1"אשרי אשרי מי, שגדל בתורה, וע-מ-ל-ו, ועמלו בתורה"... @1"אשרי אשרי מי, שגדל בתורה, וע-מ-ל-ו, ועמלו בתורה"... כך, בגרון ניחר, שרו אלפים-אלפים את מילות הנגינה הזו, בשאגה אדירה, כפי שקירות האולם המרכזי של בנייני האומה שנים רבות לא שמעו, וגם לא ראו. המונים-המונים, ליטאים לצד חסידים, ספרדים לצד אשכנזים, זקנים עם נערים, בני ישיבות ואברכי כוללים לצידם של בעלי-בתים - כולם-כולם עמדו שם, רקדו מצד לצד, כתף לכתף, ועיני כולם נשואות לעבר בימת הכבוד, למזרח, שם ישבו מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א, ובראשם רבינו מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, בבחינת "והיו עיניך רואות את מוריך". היה זה מחזה מרהיב. קשה לתאר במילים את הרגעים הנדירים הללו, שמתרחשים פעם בדור. אך היה רגע אחד נדיר הרבה יותר, כאשר תוך כדי הריקוד לכבודה של תורה ולומדיה, כאשר האלפים רוקדים ומפזזים לכבודה של תורה, עבר רחש של התרגשות בקהל העצום: מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א, ובראשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, קמו ממקומותיהם והצטרפו לריקוד המרגש. שאגה אדירה של "אשרי מי שעמלו בתורה... ועושה נחת רוח ליוצרו" נשמעה באולם, מפיהם של אלפי משתתפי שמחת התורה, כשגדולי ישראל שליט"א, יד ביד, רוקדים יחד עם הציבור העצום לכבודה של תורה. עיני כולם היו נשואות אל בימת הכבוד המרכזית, כאשר מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א קם לריקוד של שמחה לכבודה של תורה, יד ביד עם הגאון הגדול רבי אהרן ליב שטינמן שליט"א, הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך שליט"א, כ"ק האדמו"ר מערלוי שליט"א, כ"ק האדמו"ר מסערט ויז'ניץ שליט"א, ואתם-עמם מאות מרביצי התורה שישבו על בימת הכבוד, ובהם חברי מועצות גדולי התורה, ראשי ישיבות, אדמו"רים חשובים, רבנים, דיינים, יושבי על מדין, ואישי ציבור חשובים. כולם-כולם, רקדו יחד את אותו ריקוד של שמחה, שמחת התורה, במשך דקות ארוכות, ניגון שלא פסק גם לאחר שהתזמורת בניצוחו של ר' חיים בנט, הפסיקה מנגינתה. זה לא השפיע על אף אחד, והריקוד נמשך בעוז עוד דקות ארוכות, כשהתזמורת "נכנעת" וממשיכה בניגוני השמחה במשך דקות נוספות. ובצד, עמדו להם המאבטחים הרבים ששמרו על הסדר, והביטו בהשתאות, בפה פעור, כיצד אלפים רבים של בני-תשחורת, רוקדים ומפזזים לכבודה של תורה, כשהאולם כולו, זז מצד לצד, במחזה מדהים ומרגש, שמי שלא היה נוכח באולם באותה שעה, לא יבין זאת. "אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו" )מסכת ברכות, י"ז א', הדף היומי של יום חמישי הקרוב(. @9 אולמות בנייני האומה בירושלים ידעו ביובל השנים האחרונות עשרות אירועים ומעמדים תורניים - החל מהכנסיות הגדולות של אגודת ישראל שהתקיימו בשנים עברו, כנס היסוד ההיסטורי של "דגל התורה", בשנת תשמ"ט, במעמד מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל, ועוד שורה ארוכה של כנסים רבים, ובהם גם המעמדים המרכזיים של סיום הש"ס בדף היומי. כזה היה גם המעמד הנשגב והאדיר, שסימן למעשה את סיום המעמדים שחצו גבולות ויבשות, בכל רחבי העולם, לרגל סיום לימוד מחזור י"א בדף היומי. האירוע שהחל את שבוע המעמדים העולמיים, היה בהיכל יד אליהו בשבוע שעבר, כאשר במהלך השבוע החולף מאז, היו עוד עשרות ומאות סיומי הש"ס, מרכזיים יותר ומרכזיים פחות, בכל ריכוזי היהדות הנאמנה בארץ ובעולם - כשהמכנה המשותף של כולם הוא אחד: לימוד התורה, לימוד הדף היומי, אותו הדף, כל יום, בעולם כולו. מטרת המעמד המרומם השבוע בבנייני האומה, היה כאמור, לציין את סיום המעמדים בעולם כולו. המון מחשבה ורעיונות יצירתיים הושקעו בהכנת