הלילה הזה כולנו מסובים
מאז חורבן הבית עם ישראל היה מפוזר ומפורד במדינות רבות בעולם.
במאות השנים האחרונות החלה עלייה משמעותית של יהודים לארץ ישראל. מגרמניה,
מטורקיה, מליטא, מעיראק, ובעצם - כמעט מכל מקום. אותות השהייה בארצות הנכר ניכרים
עד היום על העולים, כשאחד הביטויים העזים למנהגים שהתפתחו עם השנים בארצות המוצא,
הוא ליל הסדר. לליל הסדר מנהגים רבים ומרתקים, חלק מהם אינם מוכרים כלל לבני העדות
האחרות.
לקראת ליל הסדר הבא עלינו לטובה ליקטנו, באדיבות יוצאי הקהילות השונות,
מנהגים יפים ומגוונים לפסח.
כאשר זכינו לסדר אותו- כן נזכה לעשותו!
מים, ממזרח, מצפון ומתימן - התקבצו ובאו לארץ ישראל, בתקופה האחרונה, עולים
רבים, איש איש על עדתו. במשך שנים רבות, בצוק העתים ובקושי הגלות, היו בני ישראל
מפוזרים ומפורדים בכל קצווי תבל. גם היום עדיין קיימות קהילות יהודיות רבות ברחבי
העולם. אך בחסדי ד', בעשרות השנים האחרונות עלו לארץ ישראל רבים מבני קהילות
אירופה, צפון אפריקה, אסיה והבלקן. השהות הארוכה בארצות המוצא השונות, נתנה בעולים
את אותותיה. אינו דומה מנהג יהודי בן טריפולי, למנהג יהודי יוצא ליטא, או פולין או
גליציה. השוני בין הקהילות מתבטא בכל הליכות החיים.
כל קהילה, בהשפעת המנהגים והאקלים בארץ המוצא שלה, סיגלה לעצמה מנהגים
המיוחדים לבניה. המנהגים הללו, ברבות השנים, הפכו למסורת שעוברת מדור לדור, מאב
לבן. גם בארץ, למרות שמקצת המנהגים היטשטשו עם הזמן, בכל קהילה נשתמרו מנהגים
הנושאים בכנפם ניחוח ישן, ייחודי לה.
השוני בין המנהגים מתבטא בעיקר בחגי ישראל. החג שללא ספק כולל הכי הרבה
מסורות ומנהגים, הוא חג הפסח. בליל הסדר, יישבו בני ישראל סביב השולחנות הערוכים,
ויחגגו, כמדי שנה, את ליל השימורים - איש כמנהגו. ריבוי המסורות אינו מקהה במאום
את גדולת החג. להפך, על ידן נוצר פסיפס מרהיב של מנהגים, המכוונים כולם לשם ייחוד
קודשא בריך הוא.
ניסינו לכנס, יחד ולחוד, מקבץ של מנהגים מבני העדות השונות הנהוגים בליל
הסדר. מובן מאליו, בשל קוצר היריעה ומיעוט הידע, כי לא כל העדות נכללו בסקירה זו.
ברור גם כי בני כל אחת מהעדות עליהן נכתבו, ימצאו אי אלו פגמים או חסרונות במנהגים
שנאספו.משום שלכל עדה מנהגיה שלה, ובוודאי לכל משפחה הדגשים השייכים לה. אך יש בכך
בכל זאת ראי מסוים לים המנהגים, על סוגיהם ומקורותיהם.
וכל המוסיף הרי זה משובח.
@5קהילות אשכנז
מנהג בני אשכנז לקשט את שולחן הסדר בכלי כסף ובכלי זהב המצויים בבית, על
מנת לפאר את השולחן. בקערת הפסח שמים את שלוש מצות המצווה - כהן, לוי וישראל, שיש
הנוהגים לציין אותן כבר בשעת אפייתן. על הקערה מניחים את הזרוע, צלויה באש, זכר
לקורבן הפסח, וביצה צלויה - זכר לקורבן חגיגה. נוהגים לאכול את הביצה לאחר אכילת
המצווה של המצה והמרור, טרם הסעודה. כשערב-פסח חל בשבת, כמו השנה, מבדילים אחרי
הקידוש. סדר הקידוש וההבדלה הוא יקנה"ז - יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן.
יש קהילות בהן האב נוטל את האפיקומן ומניח אותו על כתפו, ומספר לילדים:
"ככה יצאו אבותינו ממצרים, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" )שמות
י"ב, ל"ד(. בארץ כמעט לא נהוג המנהג הזה. בהרבה משפחות גונב אחד הילדים,
או כמה ילדים ש"מתאגדים" יחדיו, את האפיקומן. "פדיון"
האפיקומן מתאפשר לאחר שהאבא מבטיח ל"גנב" התורן מתנה תמורת השבתו.
