שעור יומי ביבשת החמרנית – ארה"ב
# יש דרכים רבות לעבודת ד', יש דרכים רבות ללימוד התורה # המפעל של הדף היומי, שנוסד בידי המהר"ם שפירא זצ"ל, מקיף עולם ומלואו # דווקא אמריקה, המדינה שמסמלת את שיא הגשמיות ורדיפת העולם הזה, היא מדינה שבה פורח לימוד התורה היהודי # מסע אל ליבה של יהדות אמריקה: כיצד מקיימים יהודי ארה"ב לימוד תורה ואהבת תורה, וכיצד הם נאמנים לדבריו הקולעים של הג"ר יששכר פראנד שליט"א: זה אף פעם לא מאוחר מדי, זה אף פעם לא מעט מדי, וזה אף פעם לא מספיק... #
צא וראה כמה אהבו בני ישראל את התורה. באמריקה הרחוקה, ארץ של חומר
וגשמיות, נרתמו מאות אלפי יהודים ללימוד קבוע של יום ביומו. מפעל הדף היומי.
והרי אין אמריקה כארץ ישראל. אמריקה הגדולה היא ארץ חומרנית, והנה, דווקא
בה, התעוררו מאות אלפי יהודים להקפיד, מדי יום ביומו, על אותו שיעור קבוע. בני
ישיבות ובני העם הפשוט, אלו שינקו את אהבת התורה בבית אבא, ואלו שחמדו אותה בלבבם
כשראו את כבוד התורה, חרדים מלידה ובעלי תשובה טריים. אהבת התורה מפעמת בכל
הלבבות.
הסיפורים הבאים, הלקוחים מאוסף שערך ה"ג'ואיש
אובזרבר", עיתונה של אגודת ישראל בארה"ב,
מציגים לפנינו את פניה של אמריקה האחרת, כיצד יהודים בעידן המודרני ביותר שומרים
על נאמנות לתורה, על לימוד בהתמדה, וכיצד לימוד התורה שינה את חייהם מן הקצה אל
הקצה.
והרי על מנת כן ניתנה תורה.
@5יהדות מגוונת שהיא אחת
מיליוני היהודים של אמריקה אינם משתייכים לסוג אחד או למחנה אחד.
ארה"ב היא ארץ שהכל תמצא בה: בחורי ישיבה וחסידים, יוצאי פולניה וספרדים,
הונגרים וגרמנים, רוסים ומרוקאים, סורים וכעת גם כאלו שהינם דור ראשון ושני ושלישי
לתושבי ארה"ב, עד שהם מסתירים את מוצאם המדוייק,
לפני דור ודורות, מאחורי הלבוש האופייני לתושב ותיק.
אבל התורה מאחדת את כולם. "רבנים וראשי ישיבות, ראשי הציבור החסידי,
מחנכים ומורים, פקידים ועובדי כפים", כולם מתאחדים כדי ללמוד את התורה, כותב ה"ג'ואיש אובזרבר",
עיתונה של אגודת ישראל בארה"ב.
ובעצם, האם לא כך היה מן ההתחלה, מן הרגע
הראשון של ייסוד מפעל הדף היומי?
קצת היסטוריה: בשעה שהעלה מרן המהר"ם שפירא
זצ"ל, בנאומו בכנס גדולי התורה של אירופה, את הרעיון של הלימוד היומי, הקשה
על עצמו מן העובדה הזו: כיצד יתאחדו יהודים ממוצא שונה, מרקע שונה, בלימודו של
אותו דף, יום אחרי יום?
כיצד, שואל גם ה"ג'ואיש אובזרבר", יוכלו לשבת יחד תלמיד מרן הגאון רבי חיים מבריסק זצוק"ל, מייסד שיטת ההבנה, עם רב "יקה"
גרמני, איש פרנקפורט, בעל שיטת לימוד שונה לגמרי? האם יש משהו שיוכל להוות מכנה
משותף בין יהודי "מתורבת" מהולנד לבין יהודי "פשוט ותמים"
ממזרח אירופה, למשל מפולניה?
