פורים בטעם של פעם
פתיח:
בונבונירה או ליקר שוקולד? סלסלת קש צבעונית דמוית ברווז או מגש פיוטר
יוקרתי? תזמורתו הפורימית של יוסק'ה מ'צלילי רננה' או להקת 'בצוותא'? פורים בימינו נושא סממנים
חיצוניים המתאמים לפי כוסו, כיסו ו)כעסו( - יחסיו של האדם לזולתו. ופעם? כמספר
תפוצות ישראל היה מגוון סגנונות הפורים. על ניחוחות פורימיים קדומים מתקופות שלא
ישובו עוד.
התיאור האוטנטי של הכליזמרים מהעיירה היהודית מתגלגל ברחבי דירת הדיור
המוגן בו שוהה הגב' רישה קובינסקי. בצלילות מדהימה
מגוללת הקשישה בת ה-68 את מסורת הפורים בעירה ג'טל
שבליטא, עיירתו של החפץ חיים. "פעם הייתה שמחה אמיתית, שמחה של הסתפקות
וחדוות יצירה של יש מאין", היא משחזרת בנוסטלגיה פיסות מן העבר. הרבנית י.
ש., בת למשפחה מכובדת משכונת 'בית ישראל' בירושלים, חווה כיום את פורים בטעם של
פעם. בביתה ניכרת תכונה חגיגית לפורים. בעבור נכדיה כבר הספיקה להכין את ה'קינדל' המפורסם במילוי אגוזים ופרג, ה'פלאדן'
וה'אולמאש'. "כמו בעבר, פורים עבורי הוא עת של
עשייה, יצירה ומשפחתיות. משלוחי המנות - הכל תוצרת בית", היא מצהירה חגיגית
וממשיכה במילוי הבצקים, אפיתם ואחסונם. הן לא היחידות, רבות מתרפקות על הפורים
המסורתי מימי ילדותן ומנסות לשמרו ככל הניתן.
הצלחת המסתובבת
"עירת ג'טל נחשבה עירה מכובדת בליטא",
משתפת אותנו הגב' רישה קובינסקי בזיכרונות משנות ה-03,
"חיו בה כ-0005 נפש וכולם ידעו קרוא וכתוב! מרן החפץ חיים זצוק"ל היה אח
של סבא של בעלי, ואישיותו המרוממת האצילה בהודה והדרה על תושבי העירה. גם המגיד מדובנא זצ"ל היה בן העירה )ב-8191( ורבים היו תלמידי
חכמיה. הבתים בעירה היו בתי עץ נמוכים והמשפחות התגוררו בסמיכות זו לזו. בפורים
התקהלו המשפחות וקראו יחדיו את המגילה. כל משפחה הכינה 'הומנטאשען'
- אוזני המן בפרג, וודקה ויין ביתי, ובהם השתמשו למשלוחי מנות. משלוחי המנות נערכו
בצלחת זכוכית עמוקה. האנשים לא היו עשירים, ובכל אופן קיימו את המצווה: עקרת הבית
הכניסה בצלחת דברי מאכל ביתיים, כיסתה אותם במפית בד רקומה, הצמידה היטב את קצותיה
לתחתית הצלחת ושלחה את ילדיה לבתי הקרובים. במהלך הסבב בין הבתים כל משפחה הורידה
מן הצלחת דבר מאכל אחד, הניחה במקומו מאכל אחר והדקה שוב את המשלוח במפית. ה'צלחת המסתובבת' עברה בין תושבי העירה, כשכולם נוטלים חלק
במצווה כפי יכולתם ואפשרותם. סעודת הפורים נערכה לתושבי העירה בחדר האוכל של בית
הספר היהודי "שולם עליכם". כל משפחה תרמה דבר מאכל לסעודה )ארבע'ס, בלינצ'עס וכד'( וכולם
התאספו בחדר האוכל של בית הספר, שם נערכו שולחנות עמוסי מאכלים. לאחר הסעודה
התקיים 'בזאר' ממתנות סמליות שתרמו אנשי העירה, כאשר הכסף נועד להחזיק את בית הספר
היהודי אשר הממשלה לא תמכה בו. בסעודה ניגנה ה"תזמורת היהודית של העירה"
- ה'פארדה קומנדה' עם
כליזמרים - תופים, קלרינט וכינור. השמחה אחזה במשתתפים ובאה לביטוי בריקודים של
מצווה.