בחלק מן הקהילות נהוג כי בעת אמירת "שפוך חמתך", כשניגשים לפתיחת
דלת הבית, אם המשפחה פותחת את הדלת.
פיוטי הפסח מושרים בסוף הסדר, בניגוני פסח ידועים. במקצת מהקהילות נהוג
לשיר את "אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב" גם בשפה הגרמנית בניב עתיק. את
הנוסח הזה ניתן למצוא במהדורות של הגדות ממוצא גרמני, באותיות עבריות, ובתקופות
מאוחרות יותר - באותיות השפה הגרמנית.
בקהילות אשכנז נהגו לברך בבית הכנסת איש את רעהו בברכת "שתבנה
טוב". עד היום יש הנוהגים בארץ במנהג זה.
@5החצרות החסידיות
ראשית, יש לציין, כי החסידים, כמו הליטאים, שמקורם בדרך כלל במזרח אירופה -
ליטא, פולין, גליציה ועוד, מגיעים מקהילות חדשות יחסית )בנות כארבע מאות שנה(.
מקורן של הקהילות הללו, על פי רוב, הוא באשכנז )גרמניה בעיקר, וגם צרפת(.
מנהגי החסידים, על החצרות השונות, אינם שונים שוני מהותי משאר הקהילות
האשכנזיות. אך יש בהם תוספות ייחודיות שנוספו עם השנים, על ידי האדמו"רים.
מנהג רוב החצרות החסידיות ללבוש "קיטל" בליל הסדר )המנהג הזה
כולל את רוב האשכנזים, ליטאים וחסידים כאחד(. סדר המינים על קערת הסדר הוא לפי
מנהג האר"י ז"ל. רכיבי החרוסת משתנים מחסידות לחסידות, והם נקבעו על ידי
האדמו"רים הראשונים של כל חסידות. על השולחן מקפידים החסידים להניח את כל כלי
הכסף וכלי הזהב שבבית.
הצעיר שבחבורה, בדרך כלל, מונה סדר הלילה - קדש, ורחץ וכו', ומסביר כל שלב
ושלב. אותו ילד, על פי רוב, גם שואל את הקושיות. כל המסובים חוזרים בקול על
הקושיות.
את "כוסו של אליהו" מוזגים רוב החסידים יחד עם מזיגת הכוס
הרביעית. במקצת מהחסידויות, כמו חסידות קרלין למשל, טועמים מכוסו של אליהו לאחר
שתיית כוס רביעית.
לפתיחת הדלת לפני "שפוך חמתך" נשלח לרוב הילד הצעיר ששאל את ארבע
הקושיות. "שפוך חמתך" נאמר בקול ובהתלהבות רבה, בעמידה.
אחרי ליל הסדר יוצאים בריקודים, בד"כ במנגינת "חסל סידור
פסח", ושרים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
בכמה חסידויות נהוג לקרוא אחר הסדר את שיר השירים, לעומת חסידויות שאינן
נוהגות כלל לקרוא את "שיר השירים". במספר מצומצם של חסידויות, כגון:
קרלין, נוהגים לחלק את המגילה )שיר השירים( בכל ימי הפסח.
@5יהדות מרוקו
מנהגי עדות המזרח שונים בתכלית ממנהגי האשכנזים. הם גם משתנים מעדה לעדה,
וברוב עדות המזרח המנהגים ייחודיים לעדה עצמה, ואין להקיש ממנהג עדה אחת למנהג עדה
אחרת.
"'הא לחמא ענייא'... תוך כדי שירה מורמת 'קערת ההגדה' )כפי שהיא מכונה
על ידי בני מרוקו(, על ידי כל אחד מבני הבית, לאחר תפילת ערבית של החג, כשכל אחד
בתורו מסובב את הקערה מעל ראשי המסובים", מספרת הגב' מ. חזן. לדברי הגב' מ.
חזן, ילידת מרוקו ותושבת בני ברק, המנהג הזה, הפותח את ליל הסדר בבתים רבים של
יוצאי מרוקו, נהוג במשפחתם גם היום. "כך אנחנו נוהגים בליל הסדר", אומרת
הגב' חזן. "אך במרוקו, המנהג הזה היה נרחב יותר: משפחות שלמות היו נוהגות
להיכנס לבתי קרוביהן, ולבתים של שכנים בשעת קריאת ההגדה, וגם שם סובבו את הקערה
מעל ראשי המסובים, כשהמארחים סובבו גם הם את הקערה מעל ראשי האורחים. אינני יודעת
מה הסיבה למנהג, אך יש בכוחו ליצור קירוב לבבות אדיר. כילדה קטנה, אני זוכרת את
החיבה והאחדות שנשבה מבין כל המסובים".