אבל, כפי שתירץ המהר"ם שפירא בעצמו, הלא
התשובה נמצאת כבר כאן, על הדף. כן, בדף הזה, מתאחדים כל הקבוצות וכל הדורות. הגמרא
נכתבה בבבל - עירק של היום. רש"י כתב את פירושו
בצרפת. בעלי התוספות ישבו מקצתם בגרמניה. הרי"ף
התגורר בצפון אפריקה. הרמב"ם נולד בספרד והיגר
למצרים...
כאן, בתוך הדף, נמצא היסוד והשורש לאחדות
הגדולה ביותר של עם ישראל!
@5מחול של צדיקים
אי אפשר לתאר את האחדות - ואת המסירות - במילים בלבד. בשורות הבאות ננסה
להביא מקצת מסיפוריהם של יהודי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שהוכיחו כי גם שם,
באימפריה של גשמיות, ניתן להאיר מאור התורה.
אבל לפני כן, אי אפשר שלא לצטט את תיאורו של
הרגע הגדול של הסיום. הסיום שהיה התחלה.
מעריב. התרגשות שמזכירה את תפילת נעילה במוצאי יום הכיפורים. "זכר
השקט של תפילת שמונה עשרה השקטה, הממוקדת, שכמעט ניתן היה לחוש בה באויר, עדיין
מעבירה צמרמורת בגווי", מספר אחד מחברי אגודת ישראל בארה"ב על אותו
היום.
ובשעה שנשמעות המילים האחרונות של הדף האחרון, לאחר שנאמר אותו קדיש מיוחד
במינו, לפני רבבות -
אז, ללא הוראה מגבוה, ללא תיכנון מוקדם -
הקהל כולו עומד על רגליו ופותח בריקוד סוער.
גב אל גב. יד אל יד. "האם רקדתם פעם עם
עשרות אלפים, יחד"?
ריקוד שכזה ניתן לבצע רק לאחר שבע שנים ומחצה של מאמץ אינטלקטואלי, רוחני,
וגם גשמי. רק הן יכולות להסביר את השמחה.
משלבים זרועות. שרים. ילדים ובני נוער נמצאים במרכז. הם קופצים מעל גדר
הבטיחות, יוצרים מעגלים, ורוקדים לפני הגדולים היושבים במרכז. וגדולי התורה, למרות
זקנותם, למרות חולשתם של כמה מהם, אינם יכולים שלא להצטרף. הארץ כולה נעה.
גוף ונפש, שכל ונשמה. אחדות. אחדות של תורה,
אחדות עם התורה.
עם אחד ולב אחד. בגמרא אמרו שעתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן.
מקצת מתענוג זה דומה שהוענק לבאי סיום הש"ס כבר בעולם הזה.
ואכן, למי שהתגבר על קשיי החיים בארה"ב, על הקושי מכאן ועל הפיתויים
מכאן, לו נאה ולו ראוי לעלוץ בשמחתה של תורה.
@5סיפורו של מתרגש
האם יש מי שיכול לצפות במעמד כזה - ולא להתרגש, לא להתפעל, לא לחוש שנשמתו
משתוקקת להצטרף אל חוג לומדי התורה?
הנה כך מספר יהודי אחד בארה"ב:
"כאשר צפיתי בסיום הש"ס של 7991, דרך שידור לווין, במסך ענק
במדינת דנוור, ראיתי ושמעתי את עשרות אלפי היהודים מתפללים יחד.
קינאתי.
רציתי להיות אחד מהם.
גם אני רציתי לענות לקדיש המיוחד עם כל אותם
רבבות של יהודים.
עשיתי לעצמי תזכורת בנפש, מחוייבות
בת שבע וחצי שנים. גם אני אהיה שם, בעזרת השם, ב-5002!"
יהודי אחד בארה"ב... והוא אמר - ועשה.
לאחר שבע וחצי שנים, הוא היה בין המאושרים שנקבצו לסיום החדש. "ריחפנו
על כנפי נשרים", הוא אומר. "היתה זו זכות מיוחדת במינה". ובסגנון
שרק אמריקני יוכל כנראה ׃II׃GDלהבין: "להיות אחד מן הדמוקרטיה של העם
היהודי".
