העתידנות והריאליזם
המיתקפה על לומדי התורה בכלל ועל אברכי הכוללים בפרט, שהחלה בשנים האחרונות והגיעה לשיאה לאחרונה ע"י משת"פים משולי המחנה, החוזרים ומדקלמים כתוכי שוטה את טענות שונאי התורה - כבר זכתה להתייחסות נרחבת מעל גבי עיתוננו ובפרט במדור זה.
אנו חיים בדור שעליו אמרו חז"ל, כי ירבו בו המקטרגים על עמלי התורה.
אך גם "הזמן גורם" - נימוק אחד החוזר על עצמו בתוך ים המלל הרדוד של
אנשי "פן ירבה", אופייני במיוחד לתקופה המודרנית, בו שולטת אשליית
"התכנון לטווח רחוק".
גם בעידן בו ההתפתחות האנושית המדעית רושמת שיאים חדשים, וכל צרכי האדם
זמינים במהירות ובקלות כפי שלא היה מעולם - עדיין פועלות כל המערכות מתוך דאגה
טורדנית העוסקת בצורך להבטיח את העתיד ולגבש "תוכניות חומש" גם לטווחים
רחוקים ביותר.
מתוך כך צצה ועולה לה תמיד השאלה, המופנית כלפי כל מי אשר נדבו ליבו להקדיש
חייו לתורה - "ומה עם העתיד?" שאלה זו, שהפכה לחלק בלתי נפרד מאשפת
החיצים של שונאי התורה, מופיעה בניסוחים שונים )"אינך חושב על עתיד
משפחתך?" "איך תצליח להשיא ילדיך" וכו' וכו'( כשהצד השווה שבהם - הטרדת המוח בהווה לצורך דאגת העתיד.
ובסיום התוכחה מופיעה תמיד השורה הבלתי-נמנעת: "צריך להיות
ריאלי"!
כידוע, מרנן גדולי ישראל זצוק"ל ויבדל"א
מעוררים את בני דורנו שלא ליפול ברשתה של מחשבת זדון זו, שכל תכליתה "אשר קרך" של השאיפה להקדשת החיים לד' אמות של הלכה. מרן
החזון איש זצוק"ל באיגרותיו ללומדי תורה, חוזר שוב ושוב על הקריאה "שלא
לדאוג דאגת העתיד".
כבר הרמב"ם בשעתו, היכה
על קדקדם של כל אלה המשקיעים כל ימיהם וכוחם בהיערכות
ל"עתיד". הוא כותב על כך בהקדמתו לפירוש המשניות, כי "אין בעולם
שגעון דומה לשגעון האדם", ומתאר בהרחבה כיצד האדם עמל כל ימיו לקבץ כסף כדי
להשקיעו לבסוף בבנין שיעמוד שנים רבות, "והוא יודע שלא נשאר משנות חייו מה
שיוכל בהם לבנות בנין העשוי מן הגומא - היש שטות ושיגעון כזה".
הרמב"ם מוסיף, כי אותה מחשבת שטות הינה אמנם סיבה ליישוב
העולם, ו"לולא המשתגעים היה העולם חרב", אך מוסיף ואומר, כי תכלית כל היגיעה
הבלתי-הגיונית הזו היא, להבטיח את עתידם של אלה המכירים את חובתם בעולמם, ואשר
ייהנו בסופו של דבר ממעשה ידיהם של "המשתגעים" למיניהם )יעויי"ש בהרחבה(.
הדאגה האובססיבית להבטחת העתיד, הינה אפוא תופעה אנושית מוכרת, אך, כאמור,
בדורנו היא מגיעה לשיאים אבסורדיים חדשים. בשנים האחרונות אפילו נוסף מקצוע
ייחודי: עתידנות. רק לאחרונה התפרסמו דברים שאמרו אנשי מדע העוסקים בכך, שברצינות
תהומית הסבירו את "הצורך החיוני" שבהשקעת מיליארדי דולרים במירוץ אל המאדים.
"עוד חמישה מיליארד שנה תקרוס מערכת השמש כולה", אמר בראיון לתקשורת
דוד פסיג, ד"ר לעתידנות וראש החוג לטכנולוגיית תקשורת באוניברסיטת בר-אילן.