תחפושות מנייר
גם ילדי העירה התכוננו לפורים מבעוד מועד. מספר שבועות קודם לכן הוכנו
התחפושות עם המורה - מניר! בשיעור מלאכה בחרה כל ילדה תחפושת והמורה עזרה לה לבצע
אותה משיירי ניירות קרפ. במסיבת פורים הכיתתית הוקדש זמן ל'תאטרון
פורים', בו הציגה כל בת את תחפושתה והסבירה מדוע בחרה אותה. מצוות 'מתנות
לאביונים' קוימה בעירה בהידור. ילדי העניים היו נוקשים על דלתות הבתים, עושים הצגה
פורימית ומקבלים מעות. גזבר הצדקה של העירה עבר אף הוא בליל פורים מבית לבית, אסף
מצרכי מזון כמו חלה, דג מבושל וכדו', וחילקם בין הנזקקים. "בעירה היה תמיד
שמח", מסכמת הגב' רישה, "אנשים עבדו קשה כדי לאכול לחם אבל תמיד דאגו
אחד לשני, התרוממו מעל הקשיים וידעו לשמוח". ב-0491 היגרה משפחתה של רישה
לרוסיה, ועיירות פולין המפוארות הוכחדו בידי הצורר הנאצי.
...תמחה את זכר עמלק - המן משלג
יהודי בוכארה מדקדקים לקיים בפורים את המצווה
"מחה תמחה את זכר עמלק". הגב' שושנה חימוב מ'ברית יוצאי בוכארה' מספרת על
פורים בחבל מולדתה: "בימי הפורים הרחובות בבוכארה
היו מכוסים בשלג, ולכן הכנו ממנו "המן שלג". על יד בית הכנסת או ברחבה
שלפני הבתים התקהלנו וגלגלנו כדורי שלג לרוב, תוך כדי יצירת בובה ענקית בעלת צורה
מעוותת: רגליים ארוכות ועבות כרגלי הפיל, ראש גדול ועיניים שחורות מפחם שחברנו לו.
חוטמו - גזר, ופיו - קלח סלק. על בטנו 'שרשרת זהב' עשויה מקליפת אבטיחים, ועל ראשו
כובע פלדה: גיגית שבורה שיצאה מכלל שימוש. למחרת, אחרי סעודת פורים, הסתדרה תהלוכה
של נערים, בראשה מתופפים מכים בתוף וכל ילדי השכונה התכנסה לראות במפלת המן.
הרעשנים הרעישו וכל הקהל פצח בשיר: 'המן מורד / במורדי תאבוש
/ בעיוני מורדנש' )המן מטרתו לא ישיג, מסביב לארון
המתים בנים לא ישיג, ובעת מותו גם תכריכים לא ישיג(.
פתאום נשמע קול גבאי בית הכנסת בין הנאספים, קול המודיע ומכריז: "אל
המן, אל המן". הכל רצו אל בובת השלג, שנשארה עזובה מספר שעות כאילו נשכחה
מהלב. הילדים, שבקבוקי נפט בידיהם, התקרבו ראשונים, אחריהם הילדים שבידיהם
סמרטוטים וגזרי עץ לשריפה. הניחו את כל החומר מסביב ל'המן',
יצקו נפט והבעירו מדורה. אף אחד מהמתקהלים לא פנה לביתו עד שבובת השלג התמוטטה
ונמסה כלא הייתה.
