוננו ולהוותנו, כמה מעמיקה ההתרחקות של הרחוקים מאור ד'
ותורתו. מציאות זו מטילה עלינו חיוב כפול, קודם כל ולפני הכל, בחיזוק העצמי שלנו,
בכיוון שנכשיר ונכין את עצמנו ל"כולו זכאי", לא להסתפק בקיים, לא לנוח
על זרי הדפנה, לא לומר "שישו בני מעי", לפקוח עינים ולשים לב לכל מיני המכשולות האורבים לנו ליד פתחי בתינו, ולפעמים אפילו בתוכם.
כנח בזמנו, שבנה תיבה
שתהיה המפלט הבטוח לזכאים, עלינו להשקיע כל מאמץ שתיבת- ההצלה שלנו תהיה עמידה
וחסינה מכל חדירה של זמורת זר, כולל כל מה שניתן להכלילו בהגדרה של "עולם הזה
בהכשר". זכינו בשנים האחרונות להיות "חברה קולטת", כאשר המוני
יהודים שהיו מרוחקים התקרבו ומתקרבים לשמירת תורה ומצוות, אבל לא פעם מרתיעה אותם
תמונת-מצב זו של צריכת מותרות מופגנת וראוותנית, כזו שהם בורחים ממנה, כשבמקרים מסויימים היא מהווה אחד הגורמים לבריחתם משם, מפני שקצה נפשם
מהתרבות הקלוקלת של ה"אכול ושתה", וד"ל.
למען עצמנו ולמען אלה
שלבותיהם נפתחים ובאים להציל את עצמם ואת עתידם בתיבת התורה ואותיותיה, עלינו קודם
כל לחזק את בדקי בתינו, בפרט ובכלל; שומה עלינו להתרחק מפורקי-העול ומהמונם בכל צורה שהיא, שלא ידבק בנו מאומה מאותה השחתה איומה
ומסוכנת של "הארץ לפני האלקים", ולעשות הכל כדי להכשיר את עצמנו להיות
ראויים וזכאים להינצל מכל פורענות שלא תהיה.
עוד...
- תפקידנו להיות בית מקדש המהלך- שיחה עם הרב ג' טולידנו
- "תפקידנו בעולם להיות בית המקדש מהלך" - הרב ג' טולידנו
- הים סוגר – הרב י'פ' גולדווסר - הגות לפרשת השבוע בשלח
- תוכן-פרשות השבוע
- שמירת הלשון מביאה לאיכות חיים – שיחה עם הרב מ' אזרחי
- שהוציאנו מעבדות לחרות
- בין מחלוקת קורח וכל עדתו למחלוקת לשם שמים - לקט
- "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח..." - הרה"ג ר' שמחה כהן שליט"א
- תולה ארץ על בלימה
- איש יודע ציד- עשו נח ובטל – על השגות גבוהות מתוך חיי מנוחה