המעמד. בראש הוועדה המכינה עמדו הרב מאיר פרוש והרב אורי מקלב, כאשר בועדה המורחבת יותר היו הרב משה גפני, הרב צבי בוימל והרב אברהם רובינשטין. בישיבות הרבות שנערכו לפני האירוע, בהן נטלו חלק בעיקר הרב מאיר פרוש והרב אורי מקלב, יחד עם מנהלי המעמד, הרב חיים לנג והרב יוסף דייטש, נידונו אין-ספור פרטים, קטנים כגדולים, כדי להביא להצלחתו של מעמד קידוש שם שמים. לא היה פרט אחד קטן שלא חשבו עליו מראש - החל מבימת הכבוד, מי ישב היכן, מיקומם של מגידי השיעורים, מכירת הכרטיסים, מערכת ההגברה, מערכת שידור הלווין לעשרות נקודות ברחבי הארץ, התזמורת, המקהלה, מנחי המעמד )הרב מאיר פרוש והרב בנימין כהן(, רשימת גדולי ישראל שליט"א שישאו דברי חיזוק וברכה - הכל-הכל תוכנן לפרטי פרטים, חוץ מדבר אחד: האוירה המחשמלת שהיתה באמצע המעמד הנשגב, באותו רגע כשגדולי ישראל שליט"א, ועמם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, פרצו בריקוד של שמחה, לכבודה של תורה ולומדיה. את זה אף אחד לא תכנן, וגם אם מישהו חשב על הרגע הזה שיבוא, הוא לא תיאר את עוצמת הרגע הנדיר הזה. ואכן, ההכנות המדוקדקות הוכיחו את עצמן. היה זה אירוע מרשים, ללא תקלות. או כפי שנוהגים אנשי המקצוע לומר: עם אפס תקלות. למען האמת, היו כמה "תקלות" קטנות, אך היושבים באולם לא הצליחו להבחין בהן. כמו למשל העובדה - שהיתה ידועה מראש - שלמרות שפורסם כי הסתיימה מכירת הכרטיסים לאולם המרכזי ולאולומות הסמוכים )לשם הועבר המעמד במעגל סגור(, צבאו אלפים רבים אל פתחי בנייני האומה בשעת המעמד. הדיווחים שהגיעו מבחוץ בשעת האירוע, דיברו על המונים המבקשים להיכנס - אך מחוסר מקום נאלצו להשיב את פניהם ריקם. גם כותב השורות קיבל אין-ספור שיחות טלפוניות, תוך כדי המעמד, של רבים שביקשו להיכנס לאולם. אך באולם המרכזי, וגם באולמות הסמוכים - לא היה זכר לכסא ריק. האולם המרכזי כולו, על אלפי כסאותיו, היה מלא וגדוש עד אפס מקום. @9 קשה לתאר את הכינוס המרשים בצורה שתותיר הרגשה אצל הקוראים. קשה לתאר מפגן עוצמתי כזה במילים. קשה להעביר בכמה שורות את התחושות שחש כל מי שהיה באולם באותם רגעים מיוחדים, מרגשים, מעוררים. כמו באותו הרגע, בשעה 04.8, בו הכריז המנחה, הרב בנימין כהן: "בחרדת קודש אנו מקדמים את בואם לברכה - של שר התורה ועמוד ההוראה, רבינו מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, יחד עם מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן ליב שטינמן שליט"א, ומרן הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך שליט"א". ואז, בפרץ אדיר של התרגשות, קמו אלפי המשתתפים על רגליהם, ובשירה אדירה של "ימים על ימי מלך" ו"כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך", שנמשכה שעה ארוכה ובהתרגשות רבה, קידמו אלפי הנוכחים את פני מרנן ורבנן שליט"א, שנכנסו יחד לבימת הכבוד של המעמד האדיר. אט-אט, לאחר שגדולי ישראל שליט"א תופסים את מקומותיהם על בימת הכבוד, נמשכים הנאומים שכבר החלו קודם לכן, עם דברי החיזוק של כ"ק האדמו"ר מסערט ויז'ניץ שליט"א, שבדבריו הזכיר כי השינון, זהו הלימוד מאהבה, ומי שמשנן את תלמודו, הוא הוא המקיים את העולם בלימוד התורה. לאחר מכן נשא הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך שליט"א את משאו, בו עמד על כך, שעיקר העיקרים בכל דבר הוא - 'אל תיטוש תורת אמך' )המשא במלואו - במסגרת(. בסיום הש"ס במחזור הי"א, באמירת ההדרן והקדיש, שנאמרו ברגש רב, התכבד כ"ק האדמו"ר מערלוי שליט"א, שבדבריו לאחר מכן ציין, כי לימוד התורה צריך להיות בהתלהבות באהבת ד' ובשמחה )הנוסח המלא של דברי גאב"ד ערלוי שליט"א הגיע עם סגירת הגליון. הדברים במלואם יפורסמו בשבוע הבא(.