"התכונה לקראת פורים הייתה רבה מאד בבוכארה",
מדגישה הגב' חימוב, "היא התבטאה בעיקר באפיה רבה
והכנת תבשילים. בשבוע שחל בו פורים הכינו הנשים קולצ'ה
- מיני מאפה בצורת אדם, המסמלים את המן. גם בישלו מאכלים מתוקים: קולצ'ה כאני )קולצ'ה עם סוכר
ושמן(, רושפירה, סמוטה, ביצ'ק - מאפה משולש ממולא בגזר, מעין 'אוזני המן'. קריאת
המגילה בבוכארה נעשתה בביתו של אחד מנכבדי הקהל. הילדים
הקטנים ציפו להכות את המן במקוש, אותו הכינו כשבועיים לפני פורים. הם ניסרו שלשה
לוחות עץ, שנים בגודל שווה והאמצעי ארוך ועבה יותר. בשני הלוחות החיצוניים ניקבו
חורים והשחילו בהם חבל או חוט ברזל, לחבר את הלוח האמצעי. על לוח זה הרכיבו טבעת
עץ עד גובה הלוחות הצדדיים, קישטו בחיטובים את קצהו העליון המשמש ידית, וכאשר
נענעו בידיים, כדרך שעושים עם פעמון, נשמע קול רעש חזק.
בליל פורים נהגו יהודי בוכארה לעשות מעין 'ליל
שמורים', לקיים את הנאמר במגילה: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". בלילה זה
נהגו לשיר פיוטים המתאימים לפורים, וביניהם הפיוט המתוקן לפי סדר א"ב -
"ק-ל עושה נקמה".
תחפושות נסתרות
על פורים בניכר שלאחר השואה, שנות ה-06, מספרת לנו הגב' דבורה רוזנגרטן:
"כאודים מוצלים מאש הגיעו הורי ארצה לאחר השואה. בארץ הם נישאו ולאחר
מכן היגרו לשוויץ למשימה תורנית של אבי. בשכונה היהודית "אגודת אחים"
שבשוויץ התמנה אבי כמגיד שעור בישיבת לוצרן של הרה"ג קופלמן,
ובה גדלתי. בפורים ריחפה ברחובות אוירה של חשש וחשדנות. תחת רושם מוראות השואה
חששו יהודי שוויץ, )ביניהם פליטים רבים שניסו לשקם את הריסות חייהם( מפני "מה
יגידו על היהודים..". הפחד מאנטישמיות הניע את פעולותיהם.
התחפושות בפורים היו עניין שיש להסתירו כדי למנוע התגרות בגויים. זכורני
כיצד התחפשתי ל'מלכת אסתר' ואת שמלתי הלבנה הסתירה אמי
במעיל רחב. גם על ניפוחה של השמלה הבוהקת, שהיה משאת נפשי כילדה, הוצרכתי לוותר. בשעות אחר הצהריים, בתום הלמודים, נשלחתי לבתי
השכנים לחלק משלוחי מנות. קרובים לא היו לנו כי כולם נספו. כאשר פתחו השכנים את
דלתם, לא ראו מאומה. רק לאחר פשיטת המעיל גילו את המלכה המסתורית...
התחפושות דאז נשאו אופי חיובי לחלוטין כמו דמויות תנ"כיות - רבקה
אמנו, רות המואבייה וכדו'. הבנים התחפשו בדר"כ
לבעלי מקצועות. ביום פורים היינו מחויבים ללמוד בבית הספר הממשלתי. )בית ספר יהודי
לא היה אז(. הימים שיועדו לחופשת התלמידים היהודיים היו - ר"ה, יוכ"פ, סוכות, שמחת תורה, פסח ושבועות. פורים לא נכלל
ביניהם. בבקר ביקרנו בבית הספר ואחה"צ הגיעו לביתנו בחורי הישיבה, תלמידיו של
אבי.