"ב"יחץ" יש מנהג ייחודי נוסף לבני העדה המרוקאית:
"עורך הסדר חוצה את המצה האמצעית לשני חלקים, וכל בני הבית אוחזים את המצה
החצויה בידיהם וקוראים: 'הא לחמא ענייא'..."
הגב' חזן מספרת כי לאחר שאלת הקושיות על ידי אחד הבנים, נהגו במרוקו מנהג
מעניין מאוד: "אמנם, אצלנו בארץ, וגם במרוקו, לא נהגו במנהג הזה, אך שמעתי
מאבי עליו השלום, כי היו כאלה שנהגו כך. לאחר שאילת ארבע קושיות היה יוצא עורך
הסדר מן החדר, וחוזר אליו דרך דלת אחרת, כשהוא נשען על מקל ארוך ועל כתפו מונחת
המצה של האפיקומן, עטופה במעין שק. המסובים היו שואלים אותו מאין בא, לאן הוא הולך
וכדו'. הוא היה משיב שהוא מיוצאי מצרים, וכי זה עתה בקע ד' את ים סוף. המצרים
מושלכים על שפת הים... וכן הלאה, ובהמשך היה מסביר להם את המקור למצות ביציאת
מצרים. ההצגה הזו הייתה מסתיימת בדרך כלל בקריאה משותפת: 'וכל המרבה לספר ביציאת
מצרים הרי זה משובח'".
קריאת ההגדה, מציינת הגב' חזן, נעשית על ידי כל אחד ואחד מהמסובים. את
הפסוק האחרון של כל קטע, קוראים כולם במשותף.
גניבת האפיקומן אינה נהוגה במרוקו כלל. בפיוטים בסוף הסדר אומרים גם את
"אין אדיר". "אין אדיר" מיועד אצל יהודי מרוקו בעיקר לליל
הסדר.
"אחד המראות המרשימים בליל הסדר, על פי מנהג העדה המרוקאית, הוא מראה
הגברים הלבושים בגלימות לבנות ארוכות, שלפי המסורת הן סמל לחרות. לדעתי, בקרב רוב
יוצאי מרוקו נהוג ללבוש את הגלימות, בשל הסיבה שהן משרות על הסדר נופך חגיגי
ומלכותי", מסיימת הגב' חזן.
@5יוצאי בבל )עיראק(
נוסח ההגדה של יהודי בבל כולל כמה קטעים שאינם מצויים כמעט אצל עדות אחרות.
"אמרו רבותינו זכרונם לברכה", "מנין שנתן לנו את ממונם",
ועוד. גם פיוטים כמו: "אמונים ערכו שבח לק-ל וטבחו טבח" )פיוט
שהאקרוסטיכון שלו אהרן הכהן, ונוהגים לומר אותו במנגינה מיוחדת(, הפיוט "אתה
גאלת את אבותינו ממצרים" - ייחודיים בליל הסדר ליהודי בבל. לעומת הפיוטים
הללו, אין נוהגים לומר את "אדיר במלוכה", "אחד מי יודע"
ו"חד גדיא". אמנם ברוב ההגדות של יוצאי בבל הפיוטים מודפסים, אך לרוב לא
נהגו לומר אותם.
את החרוסת לליל הסדר היו מכינים עוד בחודש תשרי, אז התמרים רכים. היו משרים
את תמרים במים במשך כמה ימים, מסננים אותם על ידי סלים, ומרתיחים את המיץ הנוזל
מהסלים עד שיתעבה. לנוזל המורתח נוספו שקדים כתושים, כך שהתערובת שהתקבלה הייתה
חרוסת דמוית טיט, כהלכה... אחר שתיית כוס ראשון והטיבול הראשון, עוטף עורך הסדר את
האפיקומן במטפחת משי יקרה, וקושר אותו על חזהו או על גבו של הבן הקטן, ואומר לו:
"פיקדון זה אני מפקיד בידיך עד לבוא שעת האפיקומן. והיה אם ייגנב מעמך, עליך
לשלם לי סך אלף לירה זהב!..."