 

ואז, לאחר סיום הש"ס, ולפני תחילת המחזור הי"ב בדף היומי, פרצה השמחה גבולות, והשירה האדירה בקעה מגרונותיהם של אלפי הנוכחים, כשגדולי ישראל שליט"א, ועמם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, רוקדים יד ביד לכבודה של תורה, לשמחת התורה. לאחר מכן התכבד הגאון הגדול רבי אהרן יהודה ליב שטינמן שליט"א, שפתח את המחזור הי"ב, לשאת את המשא המרכזי. במרכז דבריו ציין, כי "לימוד התורה הוא קיום הנפש של היהודי ואין שום אפשרות בלעדיו" )המשא במלואו - במוסף שב"ק(. דבריו של רבינו מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, הובאו למעמד, בנוכחותו, על-ידי נאמן ביתו, הגאון רבי יוסף אפרתי שליט"א. בדבריו הביא מדברי מרן שליט"א, שאמר כי יסוד תקנת דף היומי ע"י הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, היה לקשר כל יהודי לתורה לפי מדרגתו, וכי התקנה של לימוד ההלכה מדי יום לאחר לימוד הדף היומי, כפי שתיקנו גדולי ישראל ובראשם מרן שליט"א, היא חלק מתקנת הדף היומי לחיזוק לימוד תורה בכלל ישראל. את המעמד סיים ראש העיריה, הרב אורי לופוליאנסקי, שהשמיע דברי ברכה למתכנסים, לומדי הדף היומי, רבנן ותלמידהון. @9 ובצאתם - כמו בבואם. כשגדולי ישראל שליט"א יצאו מהאולם, פרצה שירה אדירה של "ימים על ימי מלך תוסיף". אלא, ששירה זו, שבקעו מפיהם של המוני המשתתפים בשמחה של תורה, נמשכה עוד למעלה משעה, במחזה שירושלים טרם ראתה זה שנים רבות. המון אדם שטף את הרחובות המובילים מבנייני האומה לככר השבת, דרך הרחובות שרי ישראל ומלכי ישראל. אלפים-אלפים, תחת גשם שוטף וסוער, ילדים, נערים וזקנים, רבנן ותלמידהון, כולם, כאיש אחד, ליוו בשירים ובריקודים, את מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א, ובראשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, כשתזמורת משמיעה ניגונים ומחרוזות שמחה, לשמחת התורה. תהלוכות רבות ידעה ירושלים, לעיתים כמעט מדי יום, בהכנסות ספרי תורה. אך היתה זו תהלוכה מסוג אחר, כאשר כולם, כאיש אחד בלב אחד, רוקדים ושרים, מתוך שמחת התורה אמיתית. יש ביניהם לומדי הדף היומי שסיימו את הש"ס פעם אחת לפחות, היו ביניהם כאלה שרק כעת החלו את המחזור החדש, היו שם גם צורבא דרבנן, תלמידי הישיבות הקדושות, רבנים, מגידי שיעורים - כאשר לכולם מכנה משותף אחד: לימוד התורה. וכאשר כולם ביחד באים לשמוח בשמחתה של תורה, לכבוד התורה, לומדיה ומנחיליה - הרי שאין ספק שמעמד כביר שכזה, ישפיע שפע רב של רוחניות על כל המשתתפים.

סיפורים אישיים

יתד נאמן מוסף קדש גליון  33  אמור אייר תשס"ה עמ' 10 – 21,25

 

מהו, בעצם, הכנס הזה, שכל כך הרבה מדברים וכותבים עליו? מה יש בו, שמספר כה גדול של גדולי ישראל, רבנים וראשי ישיבות מטריחים עצמם ובאים אליו ?

מדוע נוהרים לשם אלפים ?

בכתבה שלפניכם תמצאו את סיפוריהם האישיים של ארבעה ממשתתפי הכנס, שהסכימו לשתף את קהל הקוראים בחוויותיהם ובתחושותיהם, בעקבות האירוע שהתקיים ביום רביעי כ"ה ניסן, באולמי היכלי מלכות.

 

הרב דוד, צד את מבטי כבר בתחילת הכנס. הוא ישב בשורה שלפני, ולהבדיל מהמשתתפים האחרים, שההתרגשות ניכרה על פניהם, שלא פסקו להחליף ביניהם חוויות מהשטח, שנראו שייכים למקום בכל רמ"ח ושס"ה.

הוא היה מנותק משהו.

 

לבדו ישב, סוקר במבט מרוחק את קהל הנאספים העצום, ומאזין כמו מהצד לדברי הנואמים.

 

כשנקפו השעות, מצאתי עצמי נסחף בלהט דבריהם של הרבנים, ולא הוספתי לעקוב אחריו.

 

אולם כשהתיישבנו ליד השולחנות הערוכים לארוחת הערב, פגשתי בו שוב, הפעם בכסא הסמוך אלי.

