ניגון של תפילה

"קראוהו בהיותו קרוב" - זאת התחושה שהיתה ומלווה עדיין כל מי שאוזנו קשובה, שלבו פתוח ודעתו נתונה לסגולתם המיוחדת של הימים הללו. ימים נוראים.

 

רק לחשוב על כל ראשי השנה מאז בריאת העולם. טל השחרית הצונן האופף את צעדי הממהרים לסליחות, יבבת השופר החודרת המתנשאת מבתי הכנסת ועולה מעלה מעלה, והלובן, ריח הסידורים הישנים, הקדושה, שנה אחר שנה. היום הרת עולם.

 

"היו אלו ימים בעלי מתיקות מיוחדת במינה," נזכרת סבתי, הרבנית דבורה ברנשטיין תחי', בימים הנוראים בפינסק, העיר בה עמד אביה - רבי שמואל ויינטרויב זצ"ל, בראש ישיבת "עץ יוסף". "מט"ו באב ועד לאחר יום הכיפורים היתה זו תקופת התשובה בישיבה. שיחות המוסר של אבי, ראש הישיבה, במוצאי השבתות בתקופה זו, היו שונות מיתר השנה. רבע השעה האחרונה היתה מוקדשת להתעוררות שנמסרה בקול כבוש. ראש הישיבה הסביר מה צריך כל אדם לתבוע מעצמו, כשהוא מביא דוגמאות מעשיות. לאחר כל תביעה כזו השיבו הבחורים בשאגה מעומק הלב של אחד מפסוקי התשובה "השיבנו" או "לב טהור". או אז כבו האורות בבית המדרש ודמעות חרישיות היו זולגות על פנים רבות.

 

תפילתם של בחורי נובהרדוק לא דמתה לשום תפילה אחרת. חשו את החיל והרעד העומדים באוויר, את יראת יום הדין והחתימה. מדי פעם עלה קולו של מישהו בקריאה נרגשת או בבכי מתייפח. אמא והבנות הגדולות היו יושבות בעזרת הנשים בדממה, ודמעות יהודיות טהורות שוטפות ומטהרות אותן. תפילותיו של רבי שמואל היו מביאות להתעוררות את כל מי שהאזין להן. אחת הקבלות שקיבל על עצמו עוד בהיותו צעיר לימים היתה "לעמול על התפילות שיהיו בהשתפכות הנפש, ולעבוד על תפילה ברגש..."

 

רבי שמואל היה צאצא לקדוש ה"חזן מזסלאב", וניחן בקול ערב וחזק. בצעירותו, כל עת שהיה איזשהו רפיון בישיבה בה למד - אצל מרן הסבא מנובהרדוק זצוק"ל, היה הסבא שולח את רבי שמואל כדי שיעבור לפני התיבה, וקולו הרוגש הרטיט לבבות. כדי שלא יבוא לידי גאווה חלילה, כתב לעצמו: "בכל עת שיורגש הגאווה בהגבהת הקול... בשעת התפילה, לכבוש אותה, וההרגשים החדים להביע בקול דממה דקה..."

 

 

סבי רבי יצחק ברנשטיין שליט"א, ראש כולל "עץ יוסף" )שחלק מזיכרונותיו העליתי בספר "הלילה איננו אפל"(, שולה מזיכרונו מראות מלפני שמונים שנה. "בעיירתי אמסטיבבה היו חזנים רבים ושונים... בגיל שש או שבע, כאשר יכולתי כבר להבין וישבתי בבית הכנסת, חרוטה בזיכרוני דמותו של החזן, יהודי צעיר לימים, ומה שהפליא אותי היה זקנו הלבן מאוד, שהווה ניגוד חריף לפניו הצעירות. את החזן הכרתי גם מתפקידו כשוחט, משום שבעיירות פולין וליטא הקטנות אדם אחד החזיק בכל המשרות של מוהל תינוקות, שוחט בהמות, תרנגולות, אווזים ונוסף לזה היה חזן.

 

בראש השנה ויום כיפור היו כל הילדים מתכנסים בבית הכנסת, מתפללים וממתינים בקוצר רוח לרגע בוא יוצא השופר ממחבואו. ר' צמח קרופניק, תלמיד חכם ומגיד שיעור בעיירה, שהתפרנס מרצענות )הכנת חומרי הגלם עבור הסנדלר( היה בעל התוקע, שעיני הכל נישאו אליו בהערצה. הוא מעולם לא אכזב. התקיעות יצאו מפיו סדורות וברורות, נושאות עמן יחד את כל התפילות. ר' צמח למד בצעירותו בישיבת וולוז'ין המעטירה יחד עם גדולי ישראל רבים, יהודי מלא וגדוש, שגם מהתבוננות באופן התפילה שלו היה הרבה מה ללמוד...