הילד מקבל את הפיקדון למשמרת, ומביע את הסכמתו לתנאי אביו. אם אין בבית ילד
קטן, קושר האב את האפיקומן על גוף בנו הגדול. ואם אין לו בנים או בנות, קושר אותו
על גוף עצמו. במשך כל זמן ה"סדר" מנסים המסובים לגנוב את האפיקומן
מה"שומר" שהופקד עליו, כמעט תמיד ללא הצלחה. הילד שומר עליו כראוי, ובשל
התפקיד החשוב המוטל על כתפיו, הוא אף לא הולך לישון, פן יגנבו ממנו את הפיקדון
היקר...
יש שנהגו, ומקצתם אף נוהגים כך כיום, ששומר האפיקומן יוצא החוצה, מתחפש
להולך רגל נודד: חובש מצנפת על ראשו, אוחז מקל בידו ושק על שכמו. בתחפושת זו הוא
מקיש בדלת על ידי המקל, ומנהל דו-שיח עם אביו.
אבא: מאין באת?
בן: ממצרים.
אבא: ולאן אתה הולך?
בן: לירושלים.
אבא: והצידה לדרך היכן היא?!
בתגובה לשאלה זו עונה הבן ב"מה נשתנה", ושואל את ארבע הקושיות.
בעבר, נהגו יהודי בבל לקרוא את ההגדה בשפה הבבלית-ערבית. כיום יש הנוהגים
בארץ לקרוא את ההגדה עם תרגום בבלי-ערבי עתיק, בניגון מיוחד. הגדות כאלו נדפסו
בבבל פעמים רבות.
בקרב יהודי בבל לא נהגו בכלל את מנהג "כוסו של אליהו הנביא". על
פי עדויות יוצאי העדה, המנהג אינו מוזכר בתולדות הקהילה.
ליהודי עיראק יש כמה פזמונים המיוחדים לפסח, כמו "מלך גואל
ומושיע" )שחיברו פייטן בבלי בשם ר' משה חוצין( ועוד. הפזמון הזה, אגב, מודפס
בכל ההגדות של פסח בבבל.
@5יהודי פרס )איראן(
"אני בטוח שמנהגי ליל הסדר שלנו מיוחדים מאוד, ואינם נהוגים בעדות
אחרות", אומר ל"יתד נאמן" א. נזארי, יליד טהרן. "ראש המשפחה,
מי שעורך את הסדר, אוחז באצבעותיו את שלוש המצות, עטופות בלבן, ושר במנגינה יפה
ומיוחדת 'הא לחמא'. כשמגיעים ל'לשנה הבאה... בני חורין', המנגינה הופכת להיות
צוהלת ושמחה במיוחד. בשלב הזה, יש שיתוף פעולה בין ראש המשפחה לשאר המסובים. כולם
מוסיפים אחריו בערבית, ביטוי שמתחרז עם משפט הסיום של 'הא לחמא עניא': 'צ'סם
דושמנאי ישראל קורין'. משמעו של הביטוי: יוכו שונאי ישראל בעיוורון. לאחר מכן,
המצות עוברות מאחד לשני, וכל אחד אומר עליהן בנפרד 'הא לחמא עניא'".
"קוראים את ההגדה פסקה אחר פסקה, לפי התור. בפרס נהגו כולם לומר את
ההגדה גם בתרגום לתאפסיר )השפה הפרסית(. בארץ לא כולם נוהגים כמנהג הזה, אך יש
כאלו, ביניהם אנחנו, שמקפידים עדיין לתרגם את ההגדה".
כשמגיע נזארי לסיפור המנהג הבא, הוא מזהיר אותנו כי הוא עלול להישמע פרי
המצאה או דמיון, אך לדבריו, כל יהודי פרס נהגו כך, ורבים מהם נוהגים כך בארץ עד היום.
"כשמגיעים לפרק 'אילו הוציאנו ממצרים', לוקח בידו כל אחד מהמסובים, הגדולים
והקטנים כאחד, בצל ירוק, ועם קריאת 'דיינו' מצליף על גב שכנו, האב בבנו והבן
באחיו, וכן הלאה"...
"האפיקומן נמסר לשמירה אצל הילד הקטן. הוא מקבל משימה לשמור על
האפיקומן עד סוף הסעודה, ובמידה שהוא לא נרדם עד הסוף, ומצליח 'לשמור' היטב על
האפיקומן, מוענק לו פרס בסוף הסעודה. חלק קטן מהאפיקומן, שנותר לאחר אכילתו, אנחנו
מקפידים לשמור בכיסי בגדים ובארונות הבית כל השנה, כסגולה לשפע ולברכה.
"את ליל הסדר אנחנו מסיימים בשירת הפיוטים הידועים, כאן בארץ, בשפה
העברית. בפרס היינו שרים את הפיוטים בשפה הפרסית המדוברת".