 

"יש פה משהו מחשמל, במקום הזה" אמרתי, כאילו לעצמי, בניסיון לפתוח בשיחה.

 

"מחשמל, זאת בדיוק ההגדרה" הופתעתי לשמוע את תגובתו הנלהבת,

 

"אם הצליחו להעביר את הזרם גם אלי..." הוסיף בחיוך.

 

"גם אתה פעיל בלב לאחים?"

 

"לא. או אם לדייק - עדין לא". ענה.

 

"פעמים רבות בעבר ביקשו ממני להתנדב: 'רק ערב אחד בשבוע', 'למען כלל ישראל', 'רק תנסה' וכהנה וכהנה שכנועים... לי אישית היה ברור, שהנושא הזה לא מתאים לי. סדר היום שלי מאורגן ומחושב, אין לי דקה אחת מיותרת, ומלבד זאת מעולם לא הייתי איש שיחה, ואין לי מושג איך מתחילים לדבר, לשכנע או ללמוד עם בן אדם שלא הכרתי מעולם. בפרט עם חילוני שעולמו כה רחוק ושונה משלי...

 

בקיצור זה לא בשבילי. כך ידעתי תמיד"

 

"ואיך הגעת לכאן ?"

 

"למען האמת, התגלגל לידי דף של הזמנה לכנס, ורשימת הרבנים שידברו בו פשוט הרשימה אותי. חשבתי, שבוודאי אפשר לספוג הרבה בערב כזה, ולקבל חיזוק גם בלי שום קשר ללב לאחים...

 

עוד כמה ימים מתחיל 'זמן' חדש, ומעמד כזה של גדולי ישראל, שעות ארוכות של דרשות ודברי תורה זה פשוט הדבר הנכון במקום הנכון !

 

@1אנחנו כבר קרובים לסיום הכנס. אתה מרגיש שהשגת את המטרה שלשמה הגעת?

 

"בהחלט, אבל לא רק. גם לב לאחים הצליחו להשיג את המטרה שלהם...

 

החל משבוע הבא אני מתחיל, בס"ד, להימנות על רשימת הפעילים של הארגון הגדול הזה.

 

וזה לא שהתפנה לי זמן פתאום" הוא ממהר להסביר. "אני פשוט מרגיש מעין חוסר ברירה, כאילו לא יתכן אחרת. לא יתכן לעמוד מן הצד ולהישאר אדיש, כשאתה שומע את הנחרצות, את הלהט, את העוצמה בה מדברים ה"גדולים" על המפעל הזה.

 

במהלך מעמד "דבר מרנן ורבנן", כשבזה אחר זה נשאו גדולי ישראל דבריהם חשתי, כי לו יכלו היו מפשילים שולי אדרתם, ורצים לנקוש על דלתות כדי ללמוד עם אחים רחוקים או לערוך רישום לבתי ספר תורניים...

 

והם, לא עסוקים פחות ממני. הם גם לא בדווקא "מתאימים" יותר, אלא שהם, מגובה מדרגתם, יודעים וחשים מה גדולה מעלת הפעילות הזאת אצל בורא עולם.

 

"בן שסרח כמה כאב, כמה צער, יש לאביו, וכששב מי יכול לתאר השמחה העצומה הזו" כך אומר הגה"צ רבי דן סגל שליט"א, ואתה מביט בעיניו היוקדות, ורואה כיצד "השמחה העצומה הזו" חיה מולו ממש.

 

ברגע הזה, אתה פשוט רוצה להיות שייך לאלה שגורמים נחת רוח כזו בשמים".

 

לכמה רגעים משתרר שקט, רק המחשבות מדברות באותה שפה בדיוק. אכן, זוהי התחושה: אי אפשר לעמוד מן הצד. אי אפשר להישאר אדיש.

 

"אתה יודע?" הוא פותח שוב בדברים "את ההחלטה הסופית, את ה'מכה בפטיש' קיבלתי, כשציטט רבי דן סגל את המדרש מתנא דבי אליהו: @1בני, כלום חסרתי מכם דבר? ומה אני מבקש מכם ?"

 

ובקולו הרועד, החודר ישר אל הלב, תרגם לשפת הנשמה: "בני, וואס פעלט מיר? מה חסר לי? דבר אחד אני מבקש מכם, איין זאך איך בייט פון אייך, שתהיו אוהבים זה את זה... ותהיו מכבדים זה לזה" ור' דן המשיך ואמר: "זה מה שעושים בלב לאחים, אוהבים ומכבדים כל יהודי, גם הרחוק ביותר. מתקרבים אליו ומקרבים אותו".

 

נו, תגיד אתה" מסיים הרב דוד בהתרגשות בלתי מוסתרת.

 

"יש יהודי בעולם שיכול לענות "לא", על הבקשה האחת והיחידה שמבקש ממנו אביו שבשמים???"