קנאת סופרים תרבה חכמה.
דבריו של אותו יהודי עושים רושם. נכון, הכותב הוא הרב הלל גולדברג, מעורכי הג'יואיש אובזרבר. אבל מה יש? האם
אין הוא יהודי ככל אחד מתושביה של אמריקה?
והאם אין לו חלק משלו בתורה, כמו לכל אחד
מאיתנו?
אשרי מי שמכין את עצמו ותלמודו בידו.
@5מתוך האש לתוך התורה
נוטי גולדברנר,
המתגורר במונסי, הוא בנו של ניצול שואה. אביו הגיע יחד
איתו אל סיום הש"ס.
האם אנו יכולים לתאר לעצמנו מה חש יהודי שעבר את מוראות השואה, שליבו פירפר בקרבו בפחד שמא חלילה הקיץ הקץ על העם היהודי באירופה
ובשאר מקומות, שעה שהוא רואה כי התמלאה הבטחת ד' כי "לא ימוש מפי זרעו"?
לא, אבל ניתן להתקרב להרגשה זו דרך סיפורו של גולדברנר.
"בשעה שהלכנו יחד לעבר מדיסון סקוואר גרדן, ראיתי את כל היהודים, אותם 'פרום אידן', נוהרים
לעבר הכניסה הראשית, מגיעים מכל עבר. ראיתי את השלט הגדול בשדרה השביעית מואר עם
המילים 'סיום הש"ס'.
ואז - עצרתי ונזכרתי היכן הייתי לפני קצת יותר
מששים שנה. והתחלתי לבכות.
מסתבר שלא הפסקתי לבכות כל אותו לילה. שאני אזכה לראות זאת. במו עיני.
כשאני זוכר כאשר יהודים תמהו למראה עיניהם כאשר ראו ילד יהודי אחד...
וכעת, בלב העיר הזו, שרובה ככולה 'טריפה'!
מי היה מאמין?"
ואכן, מי היה מאמין? זה כוחה של תורה, שהיא מחזרת על אכסניה שלה, ומקרבת את
ליבם של ישראל לאביהם שבשמים.
@5סוד הקירוב
הרב יוסף ויקלר הוא עורך הבטאון
"כשרות", והוא מתגורר בברוקלין שבניו יורק.
כמו כל יהודי, גם הוא רואה את נפלאות הדף היומי. וכך הוא מספר:
"זה היה בדיוק יומיים לפני סיום הש"ס, בחתונה בלייקווד. מצאתי את עצמי יושב ליד שני קרובי משפחה. כאלו
שמקובל להגדיר בתור 'עדיין לא מדקדקים במצוות'.
קרובי משפחה אלו נסעו במכונית במשך שבע שעות רק
כדי להשתתף בשמחה המשפחתית."
כעת, אחד מן הקרובים פנה אל הרב ויקלר ושאל:
"האם אתה אחד מהאורתודוקסים שלומד את 0072
דפי התלמוד?".
הרב ויקלר שמע בשאלה הרבה יותר ממה שאומרות
המילים הפשוטות האלו. היתה בהן התפעלות, אבל גם תקוה, ואולי גם קנאה. אתה כן -
ואנחנו לא?
והוא ענה לשאלה שלא נשאלה במפורש:
כל אחד, כל אחד יכול להשתתף ) וצריך להשתתף(. כל אחד יכול ללמוד )וצריך
ללמוד(. הלימוד אינו מוגבל רק לאלו שנמנים עם "האורתודוקסיה". כמובן, לא
חייבים ללמוד דווקא את ה"דף". כל מסגרת לימוד קבועה היא ענין חשוב.
השואל, אחד משני אחים, המשיך בשאלותיו. הוא ביקש לדעת עוד על הגמרא. לאחר
שהרב ויקלר נוכח לדעת שהוא מתעניין באמת, הרהיב עוז
להעלות את ההצעה שיכולה לשנות חיי אדם:
"אם אתה רוצה ללמוד גמרא, אני פנוי".
ובסגנון שמוכר יותר בארה"ב מאשר בארץ, הוסיף והציע:
"נוכל לעשות זאת בטלפון, בשיחת ועידה.