@5עולי תימן
"אני חושבת שאנחנו העדה היחידה בה אין משתמשים בקערה בליל הסדר",
אומרת הגב' ש. עוזרי מירושלים, ילידת צנעא שבתימן. "אני לא יודעת מה הסיבה
לכך, אך עובדה היא שבליל הסדר אנחנו מסדרים את הסימנים מסביב לשולחן. את המאכלים
שמים לפני כל אחד מהמסובים. מראה השולחן שלנו בליל הסדר הוא מרהיב, ונראה ממש כגן
פורח". )ראה תמונה(. "בכל העדות נוהגים לטבול גם בחומץ, או במי מלח, וגם
בחרוסת. אצלנו כל הטיבולים הם בחרוסת".
לדברי הגב' עוזרי, במשפחתה נוהגים שהילד הקטן, שואל הקושיות, אומר "מה
נשתנה" בשפה הערבית. בתימן נהגו כך כולם, ובארץ - חלק ניכר מבני העדה אינם
נוהגים כך. השואל "מא כאבר" - מה נשתנה בערבית, מקבל בתמורה ביצה קשה
)'ביצה מגולגלת'(.
"את ההגדה אנחנו קוראים יחד, כל המסובים. ההגדה נקראת בקול רם,
במנגינה של המשנה. ב'אילו הוציאנו ממצרים', אחד מבני המסובים משמש כחזן, וכולם
עונים אחריו - 'דיינו'. בתימן היה נהוג גם להרים את השולחן בשעת אמירת 'דיינו'. גם
את 'הלל' קורא חזן, ולאחר כל פסקה עונים אחריו כולם 'הללוי-ה'".
הגב' עוזרי מציינת כי בליל הסדר אין קוראים בעדה התימנית את הפיוטים
המוכרים )"אחד מי יודע", "חד גדיא" וכו'(, אך בסיום הסדר
קוראים את "שיר השירים".
כמו כן, אין בקרב יהודי תימן העניין של גניבת האפיקומן, ולא "כוסו של
אליהו". כוס חמישית היא כוס רשות, ומי שרוצה בה, אומר עליה את "הלל
הגדול".
@5הקהילה הבוכרית
"שולחן הסדר שבו יושבים כל בני המשפחה המורחבת, מכונה על ידי בני העדה
הבוכרית בשם 'מזבח'", אומר הרב י. פ. מירושלים, יליד בוכרה שעלה לארץ עוד
בהיותו ילד.
"אנחנו מכסים את השולחן במפות נאות, ומקפידים להניח עליו את הכלים
הנאים ביותר שיש לנו בבית. בבוכרה נהגו לשבת לשולחן נמוך )כחצי מטר גובה(, שהיה
בנוי בצורת חי"ת. המסובים היו יושבים על הרצפה, ולצד כל אחד מבני המשפחה היה
כר, לשם הסבה. בארץ, המנהג לא כל כך השתמר, אולם יש כאלו שעדיין נוהגים כך. אנחנו
למשל, נוהגים כפי המנהג הזה רק באופן חלקי. יש לנו שולחן מיוחד לליל הסדר, נמוך
יחסית לשולחנות המוכרים, ובמקום לשבת על הרצפה, אנחנו יושבים על מחצלות
קלועות".
לדברי הרב פ., צורת הגשת המאכלים והיין על השולחן שונה מהמקובל. המאכלים
מרוכזים על מגשים במרכז השולחן, כדי לחסוך במקום. גם כוסות היין וכלי הכסף מונחים
על מגש מרכזי. "נוסף על זה, אנחנו מניחים מגש ועליו קערה. המגש הזה מונח קרוב
לבעלת הבית, ובו היא מדיחה את הכוסות והצלחות לאחר שתיית כל כוס. המגש הזה מכונה
על ידינו 'טהורה', על שם שהאם מטהרת את הכוסות לשתייה נוספת".
"מיד לאחר הקידוש מוזגים את כוסו של אליהו הנביא משארית היין שנשארה
מהקידוש, ועליה מוסיפים עוד יין. את הכוס של אליהו מכסים במצה. בכוס רביעית, לאחר
קבלת פני אליהו, מוזגים לכל אחד מהמסובים מעט מכוסו של אליהו.
"פה בארץ אנחנו קוראים את ההגדה בעברית, וגם בניב יהודי של השפה
הבוכרית. לאחר סיום קריאת 'הא לחמא', קושר עורך הסדר את שלוש המצות במפית, וקושר
אותן על גבו של אחד המסובים. הטעם למנהג הוא כדי לקיים את 'משארותם צרורות בשמלותם
על שכמם' )שמות, י"ב, ל"ד(.