 

* ****

 

"אם להודות על האמת, באתי לכאן על תקן של 'מסיבת פרידה'" מתוודה באוזני הרב שמואל מקרית ספר. "חשבתי, שאם אני כבר עוזב את לב לאחים, לפחות אעשה את זה בטקס חגיגי..." הוא מחייך, חיוך מריר משהו.

 

הרב שמואל, המילים "עבודת קודש", "מסירות נפש", "נחת רוח לפניו יתברך", מהדהדות כאן לאורך כל הערב, מפיהם של גדולי ישראל בהתלהבות עצומה. איך יתכן שאדם שכבר טעם והתנסה בפעילות מיוחדת כל כך, החליט לקום ולעזוב?"

 

"אי אפשר לקרוא לזה החלטה. זה לא מצב שמגיעים אליו אחרי מחשבה ושיקול דעת. זוהי פשוט נקודת שבירה, הסף שבו אתה חש כי אי אפשר עוד."

 

הרב שמואל נסער פתאום:

 

"ניסית פעם לטפס במעלה המדרגות של בניין שיכונים מוזנח, ארבע קומות בלי מעלית, אי שם בפאתי רמלה, לפגוש "הומלס" שרוע באחת הקומות וכלב ענק בקומה אחרת, להגיע חסר נשימה לדלת המבוקשת, שעליה אתה אמור לנקוש, לדפוק בעדינות, עם רעד בידיים ותפילות בלב, ו...

 

לשמוע פתאום מהעבר השני שאגה: "תיקח את הרגלים שלך מכאן, אבל מהר!!..."

 

"טוב, טוב", ממהר הרב שמואל למתן את הדברים למראה פני המבוהלות,

 

"זה באמת היה מאורע טראומטי ובלתי שגרתי. על פי רוב, הכתובות שניתנות בידינו הן אחרי ברור על אופי המשפחה ומדת ההתאמה שלהם לביקורי לב לאחים.

 

אבל גם אם פותחים את הדלת, ולא עונים מבעד ל"קוקר", גם כשמסרבים לך לא בשאגה אלא בעדינות מרובה: "לא, תודה, אנחנו עסוקים כרגע", גם אז אני בהחלט מרגיש כמו 'תיקח את הרגלים שלך מכאן...'

 

וזה לא קל. זה מחליש, זה מתיש, זה מוציא את הרוח מהמפרשים".

 

"וככה זה נראה בשטח? אז למה באמת יוצאים?"

 

"למה יוצאים?" חיוך (אמיתי!) נראה כעת על פניו של הרב שמואל.

 

"יוצאים, למשל, בשביל בועז. בועז הוא יהודי יקר, שזכיתי להכיר לפני כשלשה חודשים. בפעם הראשונה שדפקתי אצלו, גם הוא כמעט שלח אותי לדרכי, ורק הנימוס הטוב גרם לו לומר: "כן, אפשר להיכנס".

 

אבל מאותה פעם, כל ביקור אצלו מתחיל בכזה חיבוק חם, בכזו שמחה, שאי אפשר לתאר.

 

"אני כבר משבע בערב אומר לאשתי 'תסדרי את הסלון, עוד מעט שמואל מגיע, הערב אני לומד תורה' .

 

ואני יודע, שהוא מתכוון למה שהוא אומר. התענוג שלו משעת הלימוד הזאת הלוואי על כולנו כזה "גשמאק" בלימוד...

 

כל פעם מחדש, כשעוברת השעה ואני צריך לעזוב, הוא מביט בי באי אמון, ואומר: "זה לא יכול להיות, שמואל, בקושי עברה רבע שעה מאז שהתחלנו!"

 

ובועז, ברוך ד', איננו היחיד. כבר זכיתי, בחסדי שמים, לראות משפחות שלמות משתנות מקצה לקצה בעקבות שעה שבועית של לימוד בחברותא.

 

אבל מול כל "בועז" כזה, שדלתות ביתו וליבו פתוחות לרווחה

 

יש הרבה דלתות נעולות,

 

ויש גם דלתות שנפתחו, והושקעו בהם זמן וכוחות ומאמצים אין סוף, ופתאום חלה נסיגה. מתחילות התחמקויות ונשמעים תירוצים, ואתה מבין, שפחד מן האמת המחייבת שמתגלה פתאום, גורם להם לברוח...

 

במקרים כאלה אתה חש תסכול, ייאוש וחוסר כוח להמשיך.

 

ועוד לא דברתי על הבית, על השעות הארוכות שמוקדשות, על הכוחות בגוף ובנפש...

 

אני, אישית, הגעתי לנקודת שבירה.

 

וכמו שכבר אמרתי באתי לכאן הערב ל"מסיבת פרידה".

 

"נו???"