"המשמעות היא, שהאינטליגנציה שקיימת על כדור הארץ, מבינה, שכדי לשרוד, היא
חייבת לצאת מפה"... לדבריו, מטרת חקר המאדים היא גם "לפענח מה יקרה
לכדור הארץ, שאמור להתייבש בעוד כמיליארד שנה. בעוד 81 שנה אנחנו צריכים להיות
ערוכים לשלוח חללית מאויישת למאדים. עד אז, בטווח היותר
רחוק, ננסה להגיע לירחים של שבתאי הקפואים, שצפויים להפשיר". אריה סתר, כתב
לענייני מדע וטכנולוגיה, אומר, כי יבוא יום והמצב בכדור הארץ יהיה בלתי ראוי
)"זיהום, צפיפות או שואה גרעינית"(. לדבריו, הפתרון האנושי יהיה לצאת
ולנדוד: "מבחינה עקרונית אפשר לבנות חללית ענקית שיכולה להכיל אלפי אנשים.
הטיסה תימשך אלפי שנים ומספר דורות יתחלפו בתוכה. הם יקראו את התיעוד על החיים
בכדור הארץ, אבל לא יכירו דרך חיים אחרת מלבד זו שבחלל. בסופו של דבר יגיע דור
שימצא כוכב ראוי למגורים ויעצור בו. ייתכן ששנים אחר כך הם ייאלצו לנדוד שוב, וכך
יתפשטו בני האדם על פני הגלקסיה".
בקיצור, בטווח הקרוב אין בעיה; הכל מסודר, הכל בטוח, הכל מתוכנן. צריך רק
לתת את הדעת מה יהיה עם צאצאי צאצאינו בעוד מיליארד שנים...
הלא "צריכים להיות ריאליים"!
אשליית "התיכנון לטווח רחוק", מלווה
כל אדם הבטוח בכוחו ובנכסיו, המעניקים לו תחושת בטחון מלאכותית בטווח הקרוב. אך
מדברי קדמונים למדנו, שכשם שאנו מלעיגים על אותם
"עתידנים" שמרחיקים לכת לדאוג לגורל סביבתם בעוד מיליארד שנים ומשום כך
מתכננים כבר מעתה את "האופציה" של התיישבות במאדים, כך ביטלו חז"ל
במבט של אמונה את הטרדת המוח בדאגה ובתיכנונים לטווח של
השנים הקרובות, ובפרט כאשר משום כך נמנע האדם מקיום חובתו בעולם בשעה זו, רק משום
דאגת המחר.
המהר"ם שיק זיע"א מבאר, שלכן
נאמר במשנה )אבות ה' ח'( שדבר בא לעולם על פירות שביעית. באותה משנה נאמר, כי הדבר
בא על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, וניתן להבין שבכך מתמצה דין שמים
עם מי שעונשו מיתה. אך מהי המידה כנגד מידה בענין חילול השביעית? - אלא, ביאר,
כידוע שמחלל השביעית עושה זאת משום שאינו מאמין בהבטחת ד' וחושש פן לא יהיה לו מה
לאכול. הוא "ריאליסט" ודואג לכל יום בלוח השנה העתידי, ואינו מוכן לשבש
את "תוכנית החומש" וההיערכות לטווח רחוק. הכל מתוכנן אצלו לעתיד, עד
הפרט האחרון. "וזה השוטה מאסף לעצמו פירות ואינו יודע אם יחיה, והלא מוות
וחיים ביד ד', ומאן דיהיב חיי הוא יהיב
ג"כ מזונותיו של אדם, ואיש הזה שאינו בוטח בד' שיתן לו מזונותיו, א"כ
מראה לו ד' שגם חיים אין לו, ואת זה אין יכול לאסוף לו בשנה השישית והשביעית על
שנה הבאה, ולכן שפיר הוה מידה כנגד מידה".
מרן המשגיח דמיר הגה"צ
רבי ירוחם הלוי ליבוביץ זצוק"ל )ב"דעת
תורה" לפרשת בהר( מאריך בענין זה. הוא מביא את הגמרא בגיטין )סח:( על אשמדאי
ששמע אדם האומר לתופר מנעלים, שיכין לו נעליים טובות לשבע שנים - חייך אשמדאי
ואמר: "אדם זה אינו בטוח שיש לו שבעה ימים לחיות, והוא כבר מחפש נעליים לשבע
שנים?"...