 

בימים הנוראים היתה עזרת הנשים מלאה עד אפס מקום. אולי היו אלו הבכיות והיפחות שמלאו ודחסו עוד יותר את האוויר - דומה כי אף אחת מהנשים לא נשארה בבית.

 

בעיירה, רק אנשים ספורים לבשו קיטלאך בימים הנוראים, בדרך כלל תלמידי החכמים. אבי ז"ל למשל, לא לבש קיטל. כאשר שאלתי אותו על כך, הסביר לי שהקיטל נאה רק לתלמיד חכם גדול... ואילו הוא לא זכה ללמוד בישיבות. מיד עם סיום התפילה הלכו כל המתפללים לנחל "נייה טופה" שהיה יובל של ה"שצ'ארה", לומר תשליך. היובל זרם לא הרחק מבית הכנסת. מכיוון שברחובה הראשי של העיירה לא התגוררו גויים, הרי אווירת הימים הנוראים היתה מוחשית.

 

מאז גיל אחת עשרה עברתי ללמוד בישיבה בברנוביץ ושם שהיתי במשך רוב רובה של השנה וכמובן גם בימים הנוראים. רובה של ברנוביץ היתה יהודית. גם הסטארסטה - ראש העיר, היה יהודי! ומעל כולנו חפפה רוחו של מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן זצוק"ל, הי"ד, ראש הישיבה. רבי אלחנן בקושי דיבר דברי חולין. מדי יום היה תופס את מקומו הקבוע בבית המדרש, בפינה בצד שמאל, שם התפלל. דמותו הקדושה במשך כל השנה היתה נראית כמו בראש השנה: כובד ראש, רצינות, שקט.

 

בכל ערב ראש חודש אלול היה עולה רבי אלחנן על אחת המדרגות המוליכות לבימה, פונה אל הבחורים בקולו הקצוב ואומר, שמכאן ואילך מוסר הוא את הנהלת הישיבה לרבי ישראל יעקב לובצ'נסקי המשגיח, ואילו הוא, רבי אלחנן, נוסע לחפץ חיים לראדין עד אחרי יום הכיפורים. כך החלו הימים הנוראים תחת הנהגתו של המשגיח, שבשיחותיו הכניס בלבנו את אימת הדין. רבי ישראל יעקב היה צדיק מאין כמוהו לא רק בבין אדם למקום אלא גם בבין אדם לחברו. יהודי שכל תנועה שבו היתה אמיתית! ר' הירש שהיה ר"מ בישיבה בברנוביץ, היה בעל התפילה. בקול ערב וניגון היה נושא עמו את תפילות הבחורים כולם.

 

פעם, לאחר שהסתיימה תפילת שחרית ומוסף, נותרו עוד שעתיים שלוש עד לתפילת מנחה אותן ניצלו הבחורים ללימוד, מנוחה או אמירת תהילים. אני החלטתי ללכת ולראות את התפילה בבית המדרש של חסידי סלונים, שם הרבי מסלונים היה בעל התפילה. אני, הסקרן הקטן, חפצתי לראות כיצד הרבי מתפלל. המניין בסלונים התחיל בחמש בבוקר ונגמר באחת עשרה בלילה, כמעט ללא הפסקה!

 

מיהרתי אל בית המדרש ומצאתי לי פינה. הייתי מרותק מן המראה! הרבי כאילו התרחק לעולמות עליונים. קולו היה הולך וגובר עד שהגיע למוסף. והנה, לפתע הבחנתי בדמותו של המשגיח רבי ישראל יעקב לובצ'אנסקי עומד מאחורי הבימה, מאזין אף הוא לתפילה. נבהלתי ונותרתי על עמדי. כשלוש שעות עמד המשגיח ללא תזוזה והאזין לתפילת הרבי. יכלו לחוש את קרבת האלוקים... רק לאחר שנסתיימה תפילת מוסף, חזרנו לישיבה שם החלו את תפילת מנחה".

 

®***

 

לסבתא שורי, הגברת שרה ביינהורן ילידת העיר מונקאטש, זיכרונות חדים וברורים מן הימים הנוראים בעיר הולדתה, וכך סיפרה לי כאשר כתבנו יחד את ספרה "עלים שעלו מן האפר":

 

"לכבוד הימים הנוראים נהגה מאמי לאפות חלות עגולות ומתוקות, שעליהן זרתה גרגרי פרג שחורים. הדבש המתוק ותפוחי העץ האדמוניים, אפפו את כל הבית בניחוחם המיוחד. ליד השולחן הערוך הסביר טאטי לכל הילדים את משמעותו של יום הדין, יום בו עוברים כל באי עולם לפני הקדוש ברוך הוא הכותב את גזר דינם. אני חשתי עצמי תחת זכוכית מגדלת, כשבורא עולם מביט בי, בוחן את מעשי ודן אותי בעצם היום.