אתה, אחיך, אני".
כל כך פשוט, הוא מספר היום, במבט לאחור.
במשך שנים, הוא אמר לעצמו בליבו, ניסו הוא ושאר קרובי משפחתו לקרב את
הקרובים הרחוקים. הם המליצו להם על "דיסקוברי"
ועל "ערכים". מעולם לא הגיבו. מעולם לא התעניינו.
אבל כאשר יותר ממאה אלף יהודים נפגשים יחד לחגוג סיום של מיליוני דפי גמרא,
זכות הרבים מסייעתם. הלב מתעורר.
הגאון רבי יששכר פראנד שליט"א, ראש ישיבת
נר ישראל, נוהג לומר: "זה אף פעם לא מעט מדי. זה אף פעם לא מאוחר מדי",
מצטט הרב ויקלר.
@5עד מאה ועשרים א'
הרב יחיאל שפרו, מישיבת בלטימור, סיפר:
"...יש מראות מרגשים מאד בסיום הש"ס. בעיני, המראה המרגש ביותר
היה של שני קשישים. חמי, הרב יהודה לפקוביץ, ואביו, ה'פאפה' שלנו, הרב משה לפקוביץ. הם
עמדו למולי. הם לא היו רק אב ובן שהגיעו יחד לצפות בסיום ההיסטורי. הם היו... חברותות.
לפני שבע שנים ומחצה, חמי ואביו החלו ללמוד יחד את הדף היומי. עבור הסבא,
זו לא היתה הפעם הראשונה. זו לפחות הפעם השלישית שלו, למרות שאני בטוח שהוא סיים
את הש"ס יותר פעמים. אבל הפעם הזו לא היה ברור שהם יזכו לסיים יחד. 'פאפה' היה אז בן 58. אבל הגיל לא הפריע לו. שום דבר לא הפריע
לו מעולם בלימוד תורה.
פאפה בא מרקע אחר, מעולם אחר, שבו האידישקייט
מעולם לא היה דבר בטוח או ברור. הוא גדל באמריקה של ראשית המאה העשרים. זו היתה
ארץ שבה לא היה - כמעט - חינוך תורני. לא היה - כמעט - לימוד תורה. הוא גדל בקליבלנד, שבה היו כמעט 08 חנויות לבשר כשר, אך אף ילד לא
נשלח לחינוך יהודי, תורני, של יום שלם. למעשה, הרבה מאותם מוכרי בשר 'כשר' הו
נוהגים לרוץ לעבודה מייד לאחר תפילת שחרית של שבת... קשה להיות יהודי בארץ
האפשרויות הבלתי מוגבלות. קשה מאד.
משה לא היה בין המאושרים שנשלחו לחינוך תורני. אבל הוא שאל את עצמו: האם כך
זה צריך להיות? הוא פחד מן העתיד. פחד ממה שעלול להתרחש לעולם התורה..."
ואז ארע משהו מהפכני. המהר"ם
שפירא, מייסד הדף היומי, הגיע לביקור בקליבלנד.
ועולמו של "פאפה"
השתנה מהקצה לקצה.
@5עד מאה ועשרים ב'
המהר"ם שפירא היה איש צעיר לימים בתקופה ההיא, בסביבות שנות
ה-03 לחייו. אבל שמו הלך לפניו בכל מקום, גם באמריקה, גם בקליבלנד.
הוריו של פאפה משה זכו בכבוד בל יאומן. הרב
מלובלין הסכים להתארח בביתם. הוא השתתף אצלם בסעודת שבת.
"הסעודה עם גדול התורה עשתה רושם עצום על משה. הוא זכר שקיבל ממנו ספר
במתנה. הוא זכר את הניגונים שלו, שאחד מהם למד בעצמו.
וליבו נקפו: יש עולם שלם של תורה באירופה. אבל מה יהיה עליו, ועל חבריו
באמריקה? מה עם התורה באמריקה?"
זו היתה אחת ההשפעות הגדולות שבנו את חייו של פאפה
משה כיהודי של תורה. ומעניין, כי התנופה הנוספת באה לו מדברי נאומו של מנהיג
רפורמי...