הוא מביא גם את הסיפור אודות רבינו הגר"ח מוולוז'ין זצוק"ל,
שכשבאו לפניו שני בעלי דינים בויכוח לוהט על קרקע מסויימת,
כפף אוזנו לארץ, וכשתמהו על כך הסביר: רציתי לשמוע מה אומרת הקרקע עצמה ומה דעתה
על המריבה, ושמעתיה אומרת: זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי - ואני האדמה
אומרת, הלא בסופו של דבר שניכם שלי, ועל מה המריבה?...
וכתב על כך רבי ירוחם: "הם הדברים אשר דיברנו. כל ענין השמיטה והיובל,
הסרת בעלות האדם כל כולו - 'והארץ לא תימכר לצמיתות' - הם דינים וחוקים בכל
ההנהגה. @3ההנהגה של האדם צריכה להתאחד עם הריאליות, עם אמיתיות המציאות. איך יוכל
אדם למכור ארץ לצמיתות, אחרי שאין צמיתות לאדם?!"@4 הוא מוסיף שאותו שחוק מר
של אשמדאי, על אדם שאינו בטוח שיש לו שבעה ימים לחיות ומתכנן נעליים לשבע שנים,
צריך לעמוד לנגד עינינו. כי אילו היינו מתבוננים בכל מכלול "התוכניות לטווח
ארוך" שלנו, @1"היינו גם אנו מתגלגלים ממש
מגודל הצחוק שבדבר".
ברוח זו עלינו להתבונן גם על כל אלה אשר דורשים "תכנון לטווח
רחוק" ו"פתרון כלכלי יסודי" ל"בעיית הפרנסה בציבור
החרדי". אנשים שחיים על חבל-ארץ המוקף אויבים, בתוך מאות מיליוני איש המבקשים
לבלענו ואירגוני טרור קיצוניים שגם המעצמה הגדולה בעולם
אינה מצליחה להתמודד עמהם, נוהגים כאילו יש להם "חוזה" המבטיח את חייהם
מחר בבוקר ושנים לאחר מכן. כאשר כל חיי היומיום שלנו והישרדותנו ככבשה בין שבעים
זאבים הינם נס ופלא - יושבים ודנים על "תוכניות לטווח רחוק" של
"בסיס כלכלי עתידי", במטרה לעקור מתלמודם את אלה שבזכות תורתם אנו
שורדים על חבית של אבק שריפה.
הם גם מסבירים בכובד ראש, כי רק מקום עבודה - רצוי משהו
"יוקרתי", הדורש "ידע בטכנולוגיה מתקדמת" - יאפשר לאדם לחיות
רגוע ומאושר, כמי שעתידו מסודר ומובטח, בעוד לנגד עינינו חזינו כיצד חברות עסקיות
ומפעלים מבוססים פשטו רגל, הונם "נמחק" בתוך תקופה קצרה, ורבבות עובדים
מצאו עצמם בין-לילה מובטלים וחסרי עבודה, כאשר זחוחי הדעת שבטחו על עבודתם בענף
ה"היי-טק" סבלו ממכה מכאיבה במיוחד.
כל זה מלמד, כי האיזכור של הצורך בריאליות בהקשר
לתכנון העתיד, אינו ריאלי במיוחד. המציאות מוכיחה, כי השחוק המר על מי שמזמין
נעליים לשבע שנים, נובע ממבט ריאליסטי שבעתיים. וכפי ששואל רבי ירוחם על כל דאגני
ומתכנני העתיד למיניהם: לאן נעלם הריאליזם והמבט המציאותי; "איך יוכל אדם
למכור ארץ לצמיתות, אחרי שאין צמיתות לאדם?!" - אכן, אילו היינו חיים במבט
ריאליסטי אמיתי, היה האבסורד שבתיכנון לטווח רחוק עומד
לנגד עינינו, "והיינו גם אנו מתגלגלים ממש מגודל הצחוק שבדבר".
