הים סוגר – הרב י'פ' גולדווסר - הגות לפרשת השבוע בשלח

@5הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר תלו עיניהן לאביהם שבשמים וצעקו להקב"ה.

 

" כיון שראו ישראל שהיו מוקפין מג' רוחות. הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר תלו עיניהן לאביהם שבשמים וצעקו להקב"ה.

 

. ולמה עשה להם הקב"ה כך אלא שהיה מתאווה לתפילתן" )שמו"ר כ"א ה'( * מהי צורתה של תפילה? מה החשיבות לריבוי התפילה? כיצד מתפללים מתוך הלב? בשאלות אלו פנינו להגה"צ רבי יצחק פנחס גולדווסר שליט"א מנהל רוחני דישיבת "אור ישראל" *

 

@1 מה היא צורתה של "תפילה" שתהא ראויה להגדרה " עבודה שבלב" ?

 

גם בדור עני וירוד כשלנו יכולים רוב בני התורה להעיד על עצמם שקיימו את אשר דרשה מהם תורתנו הקדושה. כאשר הנחתי תפילין קיימתי את אשר צוותה עלי התורה באמרה: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עינך", כאשר לבשתי בגד בעל ארבע כנפות מצויץ צייתתי לדרישת הפסוק: "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך". אך האם אוכל, כמו כן, לומר שכאשר התפללתי הבקר תפילת שחרית קיימתי את אשר נדרשתי "ולעבדו בכל לבבכם". האם התפללתי מתוך הלב ומכל הלב? האם נתייחד הלב לעבודת התפילה עד כי בשעה שנפח בשופר הפה את שבחיו, בקשותיו, תודותיו היה חלל מכל מחשבה ורצון זרים...?!

 

אין אנו מתביישים לצערנו לענות על שאלה זו בשלילה, כי 'צרת רבים חצי נחמה'. האמנם אין אנו מקיימים את הנדרש מאיתנו בפרשת קבלת עול מצוות?

 

יתר על כן, על פרשה זו שהובטח בה "ואספת דגנך" למי שיעבוד את הקב"ה )יתפלל( בכל לבבו, אמרו בברכות )לה.( שהיא מדברת על אלו ש"אינם עושים רצונו של מקום". נמצא, שאנו בדורנו, איננו זוכים לקיים אף פעם, את אשר היו מקיימים יום יום אלו שקרויים "אינם עושים רצונו של מקום". אכן ירדנו פלאים.

 

 

כמה מתאימים הדברים לדבריו - דרבנותיו של מרן הגרא"א דסלר זצוק"ל במכתבו הנדפס ב"מכתב מאליהו" )ח"ד ע' 163(: נשים עיננו בתפילתנו, אנו רגילים לומר שאנו מתפללים אבל הרי אין זה אמת כלל... ובאמת היינו אסורים לומר תפילות לגמרי, ורק בקושי התירו למען לא נשכח ענין התפילה כל עיקר. האם בשביל זה שהקילו אותו פטפוט מילים למען לא ישכח ממנו שם תפילה נדמה בנפשנו כי פטפוט מילים הלז יקרא תפילה?! הרי זהו קלקול נורא בהשקפה אשר ינעל בפנינו דלתות העליה על עצם התפילה.

 

 

מנין לקח מרן הגרא"א דסלר להתבטא בכזו חריפות? מן הפסוק הזה "ולעבדו בכל לבבכם", נדרשנו בזה לעבודה מכל הלב. פחות מזה לא הותר כי אם למען שלא תשתכח מאיתנו תורת תפילה.

 

 

 

 

@1 מהו המגדיר העיקרי של 'תפילה' ?

 

המקום הראשון בו נזכרה בפירוש בתורה תפילה, )הכוונה שפשט המקרא מדבר בתפילה( הוא בפסוק: "ויצא יצחק לשוח בשדה" שפרשוהו חז"ל והמפרשים הפשטניים לשוחח.

 

לשוחח עם מי? הרי לא נזכר שהיה עמו מי שהוא?! לשיחה עם הקב"ה!

 

ומכאן למדו במסכת ברכות שיצחק אבינו תיקן תפילת מנחה. "אין שיחה אלא תפילה שנא' תפילה לעני כי יעטוף ולפני ד' ישפוך שיחו". הרי שמהותה של תפילה היא שיחה. ואכן מגדיר דוד המלך ע"ה את תפילותיו "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה".