רבאי בריקנר עמד בראש הטמפל של פיירמאונט, בעבר אחד הטמפלים הגדולים ביותר של קליבלנד.
באסיפה עירונית גדולה, עמד רבאי בריקנר
והכריז כי יהודי התורה האורתודוקסים, הם זן ההולך ונעלם מן העולם...
המילים האלו צרבו את ליבו של האיש הצעיר משה. הוא הכיר את המשל שהשתמש בו הרבאי בריקנר, שהיה לקוח מן הספרות
האמריקנית. הוא קרא לנאמני התורה "אחרון המוהיקנים", התואר שנשמר בספרות
לשבט אינדיאני שהקיץ עליו הקץ.
לפעמים, הערה מבזה יכולה לדחוף את האדם בדרך
הנכונה.
אותה דרך הביאה את פאפה
משה לסיום נוסף. ולא רק הוא, אלא בנו, וחתנו, ואחיו של חתנו, ונכדיו, וניניו...
"בדרך הביתה", מספר הרב שפרו, "גיליתי מה אומר הסיום לפאפה משה. הוא לא רצה לישון. אולי הוא לא הצליח להרדם. 'אדם
חי 39 שנים רק כדי להגיע לרגע כזה', אמר."
והרב שפרו אמר לעצמו: "איני יודע אם הוא בוכה, או בוכה וצוחק, כי
דמעות זלגו מעיניו בשעה שצחק באושר".
זה, אמר הרב שפרו לעצמו, הוא מעין מה שהבטיח לנו דוד המלך:
אז יימלא שחוק פינו...
@5המאמץ הגדול האחרון
הג"ר פראנד שליט"א אמר:
"נשמת ישראל יכולה למצוא סיפוק אך ורק דרך לימוד התורה. הנשמה צמאה
למשהו, אך תענוג ארעי הוא כמו חטיפים, מזון מהיר ולא בריא. זה אינו מזון אמיתי
לנפש."
ולאחר הקדמה זו, הביא סיפור ידוע, וגם אם יש בו חלקים עצובים, זה סיפור של
שמחה:
מעשה ביהודי מתבולל. במקצועו היה מתאגרף. אבל בנו חזר בתשובה ולמד תורה.
וכשראה את תשוקתו של בנו ללימוד הגמרא, רצה לחלוק איתו את החוויה. לא היה לו רקע,
אבל זה מה שהוא רצה.
שנה שלמה של עקשנות, בעזרת הבן, הביאה לנצחון.
הוא למד דף אחד של גמרא.
האב רצה לחגוג את המאמץ ב'סיום'
רשמי, במסיבה, כמקובל. אבל הבן חשב שזה יותר מדי. זה לא מוצדק.
) ואכן, אנו יכולים להבין זאת. 'סיום' הוא סיום
מסכת, לא סיום של דף, הלא כן?(.
הבן פנה אל מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל. להפתעתו, רבי משה פיינשטיין
צידד שהאב צודק.
וכך אירגן הבן לאביו
סעודת סיום. סיום שבו ציין את ההישג. הישג של סיום דף אחד של גמרא.
ואורח הכבוד היה בעל ה"איגרות משה"
בכבודו ובעצמו.
זה היה יכול להיות סיומו המאושר של הסיפור. כמה זכה אותו אדם, שלאחר שנה של
מאמץ זכה להוקרתו ולהשתתפותו של מרן, הגר"מ פיינשטיין זצ"ל.
אבל ההמשך היה עצוב. באותו לילה עצמו, היהודי שמסר את נפשו לשנה של לימוד
מאומץ של דף אחד בלבד - הלך לעולמו. הוא נפטר מתוך שנתו, ואפשר שהיה בזה מעין מיתת
נשיקה, ללא ייסורים.
מרן הגר"מ פיינשטיין חזר ובא אל הלוויה. והוא הספיד את המנוח ודיבר על
הישגו בלימוד התורה.
חז"ל אומרים, אמר,, שיש קונה עולמו בשעה
אחת. בה במידה, יש קונה עולמו בדף אחד.
