סיום השס
בימים אלה מציינים רבבות לומדים בעולם היהודי כולו את סיום הש"ס במסגרת לימוד "הדף היומי", ורבבות יתחילו בס"ד את לימוד הש"ס מתוך כמיהה ללמוד עוד מסכת ועוד מסכת, עד לסיום הש"ס כולו, וחוזר חלילה.
שמחת התורה שמצויינת במעמדים מרכזיים וכן
בשיעורים הרבים ברחבי אה"ק ובחו"ל, יסודה בדברי חז"ל: "'ויעל
עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו' - א"ר יצחק, מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה" )מדרש
קהלת פרשה א', והובאו הדברים ברמ"א או"ח
תרס"ט וב"משנה ברורה" שם ס"ק ו'(.
"אמר אביי, תיתי לי דכי
חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה, עבידנא
יומא טבא לרבנן" )שבת, קי"ט(. שמחת הסיום,
אפילו של מסכת אחת, היא "יומא טבא לרבנן",
ועל אחת כמה וכמה שמחת סיום של סדר שלם ע"י רבבות לומדים בכל קצווי העולם
היהודי.
שמחת הסיום היא בראש ובראשונה שמחתם של המסיימים עצמם, שזכו ללמוד בקביעות
את כל הש"ס, אך לשמחה זו שותפים כל אשר נוטלים בה חלק )ראה "משנה
ברורה" תקנ"א ס"ק
ע"ג ע"ה ו"ביאור הלכה" שם(. תחושת עונג ושמחה זו רק מתעצמת
והולכת לנוכח העובדה כי ערב פתיחת המחזור החדש של "הדף היומי", ניכרת
שוב המציאות המבורכת שבה מתווספים עוד ועוד שיעורי תורה, כאשר החיוב המונח אקרקפתא דגברא של קביעת עתים לתורה
חדר ללבם של אלפים ורבבות, וכך התרחבו גבולות הקדושה בתוספת של לומדים רבים,
שיצטרפו עתה לשיעור היומי המחיה את נפשם.
ניגון הגמרא הנשמע בעם ישראל בכל המצבים, גם בפי אנשים העסוקים לפרנסתם,
ממחיש לעין כל כי אין לנו שיור רק התורה הזאת. אלא שבד-בבד עם שמחת לומדי
"הדף היומי", יש לזכור, כי אמנם אין ערוך לחשיבותו של יהודי השב מעמל
יומו ומתייגע בביאור דף הגמרא מתוך עמל מרוכז, אותו הוא מקדיש כדי להבין כל מילה מדברי
חז"ל, כשהוא מזיל אגלי זיעה על אותו דף גמרא, שעליו התייגעו אבותיו
ואבות-אבותיו. אך קיומה של תורה הוא אך ורק בזכות היכלי התורה והישיבות הקדושות,
בצילם מסתופפים בני-עלייה שהקדישו חייהם לתורה, ואשר בזכותם שרד בתוכנו לימוד
התורה לשמה, ובכוחם יש לנו גם את רבבות לומדי "הדף היומי".
@9
עם תחילת המחזור הנוכחי של "הדף היומי", המסיים עתה את לימוד
הש"ס כולו, נתפרסמה בעתוננו איגרת בלתי ידועה של מרן המהר"מ
שפירא זצ"ל, מחולל רעיון "הדף היומי", המלמדת, כי גם הוא עצמו ראה
בזכות שנתגלגלה לידו להפיץ תקנה גדולה זו, זכיה שזכה בה אך ורק בשל מצווה רבה
קודמת: מסירותו לבני התורה!
איגרת זו שרדה באורח פלאי ונמצאה ע"י הרב אברהם דוד מנדלבוים שליט"א יחד עם עשרות איגרות נוספות של מרן
הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל בארכיון בעיירה פולנית קטנה, שהכיל מכתבים בהם
חומר תורני והיסטורי רב-ערך. באיגרת נאמר: "הדף היומי אשר הוחלט על הכנסיה על
פי הצעתי היא תקנה גדולה וקבועה, וכבר יש לנו רשימה כי יותר ממאתיים אלף חברים
בפולין כ"י לומדים השיעור מדי יום ביומו". הוא מציין, כי כ"ק
האדמו"ר מגור זצוק"ל בעל "אמרי אמת", אמר כי זכות גדולה היא
בהתקנת תקנה חשובה זו, והוא עצמו מוסיף כי ברי לו שזכה לכך אך ורק בזכות עמלו
להרבצת התורה ומסירות נפשו עבור בני התורה. וכך נכתב באיגרת: "גם הרבי מגור
שליט"א לומד השיעור, ושמעתי כי אמר לאנשי מתי-סודו כי זכיה גדולה זכיתי כי
נתגלגל כזאת על ידי. @1ואני יודע בנפשי פנימה כי עבודתי על שדה החינוך בכלל
@3וחרוף נפשי בעד הבני תורה בפרט, הביאוני עד הלום בעזהשי"ת".