"כשמגיעים ל'דיינו', מצליף כל אחד על שכנו בבצל ירוק שבידו, בכל פעם
שהמילה 'דיינו' נאמרת". )למרות שיוצאי פרס בטוחים בהיותם מקוריים במנהג זה,
מסתבר כי הם לא יחידים...(.
"בעת ההצלפה בבצל, נוהגים יוצאי בוכרה לאחל אחד לשני: 'מוראק שוה' -
תהיה מבורך, תפרח כמו הירק הזה, למזל טוב!"
לדברי הרב פ., קיום ה"עורך" נוסח בוכרה הוא סעודת מלכים ממש.
דגים מוגשים כמנה ראשונה, אחר כך מוגשים מאכלים בוכריים אוטנטיים -
"באכאש" ו"יאכני". בין מנה למנה שרים את הפיוטים הכתובים
בהגדה, ופיוטים נוספים. בשעת הסעודה גם קמים עם כוס יין וניגשים לדלת הבית לקדם את
פניו של אליהו הנביא. יש שנוהגים לקרוא בסעודה פרק מהזוהר: "פקודא דא לספר
בשבחא דיציאת מצרים..."
בסוף הסעודה נהוג לשמור חלק קטן מהאפיקומן, סגולה לשמירה ולהולדת בנים.
@5קהילת בני טריפולי
בטריפולי - לוב נהגו משפחות היהודים לקנות כבש לפני חג הפסח, ולשחוט אותו
לבד. מהכבש היו לוקחים את הריאות, צולים אותן, ומצרפים את הבשר הצלוי לזרוע שעל
הקערה.
על הקערה שמים, גם היום, ביצים כמניין כל בני המשפחה. יש אף כאלו המגדילים
לעשות, וכנגד כל אחד מבני המשפחה שמים שתי ביצים.
ב"יחץ" אחד הילדים הקטנים לוקח את האפיקומן, עוטף אותה במפית, שם
אותה על גבו, ויוצא מחוץ לחדר. כל בני המשפחה קוראים אחריו: "גנב,
גנב"!...
לאחר מספר צעדים סב הילד על עקביו וחוזר לכיוון אביו. וכאן האב שואל:
"איפה היית?"
הבן: "במצרים".
האב: "ולאן אתה הולך?"
והבן משיב: "לירושלים".
לאחר הדו-שיח המשובב שרים כל המסובים: "לשנה הבאה בירושלים
הבנויה" שלוש פעמים, ואחר כך מתחילים בקריאת ההגדה.
בזמן שאילת "מה נשתנה" נוטלת בעלת הבית את קערת הפסח, ומסובבת
אותה מעל ראשי בני הבית, אפילו מעל לראשו של תינוק הישן בעריסה.
כפי שנוכחנו גם בעדות אחרות, מנהגי גניבת האפיקומן ו"כוסו של
אליהו" אינם קיימים בקרב יהודי לוב.
את החלק שנשאר מהאפיקומן וגם את הזרוע - שהטריפוליטנים נזהרים לא לשבור
אותה ע"ש הכתוב: "ועצם לא תשברו בו", מצניעים בבית יחד עם ד' מינים
של סוכות. בערב פסח של השנה הבאה משליכים אותם לאש, וחוזר חלילה.
@5אי הכהנים )ג'רבה(
האי ג'רבה שבתוניסיה ידוע בכינויו "אי הכהנים". בני הקהילה שישבו
באי השתייכו למשפחות כהונה. הם היו מקפידים תמיד על קיום מנהגי הקהילה השונים,
שנמסרו לאורך הדורות. עד היום, בארץ ישראל, משתדלים בני העדה להשתדך עם כהנים בני
קהילתם, כדי לשמר את המנהגים.
הרב שלמה כהן מבני ברק, ילד האי, מספר ל"יתד נאמן" על המנהגים
המיוחדים של יוצאי האי ג'רבה, שחלק נכבד מהם נהוג על ידי בני הקהילה עד היום:
"אחד המנהגים המפורסמים של בני ג'רבה הוא הנוסח הארוך של קידוש ליל
החג. הוא מודפס בהגדות ג'רבאיות, וידוע כי חלק מן המדפיסים ייחסו אותו
לרמב"ם, עובדה שהוכחה כלא-נכונה. את נוסח הקידוש הזה נהגו לומר באי ג'רבה
ובסביבותיו.