 

"זהו, שכבר עברה שנה שלמה מהכנס הקודם... לא הבאתי בחשבון את מה שאני עומד לראות ולשמוע כאן. מהרצאה להרצאה ומדרשה לדרשה הלכה ההחלטה הנחרצת שלי והתמוססה. החום שקרן מהדברים ומהדוברים, ההתלהבות, ההחלטיות - - זה היה חזק יותר מכל התחושות שחשתי קודם.

 

ואני מוכרח להביא כאן בקצרה מדבריו של רבי חזקיהו מישקובסקי, שדיבר כמעט בסיום הכנס.

 

הרב מישקובסקי סיפר, על אותה עיירה בה החורף הקשה הקפיא ערימות של שלג על כל הדרכים, וילדי החידר העניים, שנעליהם היו קרועות ובלות, לא יכלו להגיע אל המלמד. נשכבו, אפוא, הוריהם על השלג הקפוא ויצרו בגופם את ה"שביל", עליו צעדו הילדים הרכים אל החידר, אל התורה הקדושה.

 

וכאן בכפור הישראלי" מגיע הרב מישקובסקי אל הנמשל החד כתער "ערימות של שלג, כפור וכפירה ממלאים את הרחובות. ופעילי לב לאחים, בגופם ובנפשם, נשכבים על הדרך והמוני ילדים יהודיים, בני ארבע ובני ארבעים, צועדים על גבם אל התורה הקדושה.

 

ואומר לך בדמייך חיי" הדהדה זעקתו של הגר"ח מישקובסקי שליט"א באולם, חודרת כליות ולב @1"ואומר לך בדמייך חיי, @2רק במסירות נפש. אין לנו דרך אחרת".

 

זו הייתה נקודת השבירה של "המשבר" שלי" מסכם הרב שמואל.

 

"כאן הרגשתי, כי אני מוכן להמשיך 'לשכב על השלג' ולמסור את הנפש, למען המטרה הגדולה: ימשיכו ילדי ישראל, למרות הכפור הנורא שסביב, לצעוד אל התורה הקדושה, להתחמם מהמאור שבה, ולהתקרב אל אביהם שבשמים".

 

**********

 

"כשיצאתי מהבית הנה, אמרתי לאשתי: "עכשיו אני הולך לגלות את הפרצוף האמיתי שלהם. אני הולך לבדוק מה הם באמת רוצים מאתנו, מה הם מנסים להשיג כל החודשים האלה שהם באים לפה עוד פעם ועוד פעם"...

 

בן שיחי איננו אברך, ולא בן תורה. יהודי פשוט למראה, לבוש סרבל כחול דהוי, קמטים בפניו מעידים על חיים של עמל ויגיעה.

 

"לא האמנתי להם עד היום" הוא ממשיך במונולוג שפתח בו על פי בקשתי, ונראה כאילו המתין זמן רב להשמיעו.

 

"פתאום, ערב אחד, דופקים לי על הדלת שניים כאלה, שחור לבן וזקן, מחייכים, ושואלים אם אפשר להיכנס.

 

נו אפשר, בטח אפשר, אני עונה, ומחשב לי בינתיים בראש, כמה יעלה לי הביקור הזה... הם יושבים, שואלים ככה מה נשמע, איך המשפחה, ואני מחכה שייגשו ישר לעניין, ויגידו כבר כמה הם מבקשים.

 

אחרי איזה רבע שעה שואל אותי יוסי, אחד מהשניים: "אפשר להציע לך רעיון? מה דעתך שנתחיל ללמוד קצת ביחד? משהו מיהדות, אולי דף גמרא?"

 

"אין לי בשביל לשלם לשיעורים פרטיים" אני עונה מייד, חד וחלק "בקושי אני גומר חודש עם הכסף שהולך לי על הלימודים של הילדים".

 

והם, עוד פעם עם החיוך הזה, שאני פשוט לא זוכר אותם בלעדיו: "לא, מה פתאום, זה לא בתשלום".

 

אני נשאר ככה, עם הפה פתוח, לא יודע מה לענות, ורק חושב: "אם נותנים לך בלי לבקש בחזרה, עוד ייקחו ממך בכפל כפליים..."

 

מאז, בטח יש כבר איזה שש שבע חודשים, שכל יום שני בערב יוסי דופק לי בדלת מחייך חיוך גדול, ויושב ללמוד איתי גמרא.

 

מה אני אגיד לך דברים שלא שמעתי אף פעם הוא מלמד. לפעמים זה ממש תפס אותי חזק, אבל אני לא ישבתי רגוע. כל הזמן ניקר לי בראש, שאני את הצק הזה עוד אצטרך לשלם.

 

גם אשתי אמרה כל הזמן:

 

"בעולם שלנו אין דבר כזה לתת בלי לקחת, ושלא יספרו לי סיפורים!"

 

לפני שבועיים, כשיוסי הגיע, הוא מחייך ואומר לי "מה דעתך לנסוע איתי לבני ברק? יהיה שם כנס גדול, יבואו רבנים ויתנו דרשות, יהיה מעניין, תבוא?"