 

מהותה של תפילה היא "שיחה". לא סתם שיחה אלא "ישפוך שיחו", כי סתם "שיחה" לא תמיד היא לגמרי מתוך הלב, כי יש 'חשבונות' מה כדאי לומר ומה לא כדאי לומר. אבל "ישפוך שיחו" פירושו: שנשפך כל מה שבפנים, כדרך שהשופך קדרה אינו מסווג ואינו ממיין אלא הכל נשפך. כך היא צורת תפילה אמיתית "ואשפוך את נפשי לפני ד'" מעמקי הנפש מתפרצים בשיחה עם הקב"ה.

 

הבה נבחון את עצמנו. האם אנחנו משוחחים עם הקב"ה בעמדנו לפניו בתפילה? ספרו על איכר מגושם שנכנס להיכל ישיבת "כנסת חזקיהו" בהיותה בזכרון יעקב, בשעת התפילה. התענין אחד הנוכחים בהתרשמותו של האיכר מן התפילה השבתית ושאלו: נו, מה ראית? ענהו האיכר: 'ראיתי שכולם מתפללים חוץ מן הזקן שעמד סמוך לארון הקדש'. 'ומה עשה אותו זקן'? )הכוונה למרן הגר"א לאפיאן זצוק"ל( 'זה נראה שהוא מדבר עם מישהו' כך ענה האיכר.

 

כולם התפללו חוץ מן הזקן. הזקן לא התפלל הוא שוחח עם הקב"ה. שפך את שיחו. זה נראה שהוא מדבר עם מישהו. אנחנו איננו מדברים, איננו משוחחים, אנו מתפללים. עסוקים אנחנו בפולחן, תכסיס ששמו "מעשה תפילה". אבל עם הקב"ה לא שוחחנו. והראיה: איך יתכן שכאשר המאוורר הפך דף בסידור, איננו יודעים לפעמים, היכן אנו אוחזים? איך יתכן להתלבט אם ברכתי 'על המחיה' 'אשר יצר'? היקרה לבחור שעליו לשוחח עם ראש הישיבה, שיתהה האם כבר דברתי או עדין לא דברתי?! הינמנם אדם או יחלום באמצע שיחתו עם הדיוט?! היש עוד ספק כמה צדק מרן הגרא"א דסלר זצ"וקל בהגדירו את תפילתנו כפטפוט מילים שהותר למען לא תשכח תורת תפילה. אכן מדכא הדבר.

 

 

@!ישנו מושג של 'תפילה נשמעת' ישנה עצה לכך?

 

שמעתי מצטטים מדברי הזוה"ק עה"פ: "קרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת - חסר וא"ו לומר שהוא אחד". היכן חסר ואו? ומיהו האחד?

 

שמעתי מבארים: בכל פסוקי פרק "תהילה לדוד" יש "וא"ו החיבור" באמצעם, החולקת כל פסוק לשנים: מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור. ואילו בפסוק זה: קרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת אין וא"ו החיבור החולקת את הפסוק לשנים. "לומר שהוא אחד" כלומר הפסוק הוא אחד, אחיד, לא נאמרו בו שני תכנים. אין מדובר כאן על שני מדרגות של תפילה. כל קוראיו ויקראוהו באמת. אלא כדברי הילקוט שמעוני כאן: קרוב ד' לכל קוראיו. יכול לכל? ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת. @1למי שקורא שלא באמת אין הקב"ה קרוב כלל@2. ולא רק שלקורא שלא באמת אין הקב"ה קרוב, אלא שאין הוא נחשב כקורא אליו.

 

 

עד היכן הדברים מגיעים: ביומא סט: מסופר, שאעפ"י שמשה רבנו הגדיר את הקב"ה "גדול גיבור ונורא" כאשר ראה ירמיהו את הנכרים מקרקרים בביהמ"ק לא הזכיר בתפילתו תואר "נורא". וכשראה דניאל את הנכרים משתעבדים בבניו של מקום לא הזכיר את התואר "גיבור". כאשר תמהה הגמ' על הנהגה זו של ירמיהו ודניאל, השיבה כך: "מתוך שיודעים בקב"ה שאמיתי הוא לפיכך לא כזבו בו". הכוונה היא, שמפני שתפילה היא קריאה באמת לפי מדרגתם של הנביאים הקרויים על שם חוש הראיה )רואה, חוזה( כל שלא נתאמת להם בהשגה חושית שהקב"ה מתנהג בנוראות ובגבורה היה נחשב ל'כזב' אילו תיארוהו כגיבור ונורא.