הלקח, סיכם הג"ר פראנד
שיבדל"א, הוא פשוט:
"זה מעולם לא מאוחר מדי. זה מעולם לא מעט
מדי. וזה אף פעם לא מספיק!".
@5סיום שהוא התחלה
אימפריה של גשמיות או אימפריה של אור? כל הסיפורים האלו נותרים עלומים במשך
שבע שנים, עד שבנסיבות מיוחדות הם יוצאים לאור.
"היום המיוחל הגיע... הכבישים, נתיבי הטיסה, הרכבות והאוטובוסים, כולם
היו עמוסים במסיימים ובחוגגים. שטף היהודים ליד מדיסון סקוור גרדן ומרכז ג'אביץ במנהטן, קונטיננטל איירליינז ארנה בניו ג'רסי, אולם
הקונצרטים של דיסני בלוס אנג'לס, רוזמונט תיאטר בשיקגו, מרכז ריקו
בטורונטו... נהרות של אנשים מאושרים שהתאחדו ליד הכניסה, פועמים כלב אחד באהבת
תורה, מסירות ללימוד התורה, שאיפה לגדול בתורה... כל אחד מהם מכריז: אני יהודי של
תורה, ושום דבר בעולם לא יהיה משמח יותר מהאירוע הזה, שהינו תנופה לעתיד מרתק עוד
יותר".
מעתה הווה אומר: אימפריה של אור בתוך אימפריה
גשמית. סיום שאינו אלא התחלה חדשה.
במסגרת: נשים שאננות - במה הן זוכות
כאשר חזר רבי עקיבא אל ביתו, היתה אשתו, רחל, בין אלו שיצאו לקראתו.
ותלמידיו - כמעט ודחפוה. עד שבא רבי עקיבא ולימד: שלי ושלכם, שלה.
ובגמרא אמרו: במה זוכות נשים, אם לא בכך שהן
שולחות את בעליהן וילדיהן ללמוד תורה.
גם נשות ארה"ב תורמות משלהן להרבצת תורה.
גם הן מוותרות כדי שהבעלים והבנים ישתתפו בלימוד.
וזה סיפורן של שתיים מבין אלפים ורבבות של נשים מסורות:
הגברת א. ט. רובין כתבה:
"ההתרגשות גברה. הספירה לאחור החלה. כל בוקר, שתי עינים שחורות הציצו
בי. אמא, הוא אמר, מתי יהיה סיום הש"ס? אני רוצה שזה יהיה היום!
הייתי צוחקת ומזכירה לו כמה ימים נותרו, והייתי מוסיפה, בעדינות, כמה חשוב
שיתרכז בלימוד, כדי להיות מוכן ליום הגדול.
האם גם היום הזה יעבור עלי ככל אמא, עובדת,
מנקה, מבשלת, קונה, מטפלת בילדים ומגישה לאכול...?
ואז נפרצה הדלת. ליבי נפל בקרבי. רצתי לראות מה
קרה.
'אמא! האם הכרטיסים הגיעו כבר?'.
נשמתי לרווחה והסברתי שלא, עדיין לא, אבל הזמינו אותם והם בדרך. ואז הגיעה
השאלה הגדולה:
'אמא', שאל הקול הסקרני, 'גם את תבואי לסיום
הש"ס?'
עניתי בשלילה. 'לא, לא נראה לי שאוכל לבוא
הפעם'.
אבל בסתרי ליבי ניהלתי עם עצמי שיחה פעילה מאד. מדוע לא? הלא תקבלי המון
חיזוק? תארי לעצמך, אלפי יהודים שנקבצו למטרה אחת, לסיום הש"ס. מה יכול להיות
יותר גדול מזה? זה לא כל יום. לכי, לכי, לכי!
ואז הגיע הקול השני: האם זה באמת מה שאני אמורה לעשות? ברוך ד', יש לי בית
מלא ילדים. אני עובדת חלק מהזמן מחוץ לבית. לעתים קרובות אני חשה שאני שוחה נגד
הזרם, מנסה להחזיק את הבית ואת הילדים מכל הבחינות. אם אצא מאוחר, עד השעות הקטנות
של הלילה, האם זה לא ישפיע על הבית לרעה? אסור לי ללכת...