הדברים הללו, שכותב השורות כבר התיחס אליהם בעבר, נכתבים כתזכורת נוספת,
דוקא בשבוע זה, בו כל יהודי חש שותף בכל לב לשמחתם של לומדי "הדף היומי"
בכל אתר ואתר. אין ספק, כי יש לדרבן ולעודד בכל כוח קביעות עתים לתורה אצל כל
יהודי ויהודי. גדולי ישראל בכל הדורות קראו ועודדו גם יהודים העסוקים בפרנסתם
לקבוע עיתים לתורה, לעמול ולהתייגע בסוגיות הש"ס ככל שידם מגעת. אין כל ספק
בכך ולא בנקודה זו באנו להעיר. בציבור החרדי קיימים כאלה שמקדישים חייהם לתורה וגם
יהודים העמלים לפרנסתם וקובעים זמן ללימוד בשעותיהם הפנויות - אך הכל מכירים בכך,
שבפסגת הפירמידה מצויים בני התורה.
@9
יש לעמול רבות כדי להוסיף ולהחדיר אמיתות אלו ולעמוד על המשמר פן יחדור
אלינו טשטוש הדעות הנפוץ בקרב חוגים אחרים. כי לעיתים עלולה לתקוף זחיחות דעת את
האדם הקובע עיתים לתורה, והוא עלול לחשוב לעצמו: "בעצם, מה ההבדל ביני לבן
הישיבה או אברך הכולל? הוא לומד ואני לומד. בסך הכל, שנינו לומדים. גם אני מכיר את
הגמרא ורש"י. אני לומד בשעה ליום מסכתות שלימות והוא יושב לו ימים שלמים
ומפלפל פילפולים, במקום לעבוד לפרנסתו ולקבוע שעה
ללימוד..."
כנגד תחושות אלו - המהלכות בקרב חוגים שונים - יש להחדיר את המסר הברור, כי
תורתו של בן הישיבה והאברך אינה רק "יותר" מקביעות עיתים לתורה גרידא.
אין זה רק ענין של כמות השעות וכדו'. המצב של "כולו תורה", המציאות של
ד' אמות של הלכה "בלבד" - יוצרים מהות אחרת לחלוטין. אטמוספירה אחרת. כך צריך לחוש כל יהודי המכיר בקדושת התורה
ודרכי קניינה.
לעומת זאת, לדאבוננו, מהלכות בקרב חוגים פשרניים גם דעות אחרות, הרואות את
"האידיאל" דווקא בלימוד תורה חלקי בלבד ובהפניית עורף לישיבות ולכוללים.
הבולטים במיוחד ונושאי הדגל הם חוגי "המזרחי" שנאבקו תמיד נגד הישיבות
הקדושות, יצרו אידיאולוגיה של "תורה ועבודה", שבה יש לשאוף ולהעריץ את
"עול דרך ארץ" ו"עול מלכות" הרבה יותר מאשר "עול
תורה". גם בתקופתנו ניכרת בקרב חוגים שמחוץ לעולם התורה המגמה של דחיקת מעמד
הלומדים והישיבות לקרן זוית. אך, כאמור, אנו מאמינים בני מאמינים, שהיכלי התורה הם
לב האומה ובלעדיהם לא היה לימוד תורה כלל ולא היה קיום ליהדות אף בקרב הציבור
הרחב.
@9
מימי אברהם אבינו, אשר כלשון חז"ל היה "זקן ויושב בישיבה",
ועד לימינו אנו, שימשו הישיבות כמרכז חיי היהדות, ומי שפרש מהן נחשב כפורש מן
החיים. הישיבות היו "הלב" של כלל ישראל, ומי שסבר כי יוכל להתנכר אליהן,
הפך להיות אבר מדולדל וחסר חיות רוחנית.
מרן הסבא מנובהרדוק זצ"ל בספרו "מדרגת
האדם" )עמוד י"ז( כותב: @1"הישיבות
הרימו את המצב הרוחני בכל תפוצות ישראל למעלה ראש. העם הכיר, כי מקור האמת הוא רק
בישיבות וזולתן הכל הבל ושוא נתעה, והביטו על הישיבות כמו על שעון מתוקן עם מכונה
פנימית אמיתית ומדוייקת על-נכון, שהכל מדייקים את
השעונים שלהם על פיו".
אותם שלא השכילו "לכוון את שעוניהם" על-פי האמת התורתית הבוקעת מהיכלי הישיבות - ומהן בלבד - הלכו מדחי אל
דחי, וכיום הם יכולים רק להכות על חטא על אותם צעדים ילדותיים של "התנתקות מן
האפוטרופסות של עולם התורה".
רק ציבור היראים, שבו גם אלה שלא זכו לשקוד כל ימיהם בהיכלי התורה מביטים
בהערצה על בני העליה שמקדישים חייהם לתורה - רק ציבור זה יכול להיות בטוח בעצמו,
כי יזכה להמשיך שרשרת הדורות מהר סיני ולהבטיח קיומה של תורה בכל הרבדים, כפי
שרואים אנו בהיכלי התורה המתפתחים בלעה"ר בדורנו
וכפי שחוזים אנו עתה בסיום הש"ס במסגרת "הדף היומי".