אמי הכינה לבחורי הישיבה סעודת פורים כיד המלך. ההכנות כללו טרחה מרובה,
כיון שהתבשילים הוכנו לפי מוצאה ההונגרי של אמי וגם לפי מוצאו הפולני של אבי. לאחר
מכן הציגו הבחורים הצגה ישיבתית היתולית בחדר האוכל של
הישיבה, מאחורי וילון רעוע.
בפורים היה מנהג ששמרו מה'קינדל' לשבת הגדול.
אחסנו מעט ממיני מאפה בקופסא והחביאו בבוידעם עד לשבת המיועדת. מנהג זה הושרש כיון
שיש קשר בין פורים לפסח. מפלת המן הייתה בפורים אך סעודת אסתר נחוגה בפסח.
משלוח המנות בניכר היה באותן השנים כולו מאפה בית. בתוך קופסת נעליים
מקרטון נארז קינדל אגוזים ופרג, עוגת 'ז'רבו' - עוגת טורט בעלת זגוג שוקולד מבריק, אננס מן העץ ועוד
מאפים מסורתיים. לתוך המשלוח הוכנסו גם הפתעות קטנות לילדים. יתכן שנתינה זו נבעה
מהצורך להשלים לילדים את חסרונם של קרוביהם ובני משפחה שאינם.
שמחת הפורים בשוויץ התאפיינה בהתחשבות בזולת ועזרה הדדית לבודדים ומסכנים.
אמי 'אימצה' בפורים כמה נזקקים כאלה - שבורי לב ומוגבלים שכלית. עבורם הכינה
משלוחי מנות מיוחדים המותאמים לצרכיהם, וחלקם אף הגיעו לביתנו לסעודת פורים. הרבה
תכונה של עשייה בלטה סביב פורים שבשוויץ, וכמויות גדולות של מאכלים מגוונים בושלו
ונאפו. עקרות הבית השוויצריות נהגו לומר בהומור: "כמויות האוכל מפורים יכולות
להספיק עד חנוכה...".
טורטאלך ירושלמי בצלחת פורצלאן
"זמן רב לפני פורים יכולנו למשש את בואו, באויר ובאוירה", משחזרת
הגב' יפה גלבשטין, ילידת שכונת 'מאה שערים'.
"פורים הירושלמי מלפני 05 שנה נשא אופי מובהק של יצירה. מי קנה פעם עוגה
מקונדיטוריה? הכל נעשה בבית: הבצקים הוכנו מבעוד מועד, תנורים לא היו, מקצפים
חשמליים גם לא. השטרודלים והטורטאלך הונחו על גבי
תבניות ענקיות ונאפו אצל האופה בתנור השכונתי... כשהוחזרו המאפים אל הבתים, שהיו
סגורים מפני צינת החורף והקור העז, התפשט ניחוחם הנעים ועורר בנו ציפייה גוברת
לפורים. לאחר קירורם היינו פורסים את העוגות לפרוסות ומאחסנים בקופסאות פח סגורות
עד יום פורים, כדי לשמור על טריותם.
"משלוחי המנות בירושלים נערכו על גבי צלחת פורצילן
וכללו מיני מאפה, בירה וארבע'ס כמובן. יש שהוסיפו
אשכולית ובאמצעה ציפורן. המצרכים כוסו במפית בד רקומה מגוהצת למשעי. המשלוחים
בירושלים ניתנו, כמו היום, לפי מידת כבודו של הנותן למקבל".
"אבי היה תלמידו המקורב של מרן הרב מבריסק
זצוק"ל", מספרת לנו הרבנית מ.י, שהתגוררה בילדותה בשכונת 'בית ישראל'.