ואז, נזכרתי בשיחה עם סבתא שלי. דיברנו על המעלות והחסרונות של עבודה מחוץ
לבית לעומת טיפול בילדים. סבתי הזכירה לי את הגמרא שאומרת כי האשה זוכה לשכר כשהיא
שולחת את בעלה ובניה ללמוד. היא הוסיפה ואמרה:
'כל החלטה שתקבלי בחייך צריכה להיות קשורה לשתי המטרות האלו. הלימוד של
בעלך, והלימוד של הילדים שלך. זו צריכה להיות המטרה הראשית. אם תהיה לך פעם שאלה
אם ללכת לאן שהוא, או לעשות משהו, חשבי אם זה יעזור לך במטרה הזו'.
זכרתי את השיחה הזו, והבנתי שזו בעצם התשובה. כן, זה יתן לי חיזוק עצום להשתתף
בעצמי, לראות מה הבעלים והילדים שלנו יכולים להשיג. כן, אני עצמי אשתפר ואצמח. אבל
ברגע הנוכחי, זה היה הרבה יותר חשוב לשלוח את ילדי למה שתהיה החוויה של חייהם, בעודני משגיחה על רצף החיים בבית. אני יודעת שבכך שלא אלך
לסיום, דווקא כך אעזור יותר למלא את תפקידי כאם.
נזכרתי שאחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו את הילדים לא היה הסיום הנוכחי, אלא
דווקא הסיום הבא, בעוד שבע וחצי שנים. אז, אמר לי בני, 'אהיה בן 61, וכבר אוכל
ללמוד את הדף היומי ממסכת ברכות עם כל כלל ישראל!'.
התשוקה הזו לתורה, השמחה לראות ולשמוע את גדולי התורה, זה היה הסיום הפרטי
שלי. זה היה החלק של אכילת הפירות של 'לשלוח אותם אל בית המדרש'.
כאשר בני העיר אותי מוקדם בבוקר כשהוא קורא שאינו יכול לחכות עד הערב. כאשר
רצתי להכין לכולם ארוחות ולהביאם מבית הספר כדי לוודא שהם יגיעו לסיום בזמן. כאשר
הכנתי להם חולצות לבנות ווסטים. כאשר ראיתי את עיניהם מתנוצצות בהתרגשות. כאשר
סגרתי את הדלת לאחר שהלכו, ואיחלתי להם ערב של חיזוק. כאשר פניתי לטפל בבנותי,
ודיברנו על סיום הש"ס כשאנו אוכלות קינוח סעודה מיוחד לכבוד היום המיוחד,
כאשר ישבתי איתן לפני השינה והשמעתי להן, דרך הטלפון, את השירים ששרו בסיום
הש"ס, ידעתי שאני משתתפת בעקיפין, דרך בני המשפחה שלי, אבל כך קיימתי את דברי
הגמרא על נשים שזוכות בשליחת בעליהן ובניהן ללמוד תורה. זו היתה תכליתי בעולמי.
ולמרות שהשתתפתי לכאורה רק בעקיפין, למעשה אני ישבתי בחזית".
ואילו גברת הטלר, כתבה את המילים הבאות:
"הרב פראנד הזכיר שתי סיבות מדוע הרבה
הצטרפו ללימוד במחזור ה-11. אני רוצה לציין סיבה שלישית. הדרשה של הרב פראנד. אני זוכרת ששמעתי אותו מדבר על זכותן של הנשים והאמהות
שעוזרות לבעלים ללמוד. אני זוכרת במיוחד את התיאור של אמו של המהר"ם
שפירא, שהחדירה בו יום יום את חשיבות הלימוד היומי.
הייתי נשואה זמן קצר, פחות מחודש, ועדיין לא הבנתי מה כרוך במחוייבות
כזו. אבל לאחר ששמעתי את דברי הרב פראנד, החלטתי באותו
רגע שאתמוך בבעלי כדי לבצע את המשימה העצומה הזו. ולא הייתי היחידה...".