 

בבית הכנסת כוסה ארון הקודש בפרוכת לבנה. גם מעילו של ספר התורה נותר לבן עד לאחר שמיני עצרת. השכם בבוקר צעדנו גם אנו, הבנות הגדולות אל בית הכנסת, בדומיית קודש... בעזרת הנשים, שהיתה בנויה כמו מרפסת עליונה, התיישבנו במקומותינו הקבועים... חשתי כיצד לבי מתחבר לכל האנשים, הולם בקצב אחיד עם שאר מתפללי בית הכנסת, עם כל בתי הכנסיות של העיר מונקאטש, שהתחברו לכל בתי הכנסת שבהונגריה, בצ'כיה, באירופה ובעולם כולו. הנשים המטופלות בתינוקות הגיעו רק לתקיעות ולתפילת מוסף, אז היתה עזרת הנשים צפופה עד מאוד, אך כולן צמצמו את מקומן במאור פנים כדי לאפשר לבאות להיכנס. בתום התפילות, שלוו תמיד בדמעות ואנחות, יצאו הכל מבית הכנסת ועל פניהם נהרה.

 

בבית נערכה סעודת החג בשמחה, ואחריה שבו הגברים אל בית הכנסת ללימוד ואמירת תהילים. אחרי תפילת מנחה יצאו קבוצות קבוצות של חסידים לעבר נהר הלטורצה כדי לומר תשליך.... הרחובות היו שחורים מיהודים חובשי שטריימלאך ועטויי קפוטות. מן הצד נעמדו גויים רבים והביטו בשקט של כבוד ודרך ארץ במחזה הפלאים המרומם הזה...

 

לכבוד יומו השני של ראש השנה לבשו הנשים את שמלותיהן החדשות כדי לברך עליהן שהחיינו בעת הדלקת נרות. יש לציין כי במונקאטש הקפידו שלא ללבוש בגדים רקומים בראש השנה מפני אימת הדין!

 

בערב יום כיפור לפני שהאיר השחר כבר ניכרה המולה בבתים. כולם הזדרזו לערוך כפרות, כדי שכאשר יבוא השוחט לחצר, יוכלו למסור לו את התרנגולים לשחיטה. לאחר הכפרות סימנו על כל עוף מי ערך בו כפרות כדי שאם תתעורר בו שאלה ידעו על מי לערוך שוב כפרות. כאשר הגיע השוחט - ר' שולם, השתרכה אחריו שורה ארוכה של ילדים סקרנים ועניי העיר שציפו לקבל את חלקם מן העופות לאחר שהללו יישחטו. לאחר השחיטה נותרה למאמי עבודה רבה בהכשרת העופות שנאכלו בסעודה המפסקת. מאוחר יותר יצאו כל בני המשפחה לבית הסבתא שברכה את כולנו בגמר חתימה טובה..."

 

®***

 

קראקא של אלול... וקולו של שופר הדהד מבתי הכנסת... גם בקרב הבנות הצעירות, תלמידותיה של גב' שרה שנירר ע"ה, שררה תחושה של דריכות וציפייה... רוב השיעורים ב"בנות" שלפני כשבעים שנה הוקדשו לתפילות הימים הנוראים. המדריכות, ביניהן רבקה הורוביץ-פינקוסביץ, מי שלימים תהיה בין ראשי הארגון, השתדלו לבאר לחניכותיהן את מלות התפילה ולתרגמן לשפה המדוברת. בקבוצתה של רבקה האזינו הבנות להסברים, רשמו להן הערות חשובות והיו דרוכות שלא להפסיד אף לא מילה אחת. והנה הגיעו ל"על חטא" - הווידוי הנאמר פעמים רבות ביום כיפור. 'אילו חטאים נוראים!' הרהרו הבנות, בעוד רבקה מבארת בפולנית את מלות הווידוי. 'מי הוא הרשע שעובר על כל העברות הללו?' רבקה השכילה לקרוא את המחשבות שנשקפו מפניהן, ופנתה אליהן בחוכמה יתרה:

 

"כאשר אתן אומרות 'על חטא שחטאנו בלשון הרע', דבר שכל אחד נכשל בו רבות, הכינה בחוזקה על לבכן", יעצה, "ואילו בחטאים אחרים, שאתן בטוחות כי אין לכן חלק בהם - תוכלנה לדפוק חלש יותר. אולם זכורנה, שכל ישראל ערבים זה לזה, ולכן על כל אחד מאתנו לומר את כל מלות הווידוי..."