 

"בטח עולה המון, הנסיעות והכל אין לי בשביל לשלם" אני עונה לו מייד.

 

"אפילו לא שקל" הוא אומר בחיוך "רק תבוא".

 

הרגשתי שאני מתפוצץ: אירוע של שש-שבע שעות, ארוחת ערב, נסיעה לבני ברק "אפילו לא שקל, רק תבוא" מה הולך פה ??

 

"לא יודע", עניתי, "אני עסוק בעבודה עד שש בערב, חוזר ממוטט". ככה אמרתי, בתור תרוץ. והוא? בלי לחץ, רק עם החיוך הגדול שלו אומר שוב: "כדאי לך להתאמץ. יהיו שם הרבה אברכים כמוני, והרבנים ידברו על לימוד תורה. זה שווה את המאמץ..."

 

לא התחייבתי על כלום, אמרתי שנדבר עוד.

 

וכשקמתי היום בבוקר החלטתי פתאום.

 

"תשמעי" אמרתי לאשתי "אני נוסע לבני ברק לבד. בלי לספר ליוסי. אני הולך לשבת מהצד ולהקשיב, אני הולך לגלות שם את הפרצוף האמיתי שלהם. מה הם באמת רוצים מאתנו, ולמה הם באים הנה כל שבוע שוב ושוב".

 

הוא עוצר לרגע, כדי לקחת אוויר. נושם עמוק וממשיך:

 

"אני יודע שיוסי נמצא פה, אבל עוד לא ניגשתי אליו. אין לי אומץ. אני פשוט מתבייש... תדע לך" הוא עוצר שוב, ואני נדהם לראות את האיש הגדול והקשוח הזה נשטף בדמעות.

 

"תדע, שכשאני ראיתי את השורה הארוכה של כל הרבנים על הבמה, כשראיתי אותם ככה, אנשים קשישים, עם זקן לבן, עולים לאט לאט ומתיישבים, אני מייד חשבתי: בשביל מי הם טורחים ככה? כמה שילמו להם שיבואו לפה? ואז אני שומע את הרב הצדיק ההוא, מאמריקה )הגה"צ רבי מתתיהו סלומון שליט"א( צועק, פשוט צועק: "זה אחריות שלנו שלאחים שלנו יהיה מתיקות בלימוד תורה, אנחנו צריכים להתפלל עליהם כל יום, לחשוב עליהם כשאומרים 'והערב נא...דברי תורתך בפינו ובפי כל עמך בית ישראל'. את האמת? חצי ממה שאמר לא הבנתי, וגם את הפסוק הזה אני לא ממש מכיר, אבל יותר ממה שהקשבתי באוזניים, הסתכלתי בעיניים. וכשאני ראיתי את הפנים הטהורות של הצדיק הזה, את הדמעות שהיו לו בעיניים כשצעק "זה אחריות שלנו!" ידעתי פה כזה לא יוציא שקר. ובבת אחת הבנתי, שיוסי, ואתם, כולכם שיושבים כאן עכשיו, יש לכם פשוט לב של יהודי, שאיכפת לו מהשני גם...

 

עוד נשאר לכם בחיים משהו חוץ מהכסף והביזנס, וה"משהו" הזב מביא את יוסי אלי כל יום שני בערב".

 

הוא מנגב את עיניו בטישו, לטשטש את הדמעות, אבל מייד אומר:

 

"לא איכפת לי שתראה אותי ככה מתרגש, כי זה באמת התרגשות גדולה בשבילי. זו פעם ראשונה בחיים, אבל עם יד על הלב, שאני מרגיש שייך למישהו, ולא לבד בעולם. אני מרגיש פתאום כמו חלק ממשפחה גדולה, שיש לה לב ענק, והרבה הרבה אחים, שאוהבים ודואגים אחד לשני.

 

איך אמר הרב הצדיק מאמריקה?

 

בארגון לב לאחים, מרגישים את 'הלב', ומרגישים את ה'אחים'. עכשיו אני הולך לפגוש את יוסי, לבקש ממנו סליחה על כל מה שחשבתי עליו עד היום. ואני רוצה לבקש ממנו, עוד משהו: שהוא יעזור לי להיות יותר "שייך" ממה שהייתי עד היום. שעה אחת של לימוד תורה בשבוע - זה לא מספיק בשביל יהודי. יוסי יהיה מוכרח ללמד אותי יותר, כדי שגם אני אהיה בין אלה, שיש להם בחיים עוד משהו חוץ מהכסף והביזנס..."

 

*

 

את הרב יהושע פגשנו ביציאה מהאולם, שקוע כולו בשיחת טלפון סוערת, ורושם לעצמו בתוך כדי הערות חשובות על פתק שבידו.

 

בקושי הצלחתנו לחדור אליו, בין שיחה לשיחה, ולהציג בפניו את השאלה:

 

"הרב יהושע, מה נתן לכם הכנס הזה?"