"בעבר, ראש המשפחה היה עוטף את האפיקומן במטפחת, ונותן אותה בידי אחד
מהמסובים, שהיה שם אותו על שכמו ויוצא לסיור בחוץ. הוא היה נכנס ויצא בבתי השכנים
והמכרים, ומביא להם דברי גאולה, כגון: 'משיח בן דוד בדרך', או 'לשנה הבאה בירושלים
הבנויה'. בעת כניסתו לכל בית היה מציג עצמו כיהודי שהגיע מארץ ישראל. בארץ המנהג
הזה אינו נהוג, לפחות לא באותה מתכונת. ליד השולחן מדברים המסובים אודות הגאולה
הקרבה, ובניין ירושלים עיר הקודש.
"את הקטע 'הא לחמא עניא' קוראים ביחד, כאשר אחד מבני הבית מסובב את
הקערה מעל לראשיהם של המסובים. הטעם למנהג של סיבוב הקערה, כפי ששמעתי מאבי
ז"ל, הוא זכר לעננים, שסוככו על בני ישראל כשיצאו ממצרים.
"את קטעי ההגדה קוראים לפי התור, בעברית וגם בשפה הערבית. בארץ, לא
רבים המשיכו עם המנהג של קריאת ההגדה בערבית, אך כמונו, יש שעדיין נוהגים כך גם
היום".
לדברי הרב כהן, "מה נשתנה" אינו נאמר דווקא על ידי הקטנים, אלא
נאמר על ידי כל בני המשפחה ביחד.
לאחר קריאת הקטע "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", מספר אחד
המסובים את סיפורו של אברהם אבינו ע"ה, כשהחל להכיר את בוראו, ואת נס הצלתו
מכבשן האש.
בקהילת הג'רבאית אין זכר למאכל החזרת, ולמרור משתמשים רק בחסה.
@5יהודי כורדיסטאן
"בכורדיסטאן נהגו לערוך את הסדר ברוב עם", אומר הרב מ. מזרחי
מירושלים. "בהיותי פעוט, עוד בכורדיסטאן, אני זוכר לילי סדר של יותר ממאה
איש! משפחות שלמות היו מתקבצות יחד. אנחנו היינו תמיד מארחים בביתנו, משום שאבי
עליו השלום היה תלמיד חכם בר אוריין שהיה בקיא בכל ההלכות והמנהגים, וידע גם לקרוא
את ההגדה בעברית ובכורדית. בארץ, לצערי, אנחנו חוגגים את הסדר במספר מצומצם יותר
של מסובים. אך גם היום אנחנו מקפידים שבליל הסדר יתארחו אצלנו הילדים הנשואים, וכל
ילדיהם הקטנים נשארים ערים עד לסוף הסדר.
"בראשית הערב, עורך הסדר מסדר את הסימנים בקערה. בשעת סידור הקערה
אומרים המסובים את הפיוט 'אסדר', שחיברו ר' יעקב חביבה. הפיוט כתוב במקור בארמית,
והמסובים מתרגמים אותו. כיום אנחנו נוהגים לתרגם אותו לעברית, אך במקור היינו
מתרגמים את הפיוט לשפה הכורדית".
לדברי הרב מזרחי, את קערת הפסח, שהיא מעין מגש גדול, מכסים במפה נאה,
המיוחדת למטרה זו.
החרוסת נעשית מעסיס תמרים מעורבב עם בוטנים ואגוזים קלויים, מבושלים יחד.
"במשך כל הסדר אחד המסובים ממונה ל'שמש', שמוזג לכל הסועדים את כוסות היין.
בשעת הקידוש אוחזים כל הגברים המסובים את כוסות היין בידיהם. לאחר שתיית היין
אומרים: 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', ו'נזכה לתחיית המתים ולביאת הגואל'. השמש,
לאחר שתיית כל כוס, אוסף את הכוסות ומדיח אותן במים.
"ב'ורחץ', השמש מביא קערת מים לרחיצת ידיים, ויוצק את המים על ידי
המסובים. בפעולה זו הוא נעזר באחד הילדים שמחזיק בכלי נוסף, לתוכו נאספים המים של
הנטילה.
את האפיקומן מוסרים כפיקדון לנכבד שבחבורה, שחייב לשמור על האפיקומן היטב.
במידה שהצליח אחד הנוכחים 'לגנוב' ממנו את האפיקומן, עליו לפצות את הנוכחים בדמים
שישיתו עליו.
את כל ההגדה אנחנו קוראים בעברית, אך אצלנו במשפחה מקפידים לתרגם אותה גם
לכורדית, כמנהג אבותינו. אינני יודע כיצד נוהגים כיום שאר יוצאי כורדיסטאן, אך כך
נהגו בעבר כולם".