"זכורני איך אבא זצ"ל היה מעמיס עגלת טיול קטנה של ילד ב'כל טוב מצרים' ואני הייתי השליחה לקיים את המצווה. במאמץ
ניכר ובהתרגשות גדולה דחפתי את העגלה העמוסה לעלית רחוב ישעיהו, מקום מגוריו של
הצדיק. שנה אחת בפורים קנה אבי דג יפו ענק והוסיפו למשלוח המנות של רבו הנערץ.
משהבאתי את המשלוח ליעדו, סמוך לשקיעה, החזיר מרן הרב מבריסק
את הדג ואמר כי לא יספיקו לבשלו, ומתנות הוא לא צריך... לגאון הדור כמו מרן הרב מבריסק היו מייעדים תושבי ירושלים משלוח מנות מכובד, לפי
כבודו ומעלת תורתו".
להקות יהודיות בבתי בגדד
שמחת הפורים בבגדד היתה גדולה, אבל התבטאה רק בבתים ולא נחוגה בפרהסיה.
"כל השנים נזהרנו שלא לעורר את חמת הגויים עלינו", מתארת הגב' ברטה חבה. "החשש נבע בשל הפוגרום האכזרי שערכו בנו
הגויים ביוני 1491, בחג השבועות, ובו נהרגו 971 נפש הי"ד ונותרו 242 יתומים.
מאז ערכנו את החגים בצנעה, מבלי לעורר תשומת לב מיותרת של השכנים הערלים.
בפורים הבגדדי הסתובבו בין הבתים להקות יהודיות עם תופים ו'זורנה' - חליל כורדי גדול, אליהם התלוו רקדנים בתחפושת. אלה
נכנסו לבתי השכונות היהודיות בבגדד ובערים הגדולות, שימחו את המשפחות והרבו לשיר:
"ארור המן, ברוך מרדכי". לאחר מכן קיבלו תשלום מבעל הבית, ממתקים ומיני
מאפה.
תחפושות בבגדד לא היו מפחד הגויים, אך אנשי הלהקות כיסו את ראשם בצמר
צבעוני ועטו על גופם בגדים מצחיקים, שהגבירו את השמחה".
גם הנשים העירקיות נערכו לפורים במלוא מרצן
וכישוריהן הקולינאריים. הגב' ברטה נזכרת בערגה בחלק
ממאפי עיראק המפורסמים: בעאביע בתמיר - מאפה עגול ממולא
תמרים ועליו שומשמין. זנגולה - מאפה שמרים מטוגן בשמן
וטבול במי סוכר, לוזינה בפרג'ל
- חבושים מבושלים מעורבים בשקדים ואגוזים, הסמבוסק
המסורתי - מטוגן בשמן במילוי חומוס טחון ועוד.
משלוח המנות בעיראק ניתן לפי כבודו ומעלתו של המקבל. בד"כ נשלחו 2-3
סוגים ממיני המאפה לבית הקרובים, ואם היה מדובר ברב גדול - המשלוח היה עשיר
ומכובד. על גבי מגש, לעתים מכסף טהור, סדרו את המאפים וכיסום במפית מקושטת. מעליה
הניחו ריחן או הדס - סוג נעים של בשמים. הילדים היו שליחי המנות ומאבותיהם קיבלו 'מג'אלה' - דמי פורים מלשון 'מגילה'.
בפורים בעיראק הקפידו על מצוות 'מתנות לאביונים'. ראשי אגודת "עוזרי
דלים" - קופה שנועדה לתמיכה במשפחות נזקקות, הסתובבו בין הבתים והתרימו סכומי
כסף נכבדים לצדקה ותמיכה בנצרכים.
צנעא שבתימן וניחוחות הקובנה
בתימן נחוג פורים ברחובות ללא חשש מהגויים. ונהפוך הוא, הערבים כיבדו את
היהודים וביטאו כלפיהם הערכה.