 

 

@1 מה קרה ש'עבודה שבלב' הפכה להראות כך?

 

 

המשנה בברכות אומרת: העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים. העובדה שאנו חוזרים שוב ושוב, עוד ועוד, על אותה תפילה הפכה אותה לתפילת קבע ושללה ממנה את הרגש התחנונים.

 

 

אנו מסתכלים על ריבוי התפילות )אותה תפילה החוזרת על עצמה שוב ושוב( כריבוי של הגרלות או נסיונות קליעה למטרה, שאם אמנם המנסה פעמים רבות ואינו מצליח עדין אינו מתייאש מלנסות שוב, בלבו פנימה אינו מקווה באמת שהפעם יצליח, כי מה יום מיומים להצליח עכשיו במה שלא הצליח פעמים רבות.

 

 

אך טעות מכוערת היא זאת ושגגתה עולה זדון. היעלה על הדעת שהשוקל נתח בשר גדול וכבד, ומרבה כנגדו משקלות על כף המאזנים האחרת, יחדל להאמין שהמשקולות הנוספים יכריעו את הכף כיון שלא עשו זאת המשקולות הראשונות?! אין לך שטות גדולה מזו, הלא כל המשקולות הנוספים מצטרפים לקודמיהם. אין הם הגרלות או קליעה למטרה שכל נסיון לעצמו הוא.

 

 

"ויעתר יצחק לד' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ד' ותהר רבקה אשתו" כותב רש"י: ויעתר הרבה והפציר בתפילה. ויעתר לו ד', נתפצר ונתפייס ונתפתה לו ואומר אני כל לשון עתר לשון הפצרה וריבוי הוא. 'עתר' פירושו ריבוי. ואף 'הפצרה' פירושה ריבוי. העובדה שנזכר כאן ריבוי תפילתו של יצחק ולא עצם תפילתו, מורה בברור שכח תפילתו של יצחק היה דוקא בריבויה.

 

 

 

למשל, המשתדל אצל סוחר תכשיטים לקנות תכשיט מסוים ומרבה על מחירו, האם יאמר בליבו: עשרת הנסיונות הראשונים לא הועילו לשכנעו למוכרו לי, בוודאי גם אם אוסיף על המחיר עוד ועוד לא יאות לי. אין זה נכון, כי המעות מתווספות אלו על אלו ובעד סכום גדול בוודאי שיסכים הסוחר למכור את התכשיט.

 

 

כמו כן בתפילה, המסופק בלבו אם תיענה תפילתו מכח שלא הועילו תפילותיו עד הנה טועה הוא מאד. הלא עד עתה עוד לא העמיד ריבוי תפילה כמו זה שמצטרף היום בהוסיפו עוד תפילה. אין מקום לשום רפיון ושום יאוש, כי בתפילה מועיל הריבוי. ומפורש במדרש פ' ואתחנן, שאילו היה משה רבנו מרבה עוד תפילה אחת היה כבר 'הכרח' כביכול שתשמע תפילתו. על כן ציווהו הקב"ה: רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. ומן הסתם זוהי הסיבה שתקנו לנו חז"ל ריבוי תפילה. ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה.

 

 

אך דוקא הריבוי הזה, שוב ושוב אותה בקשה, הוא הגורם שתהפוך התפילה לטכסיס של 'מלומדה'. הפה מורגל מה לומר. המוח מורגל מה לחשוב. הלב מורגל מה להרגיש! גם ב'הרגשה' שייך הרגל. כדרך שמפעיל אדם מכונת כביסה והולך לישון, כן עלול האדם להפעיל מכונת תפילה וכו'. מקיים הוא מן הסתם מצות תפילה )אם כיוון בברכת אבות( אך איננו מקיים "ולעבדו בכל לבבכם".

 

 

@1אנו מדברים על תפילה ככלל, אבל ודאי יש בה דרגות רבות?

 

 

הגמ' ביומא )כט.( : למה נמשלה תפילתן של צדיקים כאילת, לומר לך: מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפילה תפילתן נשמעת". מהו הדמיון לקרני הצבי המפוצלות?