הדו-שיח שמתנהל בין האב לילד, שנהוג בכמה קהילות, מתנהל גם בעדה הכורדית,
לפי תיאורו של הרב מזרחי. "כשנשאל הילד את השאלה האחרונה בשיח הקצר: 'מה
צידתך?', הוא עונה - 'מה נשתנה?'. אביו משיב לו: 'בכבוד!', והילד מתחיל בשאילת
ארבע הקושיות. בדרך כלל הילד שואל את הקושיות בשתי השפות - עברית וכורדית, אם כי
לא כולם מקפידים לנהוג כך כיום. בשעת אמירת ה'מה נשתנה' מחזיק הילד בכוס יין, מבלי
לשתות ממנה.
"כשמגיעים לקטע ההגדה 'ובמופתים זה הדם', אב המשפחה אוחז בידיו את כוס
היין )אותה כוס בה החזיק הילד ששאל 'מה נשתנה'(, והשמש נוטל לידיו כוס מים. עורך
הסדר והשמש מטפטפים במשותף את היין והמים לכלי חרס מיוחד: שלוש טיפות כנגד 'דם ואש
ותמרות עשן', עשר טיפות כנגד עשר המכות, ושלוש טיפות כנגד דצ"ך, עד"ש
באח"ב - שש עשרה הטפות. לאחר מכן חוזרים על כך בשפה הכורדית, וסך הכל מונים
שלושים ושתיים טיפות. אצלנו נהוג להשליך את כלי החרס, לתוכו טפטפו את היין
והמים".
@5איטליה - בצוק העתים אבדו המנהגים
לאחר סקירת הקהילות השונות, כפי שתואר לעיל, ביקשנו לסיום ללמוד אודות
מנהגי פסח של יוצאי איטליה. באיטליה היו בעבר קהילות יהודיות מפוארות, בעלות
שורשים עתיקים ביותר. לפי עדויות היסטוריות, היו להם מנהגים רבים ומגוונים. אך
בבואנו לחקור עניין זה, נתקלנו בערפל ובחוסר ידע. מסתבר כי רוב יוצאי איטליה, על
קהילותיה השונות, כמעט אינם יודעים מאומה על אשר נהוג היה בבית אבותיהם.
הסיבה העיקרית לכך, כפי שאומר ל"יתד נאמן" הרב פ., היא ההתבוללות
שאכלה ביהודי איטליה בכל פה. "אינני מסוגל לשחזר את המנהגים שהיו נהוגים בפסח
בבית אבותי. בזמן שהעניינים התקיימו כתיקונם, עד לפני כמאה וחמישים שנה, היו
בוודאי נהוגים מנהגים רבים. אך במרוצת הזמן, שרר תוהו ובוהו בקהילות איטליה, בשל
נגע ההתבוללות שהכה קשות ביהודים".
לדברי הרב פ., יהדות איטליה מורכבת משלוש קהילות שונות, שהתמזגו עם השנים.
"הקהילה העתיקה ביותר היא הקהילה האיטליאנית, שבניה הגיעו לרומא מארץ ישראל
עוד לפני חורבן הבית. הקהילה השנייה היא הקהילה האשכנזית, שמקורה מגרמניה, והיא
כבת שמונה מאות שנה. לאחר גרוש ספרד, לפני כחמש מאות שנה, נוסדה באיטליה גם הקהילה
הספרדית, בעיקר בערים ליבורנו וונציה.
"במשך השנים התערו הקהילות זו בזו, וכמעט כל יוצאי איטליה כיום הם בני
שלוש הקהילות. כל קהילה הביאה את מנהגיה שלה, והמנהגים התערבבו יחדיו. בבית אחד
ניתן היה למצוא הגדות מנוסחים שונים )הגדות גרמניות עתיקות, וכו'(. אך, כאמור,
הידע הזה כמעט שלא נשתמר, בשל ההתבוללות הנוראה".
גם במוזיאון יהדות איטליה לא ידעו לספר לנו הרבה אודות מנהגי הפסח. על ידי
אוסף הכלים שברשותם, הם יודעים לתאר את הצורה הכללית של עריכת שולחן הסדר האיטלקי,
כמו העובדה שנהגו להשתמש בקערות עגולות ללא כיתוב, וכדו'. אך לא הרבה מעבר לכך.
האובדן של חלק גדול ממנהגי יהדות איטליה, כמו גם של קהילות אחרות, הוא חלק
בלתי נפרד מהגלות בה אנו נתונים.
לא נותר לנו אלא לאחל, בערבו של חג החירות, כי נזכה כולנו לגאולה השלמה
במהרה בימינו, אמן!
ושוב - סליחה עם קוראינו, בני הקהילות שאת מנהגיהן לא מנינו. "לשנה
הבאה בירושלים..."!