 

®***

 

והנה עברה המלחמה הנוראה כרוח סערה על הארץ... חלושות, מוכות, מרעידות התעוררו הבנות למציאות של אחר המלחמה, מתקשות לאזור כוחות לשוב לחיים נורמליים. מחנות העקורים היו עמוסים בפליטים, ניצולים מרי נפש, שביקשו לצאת משם ומה שיותר מהר!

 

קבוצת בנות בית יעקב בברגן בלזן החלה בלימודי יהדות. תחת הנהגתן של רבקה אנגלרד )הופמן( ע"ה ורבקה הורביץ-פינקוסביץ תחי', החלה התעוררות לדבר ד'.

 

הימים הנוראים הגיעו ועוררו את הבנות לתפילות נרגשות. ארבעה חודשים לאחר תום המלחמה, היה בימי אלול ותשרי כדי להוריד טל תחיה של מחשבות טובות, התעוררות מחודשת ורוח של טהרה. לקראת ימיה הראשונים של שנת תש"ו הגתה רבקה האנרגטית תוכנית מפתיעה! מהיכן שהוא השיגה שתי מכונות תפירה ופתחה את ה"מתפרה" הקטנה, שנעשתה פופולרית בקרב הניצולים. לבנות שהתנדבו לעבוד ליד מכונות התפירה המתינה עבודה לרוב. גברים רבים מאנשי המחנה הגיעו עם טלית בלויה או קיטל שהשיגו מאי שם, וביקשו לתקנם מעט ולהתאימם ללבישה.

 

"רבים הגיעו בגילוי ראש", מספרת רבקה, "ובקשו שיכינו להם כובעים. כאשר היה הכובע מוכן, זכה יהודי נוסף לכסוי ראש הולם. האיש הנרגש מלא התודה, היה משתהה מעט ומעלה זיכרונות על העבר היהודי, הבית שהיה... כשנראה היה בברור שחבישת הכיפה גרמה למשהו בלבו לזוע.

 

היתה זו תחושה מרוממת לראות את החזנים בימים הנוראים עוברים לפני התיבה לבושים בקיטלאך שתפרנו בעבורם, או את נעלי הבד שנתפרו בבית המלאכה שלנו, והיו על רגלי היהודים החרדים ביום הכיפורים. חשנו שעשינו משהו גם בשביל אחרים..."

 

אדה לאופר )הרבנית פיקרסקי( ושרה בונדר )מינץ(, היו בין הבנות שישבו שעות ארוכות לתפור כיפות, כאשר תור הממתינים לכיפות הלך והתארך. "היה עלינו לסעוד את סעודות אותו ערב יום כיפור ליד מכונות התפירה", ספרה אדה, "אבל אנשים כה רבים המתינו וקיוו להשתמש בכיפות באותו ערב, מייחלים לחבוש כיפה בפעם הראשונה מאז המלחמה. הודות לעבודה המאומצת, הם אומנם הצליחו!"

 

מכונות התפירה המשיכו לעבוד כמעט ללא הפסקה... הבנות אצילות הנפש תפרו ותקנו ואף כבסו את פריטי הלבוש בשביל האנשים הגלמודים.

 

גולת הכותרת של עבודת קודש שנטלו על עצמן הבנות היתה תיקון תלבושתם של תלמידי הישיבה שהתקבצה בברגן בלזן סביב רבי גרשון ליבמן זצ"ל, ששימש כראש ישיבת נובהרדוק בוילנה לפני המלחמה. כאן חשו בנות בית יעקב כי זהו חוב קדוש עבורן לעמול כדי שבני התורה יוכלו ללבוש בגדים מהוגנים...

 

"אם תמיד פעלה רבקה כעשרה אנשים, הרי שבאותו ערב יום כיפור היתה רבקה ממש כמו רוח", נזכרת גברת פלה סאורימפר תחי'. "היא עברה מפה לשם, דואגת לאלו שביקשו נעלי בד או ציצית, נוסכת מרץ בבנות העובדות ליד המכונה ומנצחת על כל המפעל הבלתי יאמן הזה. כל המרץ הזה פיכה מרבקה הצנומה שנראתה כילדה בת שתים עשרה..."

 

®***

 

בגלות ובארץ, תחת מגף הצורר או בבית כנסת מהודר, תמיד ליוו את היהודי אימת יום הדין, אווירת הקדושה, והידיעה כי ממש ברגעים אלו נחתך דינו. לו יהי והשנה הבאה עלינו תהיה שנה טובה ומתוקה, וממש בימים אלו יכתוב לנו בורא עולם שנת גאולה וישועה!

 

 

 

 

 

®=====-----======-----======-----=====------