הרבנית קורח מב"ב מספרת: "ברחובות צנעא תלו הילדים דמות של המן
על העץ וזרקו עליו חצים ואבנים. ויש שהיו מריצים את דמות המן על גבי עגלה מעץ,
והיו מכריזים "הנה המן בא על סוס צולע זועם ומתפוצץ" - בלשון ערבית
ובחרוזים. מנהג זה נעשה ביום ולאחר קריאת המגילה.
ביום פורים נהגו בתימן ללבוש בגדי שבת ויו"ט. גם הקפידו להיזהר
מליצנות וקלות ראש, והתחפושות היו מותרות רק לילדים הקטנים.
מנהג התימנים היה להדליק נרות בשעת הסעודה, כי בזה ניכרת שמחת פורים משמחה
של יום חול. בעת הסעודה אכלו מיני פירות, קטניות ומיני קליות, זכר לאסתר המלכה
שאכלה בבית המלך רק זירעונים. כמו כן, לא היו משתכרים אלא שותים קצת יותר מהרגיל,
עד שיירדם, או עד שלא יבחין בין ארור המן לברוך מרדכי בעת שתיית היין.
משלוח המנות בתימן היה מורכב בעיקר מדברי מאכל שלהם הוסיפו צמוקים, שקדים
ודברי מתיקה וכן מצורות עשויות סוכר טבעי )תרנגול מסוכר עם כרבולת, למשל(, שהכינו
הנשים התימניות. בעבור המשפחות הנצרכות הוסיפו התימנים גם מטבעות כסף, כדי לתמוך
בהן".
אם רק היה המקום מתיר לנו, יכולנו לשקוע בזיכרונות העבר המתוקים, לשאוף
לקרבנו את הניחוחות הבשומים הפורימיים הרחוקים עד בלי די. ומי שהגעגוע הנושב בין
השורות מדבר לליבו, יוכל בנקל לנסות לשחזר חלק מהם לתפארת ימי הפורים ההם ושמחת
החג בזמן הזה.
במסגרת: בימים ההם בזמן הזה
הרב נחום דיאמנט מחדד מספר נקודות בין פורים מן
העבר לפורים של ימינו, ואומר:
"בכל שנה אני שואל בישיבה מדוע תיקן מרדכי משלוח מנות בפורים? הסעודה
הרי מסמלת פרסום נס. מתנות לאביונים - כדי שגם הם יוכלו לאכול סעודת פורים. מקרא
מגילה - נועד ג"כ לפרסום הנס. אולם מה שייך משלוח מנות לפורים? התשובה היחידה
- המן אמר "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", ואסתר המלכה השיבה
כנגד: "לך כנוס את כל היהודים". רק כאשר נהיה מאוחדים ומכונסים, נוכל
להלחם בעצת המן לכלות את העם היהודי.
אם כן, משלוח המנות נועד להרבות אהבה ואחווה, שלום ורעות בין איש לרעהו. אם
יש מישהו שהעציב לי פנים - אסגור איתו חשבון ע"י נתינת משלוח יפה. או אם ישנו
מסכן שאף אחד לא מתייחס אליו - אשלח לו משלוח מנות. השמחה צריכה להיות אמיתית,
נטולת חשבונות.
אני זוכר כילד, שאמי שלחה בכל שנה בפורים משלוח מנות מקורי. המשלוח כלל
סעודה שלמה מ'המוציא' ועד 'ברכת המזון' למשפחה אחת
נצרכת! )אישה אחרי לידה או מישהי שקשה לה להתארגן(. אנו הילדים היינו 'נערי
שליחויות'. אחד נשא את הכוסות, השני את המנה האחרונה וכו'.
כך הפנמנו מהו באמת משלוח מנות...
שמחת הפורים בעבר הייתה אף היא שונה. אני זוכר כי בהיותי בחור ישיבה, עשינו
בפורים 'עיתון פורים'. היינו מספר בחורים, ביניהם הרב בייפוס
)שכתב את ספר 'לקח טוב'(. בתוך קדחת ההכנות מצאנו תמונה של בחור שנראה בחדרו, על
שולחנו התנוססה ערימת ספרים והוא נראה נשען על הערימה. לקחנו את התמונה וכתבנו:
"ספרים נושאים חמור". ההברקה הייתה שנונה, וחבל היה לפספס את העוקץ.
