לעשירים אין הון צבור וגנוז ולעניים אין חסרון עבודה ומזון.
בעולם החי על פי חוקי החסד והרחמים האמורים בתורה, אין שאלת ההון והעבודה ואין רוב מעמדות. כי לעשירים אין הון צבור וגנוז ולעניים אין חסרון עבודה ומזון.
מרן הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל
פה מקום אתנו לעמוד ולחקור ולשאול: עניות זו, המעבירה את האדם על דעתו ועל
דעת קונו, למה ירדה לעולם? וכי קצרה ח"ו יד ד', המכין מזון לכל בריותיו אשר ברא, מקרני ראמים ועד ביצי כינים, מלהושיע אדם
כבהמה? לפתוח את ידו הרחבה והמלאה ולהשביע את כל האדם אשר על פני האדמה, באופן שלא
יצטרכו בני האדם זה לזה?
אכן, הפך בה הפך בה דכולא בה. בתורה אפשר למצוא
טעם לאי השויון השורר בארץ, למציאות העניות ולחובת העשירים לפרנס את העניים. היא
מפיצה גם אור על ערך האדם ומטרתו בחיים.
הנה בבריאת האדם נאמר: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". ואמרו
חז"ל, לא בראו הקב"ה, שנקרא צדיק וישר, את האדם בצלמו אלא כדי להיות
צדיק וישר כמוהו )תנחומא בראשית ז'(, הרי שענין הצלם
והדמות הוא, שנתן הקב"ה באדם רצון וכח להתדמות אליו ית'
במעשיו ובמדותיו. ובא על זה הצווי: "אחרי ד' אלקיכם תלכו" )דברים
י"ג(, ושאלו חז"ל, וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה... אלא להלך אחר
מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים.. אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר
חולים.. אף אתה בקר חולים.. )סוטה ע"ז וג'(: אמר
רב יהודה אמר רב, י"ב שעות הוי היום, ג' הראשונות הקב"ה יושב ועוסק
בתורה שניות יושב ודין את כל העולם כולו...
שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים.
ה"מלאכה" האחרונה הזאת )פרנסת העולם( כנראה גדולה היא ממעשי שמים וארץ,
שהרי הם נגמרו בששת ימי המעשה, והיא לא נגמרה.
עבודה זו - לזון את העולם - עבודה תמידית כביכול אצל הקב"ה )כי הארץ
אינה נותנת את יבולה עד אשר ימטיר ד' עליה(, וחז"ל כינו אותה בשם
"גבורה": מזכירין גבורות גשמים )תענית ב'(
שיש בהם משום פרנסת העולם.
והאדם, שמטרתו להתדמות לבוראו בכל מעשיו, "מתגבר" להיות דומה
אליו ית' גם בענין הפרנסה, וכבש תחת ידו צאן ובקר
ועופות ממינים שונים ע"פ גזרת: "בצלמנו כדמותנו ורדו בדגת הים ובעוף
השמים ובבהמה..." ודואג לפרנסתם )כמובן - מן החומר שברא אלקינו(: בקיץ הוא
רועה אותם במרעה טוב, גם מכין להם מזון לימות החורף. אבל מכיון שהוא נהנה מגיזתם
ועבודתם ושותה את חלבם, ואוכל את בשרם חלף המזון שהוא נותן להם, - הרי הוא רועה את
עצמו ולא את הצאן, ואין זה דומה למעשי אלקינו, הזן ומפרנס את בריותיו
בלא שום הנאה עצמית. ולוא היה הקב"ה זן ומפרנס את
כל בני האדם מתחת ידו, לא היה מקום לשלוחו - יחידו בתחתונים להתדמות אליו בגבורת
פרנסת העולם ולכן חלק את בני האדם לעשירים ולעניים - מחוסרי מזונות - ונתן בלב
האדם את מדת הרחמים והנדיבות, כדי שהעשירים יפרנסו את העניים, דוגמת הבורא, הון
ומפרנס את בריותיו, וכדי שלא להטיל קנאה ביניהם, הרי
העניות והעשירות גלגל החוזר בעולם, וכל אחד יהיה עני, כאשר יגיע ה"תור"
שלו. ואם הוא לא בא למידת העניות, בא בנו, ואם בנו לא בא, בא בן בנו )שבת
קי"א(. ולמה נקראו שמם נכסים, שנכסים מזה ונגלין
לזה - זוזין שזזים מזה ונותנים לזה )במ"ר
כ"ב(, ובני האדם עולים ויורדים, מי יעני ומי יעשר. והקב"ה, שיושב וזן את
עולמו, יחד עם זה יושב ועושה סולמות מעלה לזה ומוריד לזה )במ"ר שם(. ואם
העשירים עוברים על התנאים, שהתנה הקב"ה בתורתו עם אלה, שנמסרה לידיהם פרנסת
אחרים, ואינם נותנים פת לאורחים וצדקה לעניים ואינם מלוים להם בשעת דחקם, ומכ"ש אם הם מרבים לפשוע ולוקחים נשך ותרבית, ושוכבים
בעבטו של עני, - אז מורידם הקב"ה בסולם הפרנסה, מכיון שמעלו בשליחותם. והמלוה
ברבית נכסיו מתמוטטים )ב"מ ע'(, ולא עוד אלא
שהקב"ה מוסר את כספם לידים נאמנות לנדיבים בעם, וכמו שנאמר: "מרבה הונו
בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו" )משלי כ"ח(, כי המקום יקחנו ממנו ויתננו למי שחונן את הדלים )מצ"ד(. וכן נאמר: "כי
אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים" )תהלים ע"ה(.