 

 

ג' מדרגות יש בתפילה. המדרגה השפלה היא זו שתיארנו בהרחבה. לצערנו, ריבוי התפילה מפסיד את הכוונה. העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים. המתפלל לראשונה, מוכרח לשים לב לאשר הוא מוציא מפיו. העדר ידיעתו את תוכן ואת סדר התפילה מכריח אותו להתפלל במתינות, באיטיות. לעומתו ה'ותיק' המורגל כרת ברית עם מוצאות פיו לעשות מלאכתן בנאמנות. גם אגרופיו יכוהו: חטאנו. פשענו.

 

 

המדרגה הבינונית היא של אלו אשר למרות היותם מורגלים בתפילה יתפללו בכוונה ובשימת לב, אך יתאמצו פחות. כדי להתפלל כמו אתמול ושלשום, אין צריך להשקיע היום את אותם המאמצים.

 

 

שמעתי סיפור שהרשימני מאד על האדמו"ר מסאטמר זצ"ל. פעם אחת בפורים, ביקש משמשו רשות לחקותו, והרשהו. המשמש חיקה את הרבי בתפילתו בדיוק רב, ולפתע פרץ הרבי בבכי. רעד עבר במקום והמשמש נבוך. לאחר שנרגע הסביר הרבי כי עברה בו מחשבה, שמא גם תפילותיו שלו אינן כי אם חיקוי. חוזר הוא ומחקה את תנועותיו את כוונותיו ויחודיו אתמול הלזו תפילה יקרא?! על כן פרץ בבכי. לדעתי, אין ספק שהאדמו"ר לא חשד את עצמו כמי שמתפלל 'מלומדה'. אלא שחשש שאינו משקיע מאמצים בתפילותיו החוזרות ונשנות כמו בתחילה.

 

 

המדרגה המעולה של עובדי ד' בכל לב הקוראים אליו באמת היא: להשקיע מאמצים בתפילה האלף והאחת כאילו היתה תפילה ראשונה. נכון הדבר שכדי להתפלל כמו אתמול ושלשום מיותר הדבר, והיא הנותנת שהמאמצים הללו יולידו תפילה חדשה. תפילה ראשונה. תפילה אחרת.

 

 

אלו הם הפיצולים אשר מוסיפים הצדיקים בריבוי תפילותיהם. עשר לשונות של תפילה מנו חז"ל, ויש אומרים שלש עשרה. לא הרי זעקה כהרי נאקה. ולא הרי פילול כהרי רינון. יש שבחים יש תחנונים ויש הודאות. השבח עצמו מתחלק אף הוא להלל ולזמרה לקילוס ולברכה. יש מתחנן כבן לאביו ויש כעבד לאדונו. כל תפילה עשויה להיות מסלול )פיצול( חדש להתקרב על ידו להקב"ה, כאשר יתאמץ המתפלל לפי הנסיבות ולפי המוחין והלב של שעת תפילתו להתפלל לפניו ית' תפילה יחודית.

 

 

לסיום, מה נוכל לעשות כדי להתקרב למעלת המתפלל?

 

 

להתרגל לשוחח עם אבינו מלכנו מחוץ ומעבר לנוסחאות שחברו לנו חז"ל הקדושים. כאשר נחבר אנו את נוסח הפניה אל הקב"ה תוך כדי שיחתנו עמו, יחייב הדבר כוונת מוח ולב, כמובן. כך נתרגל אט אט לספר, לבקש, לפנות אליו בעת צרה ולבטא רגש תודה. ומשנתרגל לשפוך את שיחנו לפניו ית' יקל עלינו לדבר אתו גם בסגנון היצוק שחברו לנו אנשי כנסת הגדולה.

 

 

יש לנסות כמו כן, שהטעמת קטעי התפילה תהיה תואמת לתכנם. מה טעם יש להאנח בעת אמירת 'פיטום הקטרת', או להתנועע באותה שעה, האם על זה נאמר כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך? אין זו כי אם עבודת 'עצבים', סגולה לרחף בדמיונות כילד בנדנדתו. יש לנצל את תיבת "אתה" כדי לחוש עומד לפני המלך ומשוחח איתו. ומי שמשתמש בתנועות ידים והבעת פנים בשיחתו עם חברו, למה לא ישתמש בהם בשוחחו עם המקום?

 

 

ועל כולם, יש להתפלל להקב"ה שיזכנו להתפלל אליו.