אולם מיד חזרנו בנו וביטלנו את הרעיון. הרב בייפוס היה
זה שחרץ את ה"לא!" הגדול. הוא שאל אותנו: מי מתיר ללגלג על השני? מי
מתיר שלאחד יהיה ט' באב כדי שלשני יהיה פורים? וזו בדיוק הנקודה - שמחה בפורים
הינה מותרת, אבל רק עם גבולות ובקורת.
הרב ג.ק, מוותיקי ב"ב, מדגיש את השינוי החיובי של פורים בימינו:
"פעם היו בולטים בפורים שני גבאי הצדקה - הר' צבי כגן ור'
אברהם שולמן. הם הסתובבו מבית לבית ואספו תרומות. כיום
הפך פורים ל"יום של צדקה" ואיסוף מעות לנצרכים. יש לנו את "קופת
העיר" וכל פושט יד מקבל חלקו. לפני שנים גם היה שקט בב"ב ביום פורים.
השמחה הייתה בבתים... אבל לפני שנים היו בב"ב מעט ישיבות - לא יותר משלוש.
ברחובות לא הרגישו כלל את שמחת היום. ואילו כיום, אווירת השמחה בחוץ נותנת את
הטון. בגלל האמצעים שהשתכללו - התזמורות, המכוניות המעוטרות, שלל התחפושות, היא
התעצמה ומחדירה לבתים שמחה.
במסגרת: מתנות תוצרת בית
פורים בימינו הנו עיתוי של 'חיסול חשבונות' וחלוקת מתנות, התחבטות בין
מגוון דורונות ומזכרות שהחנויות מציעות בשפע רב... גם פעם היו מעניקים מתנות
בפורים, אבל בעבר הכל היה תוצרת בית, יצירות מופת של 'יש מאין'.
הגב' יפה גלבשטין, ילידת 'מאה שערים', נזכרת
בנוסטלגיה בימי ארוסיה כאשר בין לבין, עבודתה כגננת בבוקר וכמורה אחה"צ, רקמה
למחותניה מפת שולחן לפסח. "המפה הייתה מורכבת מעיטורים עדינים, אותיות וזרים
משולבים של פרחים, נצנים ועלים רקומים, והשקעתי בה רבות. משלוח המנות למחותנים
הוכן אף הוא בעמל רב ובהשקעה מאומצת: על גבי 'סינייה'-
מגש עגול בעל בסיס רחב, סדרנו מוצרים ביתיים כמו עוגת טורט לבנה מצופה בשוקולד,
ממרחים איכותיים, בקבוקי ליקר ויין ביתי, וכמובן - גולת הכותרת, עבודת היד של
הכלה".
ביחסים שבין המחותנים בירושלים של אז רווח הכלל המוסכם: כל המרבה לתת - הרי
זה משובח. "בצנעא שבתימן קיבלו החתן והכלה בפורים מתנות מהוריהם, וזו הייתה
הזדמנות מצוינת להשלים פריטים חסרים", מוסיפה הרבנית קורח מב"ב.
"האם היתה תופרת ומכינה בבית את התשורה ומצרפת אותה למשלוח המנות של הזוג
הצעיר".
הכלה הבגדדית התעשרה אף היא בפורים. הגב' ברטה
חבה מספרת: "בעיראק היו נוהגים שמשפחת החתן שולחת לכלה המאורסת בפורים משלוח
מנות מכובד וגדול על גבי מגש מכסף. המשלוח כלל ממתקים ומיני מאפה לרוב, ואף מתנה -
בגד מעשה רוקם שנתפר במיוחד עבורה ע"י אם החתן או תכשיט זהב".