והעשירים, המפרנסים את העניים, צריכים לשמוח במעשה הצדקה והחסד, שהם עושים
שמחה כפולה: א( שזכו להיות נותנים ולא מקבלים, ב( כשמחת הפועל בפעולתו המוצלחת.
שהרי המה עושים "מעשה אלקינו" ומתדמים אליו
אפילו במדת ה"גבורה", לזון את עולמו בחסד וברחמים )כמובן מן ה"חומר",
שברא אלקינו(, וכשמחת הקטן, שהצליח לחקות את אביו ולבנות "בית" כמוהו.
ומעתה נתאר נא לעצמנו, שבעלי אומנות ידועה התחילו לפגר במלאכתם או לשבות ממנה
לגמרי, למשל לו היו כל הסנדלרים פוסקים מלתפור נעלים לכל באי עולם, בודאי היו שאר
בעלי אומנות מודדים אז להם במדתם, והאופים לא היו אופים בעדם לחם, והבנאים לא היו
בונים להם בתים והחיטים לא היו תופרים להם בגדים וכו' וכו', ורעב של מהומה היה יורד לעולם, השביתות היו מתרבות
ויוצרות תהו ובהו בסדר העולם, והכל היו סובלים מזה, כי כל אחד היה צריך, כאדם
הראשון, בשעה שהיה יחידי בעולם, ליגע כמה יגיעות עד שהיה מוצא פת לאכול ובגד
ללבוש.
וכן כאשר חלק הקב"ה אפסניא לבני האדם, עשה
אותם ג"כ תלויים זה בזה ע"י שמסר פרנסת מקצתם אל מקצתם, כי כן גזרה
חכמתו, וסמן בתורתו בדיוק את היחסים בין מעמד למעמד ובין עשיר לעני, ואת חובתו של
כאו"א לחברו, וצוה על מי שהפקיד אצלו פרנסת אחרים, על מי שנתן לו עושר ונכסים
- לפרנס את מי שאין לו, להלות לאחיו עת מטה ידו, שלא לקחת ממנו נשך ותרבית, שלא
להיות לו כנשה, שלא לשכב בעבטו, ולמחול לו את החוב, אם
לא יהיה לאל יד הלוה להחזירו עד שנת השמיטה. כן ציוה על העשירים להאכיל את הרעבים
ולכסות את הערומים, ולהפריש לצדקה חלק העשירי מהונו.
וכל זמן שהעשירים עשו את המוטל עליהם, קיימו גם העניים והפועלים את המוטל
עליהם, ובעולם שרר סדר ומשטר. אבל משרבו העשירים, החיים שלא ע"פ חוקי התורה,
והשולחים יד ב"פקדון" )בכסף המופקד אצלם כדי לפרנס את מי שאין לו(,
ומשתמשים בו, כדי לנצל את העניים ואת הפועלים ושבתו ממעשה הצדקה והחסד, התחיל גם
הצד השני לשבות ממלאכתו: הפועלים עצלים ואינם עובדים באמונה, ועורכים מזמן לזמן
שביתות: והעני אינו רוצה כבר לקבל "נדבה" מעשיר, באמרו, כי משוד עניים
ומזיעת אפם של העובדים עשה לו את כל החיל הזה, ומצוה לקורעו כדג ולהפקיר את כספו.
וממילא נתקלקלה כל ה"מכונה" ובטל הסדר והמשטר בעולם. ויקומו כל מר נפש
ויעשו מהפכה.
איש לרעהו יאמר: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו
בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת". אז יחליטו, כי עליהם
לשנות שינוי יסודי את היחס שלהם לפועלים ולעניים: להאכיל רעבים, להלביש ערומים,
להלות לעני בשעת דחקו בלא הנאה עצמית, להחזיק באת שמטה ידו, לתת עבודה לאחיהם
האביון בתנאים, המאפשרים לו לפרנס בכבוד את ב"ב.
וגמ"ח שעושים העשירים, מביאה טובה לעולם כולו, כי בעולם, החי ע"פ
חוקי החסד הרחמים האמורים בתורה )אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום(, אין
"שאלת ההון והעבודה" ואין ריב מעמדות, כי לעשירים, המקיימים את החוקים
הצדיקים והמשפטים הישרים האלה, אין הון צבור וגנוז למטה, ולעניים, החיים באמונתם
בסביבה כזאת, אין חסרון עבודה ומזונות, וממילא אין עולה על לבם לעשות שביתות
ומהפכות: ושלום, סדר ומשטר ישכונו בארץ.