 

הרב יהושע, שהוא מנהל בית ספר תורני בצפון, נמצא כעת בעיצומו של מסע רישום אינטנסיבי, המעסיק אותו עשרים וארבע שעות ביממה. בין לבין, הוא גם עומד בקשר הדוק עם עשרות משפחות, העומדות בשלבים שונים של חזרה בתשובה.

 

"הכנס הזה נותן לי חמצן לשנה", הוא יורה את התשובה, חד וקולע. "תאמין לי, שאם ניתקתי את הסלולארי שלי למשך שבע שעות רצופות, זוהי ההוכחה הטובה ביותר, שהשהות כאן היא עבורי - פשוטו כמשמעו - אויר לנשימה".

 

שוב נקטעת השיחה על ידי שיחת טלפון. הרב יהושע רושם לעצמו משהו, וממשיך: "אם אנשים היו יודעים באיזה היקף מתרחשת המהפכה של "לב לאחים", הם היו פשוט משתוקקים לקחת בה חלק. זה לא יאומן, מה שקורה היום בעם ישראל. הנה, קח דוגמא מהרישום לשנת הלימודים הבאה:

 

עד כה, נרשמו שלושים משפחות חדשות לבית הספר שלנו, וזה בהחלט עוד לא הכל! אבל העבודה היא מעל לזמן ומעבר לכוחות, והכנס הזה, פעם בשנה, מזרים את החמצן ונותן את התנופה לכל החודשים הבאים.

 

בעצם, בשביל מה להתעכב על תחושות אישיות ועל חוויות פרטיות?" עוצר הרב יהושע את שטף דבריו, ושואל רטורית.

 

"מוטב, פשוט, לצטט לקוראים מילה במילה את דבריו הנוראים של הגאון הגדול רבי אהרן ליב שטינמן שליט"א, ואיש איש יסיק את המסקנה לעצמו".

 

והוא מתחיל להרצות בשטף את מה ששמענו יחד לפני כשלוש שעות. ניכר שהדברים נחקקו היטב במוחו ועל לוח לבו:

 

כל הזמן הדורות יורדים ועוד ועוד.

 

מתחילה היה אדם הראשון קודם החטא, אחר כך האבות הקדושים, בדור המדבר היה מתן תורה, וכל אלו הם זמנים נשגבים שאין לנו שום השגה בהם. גם אחר כך היתה מדרגה, שכל עם ישראל היו ראויים לנבואה, והיו הרבה נביאים חוץ מארבעים ושמונה הנביאים המוזכרים.

 

כשפסקה הנבואה - היתה בת קול משמים, ואחר כך גם זה הפסיק. חז"ל מספרים על דברים נוספים, מדורות קודמים, שמהם היה אפשר לראות גדלות הבורא, כמו נהר הסמבטיון שזרק אבנים כל ימות השבוע, ונח בשבת.

 

וגם זה אין לנו היום. כל הזמן יש עוד ירידה ועוד הסתר פנים.

 

ומה עשה הקדוש ברוך הוא בדור שלנו, שהוא כל כך ירוד?

 

במה אנחנו יכולים להתקרב אליו, ולהנות מזיו שכינתו כדי לזכות לחיי נצח?

 

הרב יהושע פונה אלי ואומר:

 

"תשמע, אם לא שהייתי שומע את הדברים באוזני, אם לא שהיו יוצאים מפורש מפיו של הגאון הגדול רבי אהרן יהודה ליב שטינמן שליט"א - לא הייתי מאמין שזאת התשובה שיענה לשאלה הקשה שנשאלה.

 

"בדור שלנו", אמר הגאון הגדול ראי"ל שליט"א, "הקדוש ברוך הוא השאיר לנו את האפשרות לזכות על ידי זיכוי הרבים, דבר שלא היה קיים כלל וכלל בדורות קודמים. זה החסד שעשה השם יתברך איתנו, זו ה"מדרגה" שנשארה בשבילנו".

 

וסיים את דבריו, כשהוא מדגיש שוב ושוב, חזור והדגש: "נחטוף את הזמן שהקב"ה נתן לנו לזכות על ידי זיכוי הרבים, להציל ילדי ישראל לתורה ולמצוות, שהם מבתים רחוקים... נראה להשתמש בזמן שיש לנו, מי יודע כמה זמן תהיה לנו אפשרות. לא נחמיץ את הזמן, נשתדל במה שאפשר להציל ילדי ישראל..."

 

זהו הציטוט, כמעט מילה במילה, יקרא כל קורא ויסיק את המסקנה לעצמו!!

 

הרב יהושע נפרד ממני, אפילו בלי "שלום". הוא ממהר לענות לשיחת הטלפון הבאה. כל כולו נראה חדור בתחושת השליחות -

 

"לא להחמיץ את הזמן, להשתדל במה שאפשר להציל ילדי ישראל...".